שלדון טייטלבאום (Sheli@earthlink.net) הוא כתב בכיר של ״ג׳רוזלם ריפורט״ המתגורר בלוס אנג׳לס. אף שאני חי בקליפורניה בשמחה, בכל פעם שבני בן ה־17 נמצא בטווח שמיעה אני מהלל את יתרונות הלימודים בקנדה, בדרך כלל באותה התלהבות פטריוטית מופגנת שמביא שדר הספורט דון צ׳רי לתוכנית ״הוקי נייט אין קנדה״.
עם ממוצע ציונים טוב וכמה מכתבי המלצה רבי משקל, אני בטוח שאדם לא יתקשה למצוא מקום בתוכנית ללימודי קולנוע קרובה יותר לבית.
ובכל זאת, שכר לימוד של יותר מ־100,000 דולר לארבע שנים באוניברסיטה הפרטית של דרום קליפורניה, ואולי עוד מחצית מן הסכום הזה למימון סרט סטודנטים, גבוה פי עשרה עד חמישה־עשר מן העלות בקנדה. איכות ההשכלה הקנדית עומדת יפה בהשוואה, אף ש־USC מציעה כנראה את תוכנית לימודי הקולנוע הטובה בעולם.
91 המוסדות בקנדה המעניקים תארים ממומנים ומפוקחים כמעט במלואם בידי הפרובינציות שבהן הם שוכנים. כתוצאה מכך, תוכניות התואר הראשון שלהם עשויות להיות אחידות להפליא מבחינת מימון, היקף, איכות ותוכני הלימוד. לכן מי שמכוונים למוסדות קנדיים מתמקדים בגורמים אחרים, כגון גודל הקמפוס, היחס בין מספר הסטודנטים למספר המרצים, האווירה והמיקום. למרות עליות תכופות בשכר הלימוד, הלימודים בקנדה עדיין זולים בהרבה מאלה שמדרום לגבול, אפילו לפני שמביאים בחשבון את הדולר הקנדי החלש. עבור אמריקאים הזכאים לאזרחות קנדית נוספת בזכות הוריהם או מקום לידתם, זו מציאה של ממש. שכר הלימוד לסטודנט אמריקאי באוניברסיטת סיימון פרייזר, למשל, שמונה מייל ממרכז ונקובר, הוא כ־3,500 דולר קנדי לסמסטר — או ״לונים״, כפי שמכונה המטבע על שם הציפור שעליו. לפי שער החליפין הנוכחי, מדובר ב־2,340 דולר אמריקאי לסמסטר. מכיוון שאדם מחזיק באזרחות קנדית, הוא ישלם מעט יותר משליש הסכום הזה: קצת פחות מ־1,700 דולר אמריקאי בשנה. קוויבק היא הפרובינציה הקנדית היחידה הגובה תוספת מקנדים שאינם תושביה, אבל אפילו שם שכר הלימוד אינו עולה על כ־4,000 לונים בשנה.
כמובן, יש גם הוצאות מחיה, שיכולות להשתוות לשכר הלימוד או לעלות עליו. בסיימון פרייזר, שאינה מציעה תוכנית ארוחות, חדר עולה בין 1,800 ל־2,500 דולר קנדי בשנה — 1,200 עד 1,650 דולר אמריקאי. באוניברסיטה הפוליטכנית ריירסון בטורונטו, מגורים ומזון עולים 3,500 עד 5,000 דולר קנדי — 2,340 עד 3,340 דולר אמריקאי — בשנה. הוסיפו ספרים וציוד ב־600 עד 1,000 דולר קנדי בשנה, 400 עד 670 דולר אמריקאי; כמה מאות לונים באגרות; כ־250 דולר קנדי, 165 דולר אמריקאי, בחודש לבילויים ולהוצאות שונות; ונניח טיסה אחת הביתה בכל סמסטר, בכ־350 דולר אמריקאי — ואנחנו עדיין יוצאים נשכרים בגדול.
בכסף שנחסוך, הכרזתי באחד מנאומיי הנחרצים יותר, נוכל לנסוע במחלקה ראשונה מחוף לחוף, במטוס, ברכבת ובמכונית, בחיפוש אחר התוכנית האידיאלית — ועדיין להישאר ביתרה חיובית.
כששמע זאת, אדם התעורר פתאום. כמו רבים במדינה הזאת, מבטו נוטה להזדגג כבר עם האזכור הראשון של שכנתנו מצפון. הפעם, לעומת זאת, הוא הפגין התלהבות פעורת עיניים שהזכירה את מיקי רוני ערב העלאת אחד ממחזות הזמר שלו בחצר האחורית. ״אני חושב שיש לך כאן רעיון״, אמר.
וכך, בסוף יולי טסנו במחלקת עסקים לוונקובר. משם יצאנו כעבור ארבעה או חמישה ימים לג׳ספר שבאלברטה, ובהמשך ליעדים מזרחה, ברכבת שינה כסופה בשם ״הקנדית״. אדם בהחלט יכול למצוא אפשרויות גרועות יותר ממוסד בחוף המערבי. מזג האוויר בוונקובר ובוויקטוריה הוא המתון ביותר בקנדה, הנוף מרהיב, המוסדות נמצאים במרחק שעתיים נסיעה בלבד ממרכז הפעילות הקרוב ביותר של סאות׳ווסט איירליינס, והאווירה אינה שונה כל כך מזו שבקליפורניה.
אחרי לילה של פינוקים בקומת Entree Gold של מלון פיירמונט בנמל התעופה של ונקובר — עם מגשי פאטה, גבינות ותותים מצופים בשוקולד צונן, אחריהם קוקטיילים בחמש ושעתיים לכל אחד באמבט זרמים בגודל חדר קירור לבשר — החל אדם לחלוק את התלהבותי. אלא שהביקורים הבאים בשלושת הקמפוסים המתחרים הכניסו את שנינו במהרה למצב הרוח של זהבה ושלושת הדובים. מוסד אחד היה פשוט גדול מדי, האחר קטן מדי, ושלישי אולי התאים לרמת הנוחות של כל אחד מאיתנו. אוניברסיטת בריטיש קולומביה זוכה לשבחים כאחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בקנדה. חבר ממונטריאול שלמד בה לתואר מתקדם אמר שהצטער שלא עשה בה גם את התואר הראשון. אבל לדעתי הוא הוקסם מהעיר ומאפשרויות השיט החינמיות לסטודנטים יותר מאשר מהמוסד עצמו, שנראה לנו גדול, מנוכר וביורוקרטי מדי עבור סטודנט לתואר ראשון.
לפי ״מדריך הסטודנט לאוניברסיטאות קנדיות״, בהוצאת Key Porter Books ובמחיר 19.95 דולר קנדי, מגוונים ככל שיהיו מבחינה תרבותית ואתנית, 30,000 הסטודנטים של UBC חולקים תחושת ניכור בולטת מחיי הקמפוס. למרות כל התוספות — גולף, סקי בקרבת מקום וכמובן אפשרויות השיט האגדיות — יש האומרים שהמקום דומה למפעל.
״מקלינס״, שבועון החדשות הלאומי של קנדה, והסיוט הצרכני של האקדמיה המקומית הנאלצת להתייחס לדירוגים, העניק ל־UBC את המקום השני בדירוג השנתי שלו ל־1999, בקטגוריית המוסדות המציעים מגוון רחב של תוכניות דוקטורט ומחקר לצד בתי ספר לרפואה. המוסד כלל לא הופיע ברשימת האוניברסיטאות המקיפות או ברשימת המוסדות המתמקדים בתואר ראשון. להיות עוד לבנה בחומה אינו מה שאדם רוצה או צריך. לכן, אחרי לילה שהחזיר אותנו למציאות באחד המעונות הספרטניים של הקמפוס, מחקנו את UBC מן הרשימה.
אוניברסיטת ויקטוריה שוכנת סמוך לבירת הפרובינציה, בקצה הדרומי של האי ונקובר, מרחק שעתיים הפלגה במעבורת מוונקובר. היא דורגה רביעית ברשימת האוניברסיטאות המקיפות של ״מקלינס״ ב־1998 וב־1999. קמפוס UVic נודע בתוכנית המעולה שלו לביולוגיה ימית, וגם בית הספר להנדסה ותוכנית הרובוטיקה זוכים להערכה רבה.
״מדריך הסטודנט״ מתאר את UVic כ״מקום שבו אנשים מעיירות קטנות ומערים גדולות כאחד יכולים למצוא מרכיבים מעיר הולדתם, וכך המעבר למקום מגורים עירוני חדש נעשה קל הרבה יותר ומפחיד הרבה פחות״.
נראה שזה בהחלט היה אחד ממוקדי המשיכה עבור מייגן בולר בת ה־16 מיוניברסיטי סיטי שבמיזורי, שפגשנו בסיור בקמפוס בחברת הוריה, מארק וג׳וסלין. מארק בולר, מיקרוביולוג החוקר נגיפים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סנט לואיס, נולד וגדל בוויקטוריה, והמשפחה מבלה שם כעת את חופשות הקיץ בקביעות.
״אנשים מפיקים מבית הספר את מה שהם בוחרים להפיק״, אמר ד״ר בולר. ״אבל מבחינתי, זה לא מרגיש כאילו היא נוסעת ללמוד הרחק מהבית. זה מרגיש יותר כאילו היא חוזרת הביתה״.
כשנכנסנו לחניית המבקרים של אוניברסיטת סיימון פרייזר, הניצבת על הר בפרוור ברנבי של ונקובר, חוויתי צמרמורת דומה של היכרות. הקמפוס הראשי עטור הפרסים, שתכננו האדריכלים ארתור אריקסון וג׳פרי מאסי, מורכב משדרה מרכזית שמשני צדדיה חמישה בניינים עיקריים מבטון טרומי, בלב פארק שופע צמחייה. סיימון פרייזר הזכירה לי את בית הספר לקצינים בנגב, שבו למדתי ב־1979. שני הקמפוסים הם נאות בטון שנבנו בסביבה טבעית מפוארת, ומציעים בקיץ צל מבורך ורוחות קרירות. אבל האם באמת רוצים לעבור חורפים ספוגי גשם במקום שחולק את צבעיו עם פילבוקס?
למעשה, אדם החליט שזה לא יפריע לו — סיימון פרייזר, כלומר. אף שכמה תושבים עדיין רואים בה מקום מפלט למי שנדחו מ־UBC — כמו אוניברסיטאות רבות בקנדה, היא נבנתה אחרי מלחמת העולם השנייה כדי לקלוט חיילים משוחררים — סיימון פרייזר ניצבת בעקביות בראש הקטגוריה המקיפה של ״מקלינס״. עורכי השבועון מציינים את נכונותה לערער על מוסכמות אקדמיות, את ההקפדה על היחס בין מספר המרצים למספר הסטודנטים, ואת חוויית הקמפוס המאתגרת אך הניתנת להתמודדות.
מסלול ההתמחות בקולנוע של האוניברסיטה, המוצע במחלקה לאמנויות, מקבל רק 50 סטודנטים בשנה. הליך המיון, הנוסף על תנאי הקבלה הכלליים לאוניברסיטה, כולל שאלון וריאיון. תיק עבודות אינו נדרש, משום שלכמה מועמדים אולי לא הייתה גישה למצלמה או לתוכנת עריכה מקצועית. אחרים אולי לא זכו — או לא היו חרוצים מספיק, שקלתי להעיר — להתמחות במהלך כיתה י״א בחברת הפקה הוליוודית לוהטת, כפי שעשה אדם.
״אנחנו לא מלמדים רק כלים לייצור לפי תבנית״, אמרה לנו נציגת המחלקה אחרי סיור קצר בקמפוס. ״אנחנו מכשירים את הסטודנטים להיות קולנוענים חושבים. מה הטעם בשליטה בטכנולוגיה אם אין לך רעיונות לסרטים שתיצור? ההקשר האסתטי והחברתי של עשיית הקולנוע חשוב לנו, לצד המיומנויות הטכניות״.
״וכמה קל לבוגרים שלכם למצוא עבודה בתעשייה?״, שאלתי, ונשכתי את לשוני עוד כשהמילים יצאו מפי.
״כמה קל למישהו?״, השיבה. יפה אמרה. אדם לקח שנתון וטופס הרשמה בדרכנו החוצה. הזמנו כרטיסי רכבת ב־Via Rail מוונקובר עד הליפקס, היעד הסופי, אבל הזמנו טיסה חזרה מהליפקס והתפללנו שטייסי אייר קנדה יימנעו בינתיים מהכרזת שביתה. הנסיעה במחלקה ראשונה ברכבת הייתה תענוג, אף שרק בשלב מאוחר למדי גילינו שהכיף האמיתי נמצא בקדמת הרכבת, במחלקה הרגילה, שם לפי השמועות השתתף המון צעירים במרתון ״דיאבלו 2״ ושתיית בירה. אנחנו הסתפקנו בגרסה לשחקן יחיד בתא שלנו. הוא לא היה מהודר כמו תא הזנב מרופד הקטיפה ומעוטר המהגוני בסדרת הטלוויזיה הישנה ״המערב הפרוע״. למעשה, עם מושבים נשענים שהזכירו לי כיסא ספר, הוא היה יותר כוך. אבל היו לנו שירותים משלנו, גם אם נאלצנו להיאבק במזוודות כדי להיכנס אליהם, ובהמשך המסדרון הייתה מקלחת, ממש כמו במעונות סטודנטים.
ובכל זאת, יש בהחלט מה לומר בזכות ארוחות בנות ארבע מנות בקרון המסעדה, ואחריהן כוסית לפני השינה בקרון התצפית בעל גג הזכוכית. הדיילים הצעירים היו ידידותיים, פתוחים ועליזים. האישה שניהלה את הבר, תבורך, אפילו לא העוותה את פניה כשהתחלתי לפטפט בצרפתית.
כשחדלנו ליהנות מהבינגו, חזרנו למיטות שסודרו זה עתה, ללילה של אורות חולפים, צפירות רכבת וטלטולים שהיו פעם עדינים ופעם נמרצים. הייתי ישן כמו מת אלמלא פרץ הסוכר משקית סוכריות ורתרס, ואלמלא ההיסטוריה הסוחפת של חברת מפרץ הדסון מאת פיטר ניומן, בשלושה כרכים.
למחרת, כשהגענו לג׳ספר, אספנו מכונית שכורה בתחנה. אחרי יום של הליכה לצד נהר אתבסקה, המוזן במי קרחונים, והקניונים השוצפים באזור אגם מלין, נסענו לאדמונטון דרך אגם לואיז, באנף וקלגרי. לאחר כמה ימי פינוק במלון מקדונלד הארמוני באדמונטון, עלינו על הרכבת לטורונטו.
אחרי יומיים ארוכים ושלוש פרובינציות ערבה שטוחות מאוד, הגענו לגן העדן שלנו: סוויטה בת שני חדרים במלון רויאל יורק, ממש מול תחנת הרכבת ובמרחק נגיעה מן הסקיידום, שם נצפה במחזה העגום של הבלו ג׳ייז קורסים תחת עקבי אנהיים. בהשראת עדר פרות מפיברגלס בשיקגו, הציגה כעת טורונטו עדר איילי מוס צבועים בעיצובים אישיים, שכל אחד מהם אמור לגלם היבטים של תרבות העיר.
ראינו מוס של הוקי, מוס יאפי, מוס בלרינה ואפילו מוס דגים — יצור בלתי סביר המצופה בגוון אקוומרין ומכוסה בדגים טרופיים.
אף שטורונטו מתהדרת באחת האוניברסיטאות הטובות במדינה, אוניברסיטת טורונטו, פנינו הישר לקמפוס צנוע בן 20 אקרים, השוכן לצד כיכר סנט ג׳יימס ההיסטורית של העיר. האוניברסיטה הפוליטכנית ריירסון, שהחלה כמכללה קהילתית ב־1948, מעניקה תארים מאז 1971 ונודעת כמסלול בטוח למשרה מלאה עבור בוגרי מדעי המחשב היישומיים, אמנויות הדימוי, עיתונות, רדיו, טלוויזיה, וכן — גם קולנוע. הבמאי ג׳יימס קמרון למד כאן. אכן, ״Rye High״, כפי שמכנים אותה לפעמים המזלזלים בה, עשויה להיות המוסד היחיד ביבשת המתמקד בהפקה ומצרף לתעודה גם כרטיס חבר באיגוד מקצועי.
לדברי ג׳יימס מקרורי, מתאם אקדמי ומורה למדיה חדשה בבית הספר לאמנויות הדימוי, סטודנטים בריירסון זוכים לעיתים קרובות להתחלה מוקדמת כשהם עובדים במשרה חלקית בשלל הסרטים ותוכניות הטלוויזיה המופקים בטורונטו. כל כך הרבה אנשי ריירסון התרוצצו על סט ״אקס־מן״ של בריאן סינגר, שלפעמים נדמה היה שמספרם עולה על מספר המוטנטים.
בטקס סיום שהתקיים לאחרונה אמר לורן מייקלס, מפיק ״סאטרדיי נייט לייב״ ויליד טורונטו, לבוגרים: ״אתם צעירים, אתם קנדים, יש לכם תואר. אתם יכולים לעשות כל דבר. הבהירו לעצמכם מה אתם רוצים, ולכו על זה״.
יכולתי לראות שאדם, חובב סרטי מדע בדיוני שהצטרף אליי בשליחויות למגזינים לסטים כמו ״גברים בחלל״ של פול ורהובן ו״אדון האשליות״ של קלייב בארקר, הוקסם מהמקום. בדרך ברגל בחזרה למלון הוא שאל אם אוכל לוותר על מעיל ה־Arctic Program שלי, שעלה 500 דולר, ועל מגפי השלג התואמים מדגם אידיטרוד.
אחרי טורונטו בילינו כמה ימים באוטווה, התרווחנו במלון שאטו לורייה המפואר, צפינו במופע אורות על גבעת הפרלמנט, שיחקנו ערב אחד סקרבל בפאב במרכז העיר עם בן דודי פיטר ובנו יאקוב, אלופי הסקרבל המקומיים, וביקרנו במטבעה הלאומית.
אבל החלטנו לדלג על ביקורים בקרלטון, שספגה בשנים האחרונות ביקורת רבה על תנאי הקבלה המקילים שלה, ובאוניברסיטת אוטווה, הדבקה בדוקטרינת דו־לשוניות שנראה כי הולידה פיצול לשוני ותרבותי חד. אדם גם הסיק שהמושג האנגלי־צרפתי של דו־לשוניות כנראה אינו כולל את השליטה שלו בעברית מודרנית.
גדלתי במונטריאול ולמדתי בקונקורדיה, שבה למד לפחות אחד ממודלי החיקוי של נעוריי: הסופר הלוחמני וחושף השחיתות הפוליטית מרדכי ריצ׳לר. לכן, כשהרכבת הגיעה לתחנה המרכזית ועלינו במדרגות הנעות ללובי של מלון קווין אליזבת, החלטנו ליהנות מן העיר בסטייל. שכרנו מוסטנג עם גג נפתח ויצאנו לדרך — רק כדי לאכול בדרייב־אין הקיטשי אורנג׳ ג׳ולפ: המבורגרים, צ׳יפס ומשקה האלים שלו, שמנסים לחקות בכל רחבי היבשת.
כשהייתי סטודנט שנה א׳ ב־1974, המוסד שבחרתי כבר התפתח מסניף ימק״א הראשון ביבשת למוסד בשם אוניברסיטת סר ג׳ורג׳ ויליאמס. עד שסיימתי, שלוש שנים אחר כך, התאחדה סר ג׳ורג׳ עם אוניברסיטת לויולה, מכללה ישועית במערב העיר, ואימצה את השם המפוקפק קונקורדיה. המיזוג לא הפיג כלל את המוניטין של האוניברסיטה כמקום שאליו הולכים סטודנטים דוברי אנגלית שמקגיל לא קיבלה, ולא עזר כלל לטעון שאם רוצים ללמוד היסטוריה, הנדסה, מוזיקה, אמנויות או — צמרמורת — קולנוע, זאת באמת האפשרות היחידה בעיר. ובכל זאת, איני מצטער כמעט על שוויתרתי על תעודה ממקגיל. קונקורדיה היא אוניברסיטה נהדרת, והמורים שלי היו מצוינים, אפילו אלה ששאבו הנאה לא ראויה מכך שאמללו אותי.
כיום, למדתי מריצ׳רד דיובלדו, אחד המרצים שהיו חביבים אליי יותר, העוסק כעת בגיוס סטודנטים בינלאומי, האוניברסיטה מתהדרת במחלקת קולנוע נודעת ובתוכנית אנימציה שתרמה מעל ומעבר לחלקה לרווחי דיסני ווורנר. במונטריאול, הוסיף, יוקר המחיה נמוך וסצנת המועדונים אגדית, וכך האירופית ביותר מבין ערי צפון אמריקה היא רקע אידיאלי להתבגרות.
אבל לאדם ולי היו ספקות. גם ריירסון וגם קונקורדיה הן קמפוסים עירוניים, ולכן בניינים מכוסים קיסוס, שדרות עטורות עצים ושאר סממני חיי הקמפוס נדירים בהן. עם זאת, ריירסון מרוכזת בשטח צפוף של 20 אקרים, ובו שלושה או ארבעה מבני מגורים נפרדים, שבהם הסטודנטים יחוו כנראה גרסה מוכרת של חיי קמפוס.
בקונקורדיה יהיה להם קשה הרבה יותר. הקמפוס שבמרכז העיר מורכב מאשכולות בניינים נפרדים, הפזורים ברדיוס של חמישה או שישה רחובות שגבולותיו מעורפלים. אין מעונות במרכז העיר, ולכן על הסטודנטים לשכור דירה או לחלוק מגורים בעיר, או להתגורר בקמפוס לויולה, המרוחק חצי שעה באוטובוס ונמצא באזור מנומנם יותר.
היו לנו גם שאלות על תוכנית הקולנוע. מונטריאול היא העיר דוברת הצרפתית השנייה בגודלה בעולם אחרי פריז. היא גם נקודת מפגש של כמה מסורות קולנוע נפרדות וותיקות, שאחת מהן אירופית. אלה אנשים שלוקחים את מושג ה״אוטר״ — הבמאי כיוצר — ברצינות רבה. האוניברסיטה גאה בהיותה מקור לסרטי קולנוע אמנותיים, וגם מקום שיכול להצמיח יוצר כמו כריסטיאן דוגאי, שביים את הכישלון האחרון של וסלי סנייפס, ״אמנות המלחמה״.
ואף שלא דיברנו על כך, היה על אדם ועליי להביא בחשבון גם את גורם גראוצ׳ו. בלי לחדד יותר מדי, שנינו נאלצנו לתהות על אוניברסיטה שהמחלקה להיסטוריה שלה כללה בחומר הפרסומי שלה את ״אנוכי״ בין הבוגרים שהצליחו להפוך תואר בהיסטוריה לקריירה שאינה הוראה.
במונטריאול החלטנו לבטל את הקטע להליפקס. התגעגעתי לתינוק שלי בן ה־17 חודשים, שעמד לחזור הביתה עם אשתי ובתי משלהן מחו״ל, ואדם רצה לבלות את ימי הקיץ האחרונים עם חבריו בקליפורניה. אבל על ביקור בקוויבק סיטי התעקשתי. לא הייתי שם מאז בית הספר היסודי, אדם מעולם לא היה שם, ואמי, שגדלה שם, עמדה על כך שאסור להחמיץ את שאטו פרונטנאק, היהלום שבכתר רשת המלונות קנדיאן פסיפיק־פיירמונט. היא צדקה. החדר שלנו, למעשה סוויטה בת שתי קומות עם סלון, חדר שינה בגלריה וחדר רחצה משיש ובו בריכה שקועה המשמשת גם ג׳קוזי, וכן כמה אביזרי היגיינה שאדם לא הצליח להבין את תפקידם, היה כמעט גדול כמו הבית שלי. כשהשהות התקרבה לסיומה, תהיתי איך אוכל בכלל לחיות בלעדיו. אולי אם אאזוק את עצמי לעמוד המיטה בסגנון לואי הארבעה־עשר.
תשוש מיעפת וחסר שינה אחרי הטיסה הביתה ממונטריאול, עדיין לא יכולתי להדחיק תחושת הנאה מסוימת, וכן — אפילו ציפייה. יש לי עוד שני ילדים שאצטרך לממן את לימודיהם באוניברסיטה. בכסף שנחסוך אם יירשמו בקנדה, אולי בפעם הבאה אוכל לזכות בעוד כמה ימים בסוויטה ההיא בשאטו פרונטנאק.
תצלומים: אדם טייטלבאום צילם את התמונות האלה בסיור באוניברסיטאות קנדיות עם אביו. למעלה: אוניברסיטת סיימון פרייזר בברנבי, בריטיש קולומביה. באמצע: קתי סטור, סטודנטית בשנה האחרונה באוניברסיטת ויקטוריה, מדריכה משפחה אמריקאית, משפחת בולר — משמאל: ג׳וסלין, מייגן ומארק. למטה: האוניברסיטה הפוליטכנית ריירסון, טורונטו. בתצלום נוסף: שלדון ואדם טייטלבאום. צילום: ג׳יל קונלי ל״ניו יורק טיימס״.