בארץ הישנה נהגו לומר שאם רצית להגיע לגיל מופלג, הדבר הטוב ביותר לעשות עם צ׳ולנט היה להוציא אותו ישר מהתנור, לשאת אותו אל חלון המטבח, לפתוח את החלון כ־25 סנטימטרים ולהשליך את כל העסק לפח.
ואלה היו אוהדיו. אויבי הצ׳ולנט — תבשיל יהודי כבד המתבשל בליל שישי בסיר חרס חתום ונאכל בצוהרי שבת — נהגו לומר בדיוק אותו דבר.
שרלין וולף, תושבת נורת׳רידג׳ בת 49, שגיורה ב־1981 שם קץ להכשרתה כנזירה, לא הכירה שום דבר מהמסורת הזאת. לפני שפגשה לראשונה צ׳ולנט בבית חמותה, כל מה שידעה עליו הגיע מהכרזותיו הנמרצות של בעלה, שמעדן השבת המסורתי הזה הוא התשובה היהודית לאמברוסיה, מזון האלים.
תבשיל מחומם מחדש. למרבה הצער, חמותה של וולף לא הייתה מומחית צ׳ולנט מהשורה הראשונה. קורנת מגאווה שלא במקומה, הגישה שאריות מחוממות של תבשיל שהוקפא קודם לכן, ומאז למדה וולף לתארו כבעל ״עוצמה תעשייתית״.
״מעולם לא אמרתי לה את זה״, נזכרה, ״אבל באמת היה לי קשה לבלוע אותו״.
וולף, בשלנית גורמה חובבת, כבר שמעה אז שבחים רבים מדי על המנה מכדי להאמין שגוש דביק של בשר בקר, תפוחי אדמה, שעורה, שעועית ובצל, מבושל יתר על המידה באופן מחריד, יכול להותיר רושם בל יימחה כל כך על עם הידוע דווקא בתחכומו הקולינרי. ודאי אפשר לעשות זאת טוב יותר.
בעלה, מו״ל שפרש חלקית ומוציא קובצי שירה בהדפסה אמנותית, לא נעלב במיוחד מביקורתה על הבישול של אמו, והציע שסקר עולמי על צ׳ולנט עשוי להיות בסיס לספר מוצלח.
הבשורה הטובה, כפי שיעיד ספרה כשיוצאת אמברוסיה פרס — ששמה הולם אותה — תפרסם אותו בשנה הבאה במהדורה מוגבלת ומוקפדת, ובהמשך אולי גם בכריכה רכה להפצה רגילה, היא שאין צורך להיות יהודי כדי להכין צ׳ולנט טעים.
״אבל בהחלט צריך יד קלה״, אמרה.
וולף, שעדיין לא החליטה על שם לספר, גילתה במהלך מחקרה שמספר סוגי הצ׳ולנט כמספר הקהילות היהודיות בתפוצות. וכפי שהתגלה בביקור אחרון בישראל, מתכוני צ׳ולנט מסורתיים שהיו עלולים ללכת לאיבוד נשמרים שם בידי עולים ממדינות כגון עיראק, תימן ופולין, שבהן כבר אין קהילות יהודיות גדולות. קסמו של הצ׳ולנט קשור לגילו המופלג ולמגוון גרסאותיו לא פחות מאשר לאיכויות קולינריות הטבועות בו. המנה נולדה מתוך האיסור המקראי לבשל בשבת, ומן ההוראה התלמודית, הסותרת לכאורה, שלפיה מצווה, או מעשה ראוי, לאכול בכל זאת ארוחה חמה ביום המנוחה.
התברר שאפשר לקיים את שתי ההוראות באמצעות תבשיל עמיד דיו לבישול רצוף בתנור בחום נמוך, מלפני כניסת השבת ביום שישי בערב ועד צוהרי שבת.
בשטעטל, העיירה היהודית האירופית, גילתה וולף, נהגו משפחות יהודיות להניח את סירי החרס שלהן עם הצ׳ולנט בתנורו של האופה המקומי. בצוהרי שבת היו שולחים את הילדים מבית הכנסת לתנור להביא את הארוחה המהבילה.
הסיר הלא נכון. ״אבל לא פעם הילדים היו מביאים הביתה את הסיר הלא נכון״, ציינה וולף. ״וכך משפחה ענייה הייתה עשויה לקבל צ׳ולנט עשיר ובשרי, בעוד שאנשים עשירים נאלצו להסתפק בדייסה דלילה וצמחונית ברובה. הצ׳ולנט נעשה באמת סוג של ארוחה בהגרלה, ואנשים נהנו מהסיכון — הוא תרם לתחושת הקהילה הכללית.
״כמה מתבשילי הצ׳ולנט דמו למרקים יותר מאשר לתבשילים, ואחרים היו גושיים ויבשים כל כך שאפשר היה לאכול אותם רק לצד מרק״.
יהודים שהתיישבו קרוב יותר לים התיכון הכינו גם הם צ׳ולנט, אבל המרכיבים ושמות המנה השתנו ממקום למקום. יהודים ספרדים, שהתיישבו בספרד ואחר כך התפזרו ברחבי דרום אירופה והמזרח התיכון, השתמשו בכבש או בעוף במקום בבקר, ובאורז במקום בשעורה. כמה קהילות יהודיות בצפון אפריקה ובטורקיה נהגו גם לבשל בסיר ביצים שלמות בקליפתן, ולאכול אותן בארוחת הבוקר או כמנה ראשונה.
״אכילת ביצים שבושלו בצ׳ולנט לארוחת הבוקר הייתה מעין מצווה כפולה״, אמרה וולף. ״כך אכלת שתי ארוחות חמות בשבת.
״בביקור האחרון בישראל״, סיפרה, ״אכלתי צ׳ולנט שהכינה אשתו של רב בריטי המתגורר בעיר העתיקה. היו בו כל כך הרבה דבש ותמרים, שטעמו היה כמו ממתק. למען האמת, גם אותו לא יכולתי לאכול״. וולף נדהמה לגלות שצ׳ולנט, שקדם במאות שנים לתבשילים האירופיים המסורתיים, אולי נתן השראה לשלל מאכלים לאומיים בכמה מדינות.
בספרד, למשל, למדה שמאכל פופולרי על בסיס חזיר, הנקרא ״המינדס״ או ״המינודוס״, מקורו בצ׳ולנט שהכינו האנוסים: אותם יהודים שנמלטו מהגירוש ב־1492 בהצהרה שהם נוצרים, אך בסתר שמרו על נאמנותם ליהדות.
״כדי לשכנע את שכניהם שהם מומרים אמיתיים״, אמרה וולף, ״נאלצו האנוסים לאכול חזיר בפומבי. לכן החליפו את הביצים הקשות שנהגו לשים בסיר בבשר חזיר, ואכלו אותו בחוץ, לעיני כול״.
לאחר מכן הביאו הספרדים את המנה לאמריקה, שם, לדעתה, אימצו אותה ושינו אותה למאכלים אמריקאיים מיוחסים לכאורה כגון שעועית אפויה בנוסח בוסטון.
״צ׳ילי יהודי״. אולם כצ׳ולנט לא הצליחה המנה במיוחד בעולם החדש. למשל, ניסיון של ארגון הסטודנטים היהודים הלל למכור אותה ביריד המזון הבינלאומי השנתי של USC ב־1984 לא עלה יפה, אפילו כשהטבחית, יפה ויסמן, ספרנית היברו יוניון קולג׳, פרסמה אותה כ״צ׳ילי יהודי״. עם זאת, העניין בצ׳ולנט לא נעלם לגמרי, והתגובה למודעות שפרסמה וולף במגזינים יהודיים שונים בבקשה למתכונים הייתה נמרצת. ספרה ישווק תחילה בהזמנה בדואר ובאמצעות ארגוני הנשים של בתי הכנסת.
״קיבלתי מכתב מאדם מבוגר שגדל בקנטקי וחי בה כל חייו. ‘לא אכלתי שום צ׳ולנט מאז שהייתי ילד’, כתב. ‘אהיה לך ממש אסיר תודה על המתכון’״. וולף, שעדיין להוטה לקבל מתכוני צ׳ולנט, קוראת מתכונים מודפסים שנשלחים לכתובת: Cholent, Dept. M, Box 7014, Tarzana 91356. תצלום: שרלין וולף יושבת מול מנת צ׳ולנט, נושא ספרה. בוב קארי / לוס אנג׳לס טיימס.