מחלון המרפסת בקומה העליונה של ביתו הרב־מפלסי בגבעות פואנטה, בארט קוסקו נהנה מנוף המקדש הבודהיסטי הגדול ביותר בחצי הכדור המערבי. אחרים יכולים לשמור לעצמם את המדשאות המטופחות, בריכות השחייה, הג׳קוזי, מגרשי הגולף הסמוכים ושלל מנעמי הפרברים. לקוסקו, בן 30 ומרצה בכיר להנדסת חשמל ב־USC, די בכך שהוא יכול להביט באחד המבנים המעטים במדינה שבהם תפיסת המציאות שלו לא תוקע ככפירה מדעית וכעלבון לשכל הישר.
״אתה צריך להאמין מאוד באמיתות הדברים שאתה אומר״, אומר קוסקו, שרעיונותיו המתמטיים עדיין מעוררים התנגדות וזעם בקרב הקהילה המדעית בארצות הברית, אף שהם מתקבלים ומיושמים בהרחבה באסיה. ״ייתכן שנתקלת, בענווה, באמת אוניברסלית, אבל אם העולם, כולם מאריסטו ועד ברטרנד ראסל, אומר שאתה טועה, צריך אגו עצום כדי לא להסכים איתם״.
האמת האוניברסלית שאליה הוא מתכוון נקראת עמימות. המתמטיקאי הפולני יאן לוקשביץ פיתח אותה בשנות העשרים, וכעבור 40 שנה הרחיב אותה — וגם העניק לה את שמה — לוטפי א׳ זאדה, מדען מחשב מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. העמימות מפריכה את התורה האריסטוטלית המסורתית של ערכים מוחלטים: היא טוענת שהעולם מלא בדברים שאינם ניתנים למיון לפי הלוגיקה המערבית, דברים שהגדרותיהם מעט עמומות. בין היתר, יישומיה מחוללים מהפכה בעולם המחשבים, באמצעות יצירת מערכות של בינת מכונה המבצעות חישובים בדרך הדומה לחשיבה אנושית.
קוסקו, בן טיפוחיו של זאדה, הוא ממש פאולוס הקדוש של העמימות. ואולם הקהילה המדעית האמריקאית אינה מקבלת תמיד בחיבה את מסירותו. לומר למדען בן זמננו שיכולה להתקיים לוגיקה בלי עקרונות אריסטוטליים דומה לאמירה לקתולי שיכולה להתקיים נצרות בלי ישו — יש מדענים שמתפוצצים מזעם למשמע שמו של קוסקו. ובכל זאת, בתקופה של תחרות טכנולוגית עם המזרח, מדענים יפנים וסינים מאמצים את העמימות; בקבלתה את הדו־משמעות האוניברסלית, היא המקבילה המתמטית לטאואיזם ולזן בודהיזם. ביפן במיוחד, קוסקו הוא הקרל סייגן של הטכנולוגיה העמומה. ואכן, כשמדענים מערביים רבים מתחילים לשקול מחדש את קוסקו, התורה המתמטית הזאת עשויה לכפות את העימות הממשי הראשון, ובסופו של דבר גם את המיזוג, בין האידאולוגיות הפילוסופיות והמדעיות של המזרח ושל המערב.
קוסקו הוא למעשה הסייברפאנק המדעי המובהק — נביא מעודכן, בעל חוכמת רחוב, של החיים בעידן המידע. הוא גם מוזיקאי, מסאי ותסריטאי, וטיפוס לוחמני. ייתכן בהחלט שיצליח. זאדה חווה את הבזק ההתגלות העמומה הראשון שלו במיטה במלון; קוסקו התעלה על מורו — הוא פיתח היבטים מרכזיים בגאומטריה של העמימות בזמן שטבל בג׳קוזי מאחורי ביתו. הג׳קוזי הוא מקום הולם להטחת ביקורת באריסטו. בתי המרחץ היו זירה אידאלית ליוונים הקדמונים להתווכח על יתרונות השקפת עולמו של הפילוסוף. בג׳קוזי שלו מהרהר קוסקו בתסכולו רב השנים מכך שהתורות האלה ממשיכות לקבע את הדמיון המערבי. אריסטו, אומר קוסקו, פשוט היה נוקשה מדי בחשיבתו.
״אריסטו אף פעם לא היה אדם שמפצל שערות״, הוא מסביר. ״הוא האמין שאתה שעיר או שאינך שעיר. אילו נטיתי להתחיל לתלוש את שערותיי — ואני לא — הייתי תולש בסופו של דבר את השערה האחת שלטענתו מפרידה בין אנשים שעירים לאנשים שאינם שעירים. נניח שזו שערה מספר 5,000. איתה אני שעיר. בלעדיה אני לא״.
במדע, אומר קוסקו, הכלל האבסורדי אך הבלתי ניתן להפרה הזה — שלפיו כל דבר חייב להשתייך בכל רגע לקטגוריה זו או אחרת — נקרא חוק השלישי הנמנע. אין בו מקום לגוני אפור, למושגים כגון ״חלקית״ או ״בעיקר״.
״כולנו הותנינו להתנהג כאילו זה נכון״, אומר קוסקו. ״אבל זה לא נכון — בעולם האמיתי. ההנחות הבינריות האלה מספקות קירוב ראשון נוח של המציאות. אבל במוקדם או במאוחר הן קורסות״. מחשבים, סמלי הלוגיקה הטהורה, ממחישים היטב את ההבדל בין חשיבה עמומה לחשיבה שאינה עמומה. מחשבים שאינם עמומים, התגלמותה הטכנולוגית של החשיבה המערבית, נשענים לגמרי על חשיבה בינרית. כל מה שהם עושים נובע משילוב של אחדים ואפסים עם ״וגם״, ״או״ ו״לא״. הדבר היחיד שמתוכנת במערכת הוא כן או לא, קטגוריות של שוויון ואי־שוויון, וזה כל מה שייצא ממנה. מחשב מסורתי יתקשה להתמודד עם המושג ברווזן, למשל, מפני שזהו בעל חיים שהוא יונק ואינו יונק באותה מידה. מול היצור המוזר הזה, המחשב, בדומה לחשיבה המערבית, נותר מסובב את גלגלי השיניים המטפוריים שלו. הוא פשוט אינו מסוגל להתמודד עם עולם שבו המציאות אינה מגיעה באריזות בינריות חדות וברורות.
מדענים מערביים ניסו להסביר את העמימויות הטבועות ביקום באמצעות תורת ההסתברות — הביטוי המתמטי לסיכוי שאירוע מסוים יתרחש או לא יתרחש. בדרך כלל זהו מספר בין אחת לאפס. במקרה של קבוצת אנשים גבוהים, למשל, כל אדם יסווג תמיד כגבוה או כנמוך. אבל אדם שגובהו חמישה רגל עשוי להיות מתואר כבעל הסתברות של 50 אחוז להשתייך לקבוצה, אדם בגובה שישה רגל כבעל 90 אחוז, ואדם בגובה שבעה רגל כבעל 100 אחוז. במילים אחרות, ההסתברות משקפת את הממוצעים הסטטיסטיים של האוכלוסייה — 50 אחוז נמוכים מחמישה רגל, 90 אחוז נמוכים משישה רגל ו־99 אחוז נמוכים משבעה.
ההסתברות פועלת באוכלוסיות סטטיסטיות גדולות, אומר קוסקו, אך אינה מסוגלת להתמודד עם רוב המצבים הפרטניים.
״היא מניחה שהעולם שחור או לבן״, אומר קוסקו, ״אבל אף פעם אינה בטוחה איזה מהם. גם בעמימות יש אי־ודאות, אבל זו אי־ודאות דטרמיניסטית״.
העמימות, הוא אומר, מודדת את המידה שבה אירוע מתרחש. במילים אחרות, היא יוצרת מודל של המציאות, ובעיקרו של דבר מציעה קיצור דרך שההסתברות אינה יכולה לספק. מחשב המתוכנת באמצעות שבבים עמומים יכול להתמודד עם דרגות. למשל, ייתכן שבחוץ יורד טפטוף קל. שבב מחשב עמום לא ינסה לסווג את המצב כגשם או כהיעדר גשם, משום שהוא מסתמך על אלפבית של פונקציות שהמשתמש מגדיר, במקום על האחדים והאפסים הרגילים. הוא יכול לחשב שינויי מדידה מקל לכבד, מקטן לגדול או מאיטי למהיר.
מזגן רגיל, למשל, נכנס לפעולה כשהוא מזהה שהסביבה חמה מדי או קרה מדי. הוא מתחיל לפעול במלוא העוצמה או נכבה. אבל זה אינו יעיל ואינו תורם לשמירה על נוחות מרבית. מזגן עמום, לעומת זאת, יוכל לזהות את טווחי הטמפרטורה הנוחים יותר. במקום להיכבות, הוא ימתן את פעולתו ככל שהאזור המקורר ייעשה נעים יותר.
לכן, כשמחשב עמום מופקד על משימות בקרה, כגון עגינת מעבורת חלל בתחנת חלל, התכונות האלה מתורגמות לפעולה חלקה של מערכות הבקרה, שאי אפשר לשחזר בדרך אחרת.
אף שרבות מן התאוריות של קוסקו עוסקות ביישומי מחשב, יש לו עשרות דוגמאות מחיי היומיום להמחשת ההבדל בין עמימות להסתברות. השאלה אם כתבה תתפרסם או לא, באחת הדוגמאות החביבות עליו, היא עניין של הסתברות. המידה שבה היא תתפרסם — ייתכן שעברה עריכה נרחבת וייתכן שלא — היא עניין של עמימות. או נניח, הוא אומר, שיש סיכוי של 50 אחוז שבמקרר שלך יש תפוח. זו הסתברות. אבל מה אם במקרר יש חצי תפוח? לחצי התפוח הזה יש דרגת השתייכות של 50 אחוז לקבוצת התפוחים השלמים. מבחינה מספרית שני המצבים שקולים. מבחינה פיזית, עם זאת, הם שונים.
קוסקו עצמו מגלם את הרעיון העמום של דברים רבים החבויים בדבר אחד. נער החווה לשעבר, שנמלט מן המערב התיכון באמצעות מלגת מוזיקה מלאה ל־USC ב־1978, ניצב בשתי התרבויות השונות, ולעיתים קרובות העוינות, של המדע והאמנות. כמומחה לרשתות עצביות וכחוקר עמימות, הוא ארגן כמה כנסים בינלאומיים חשובים, ועומד לפרסם את ספר הלימוד האוניברסיטאי הראשון על רשתות עצביות — מערכות מחשב המחקות את יכולתו של יצור חי ללמוד מניסיון. נאס״א נעזרת בו כיועץ לתוכנית מעבורת החלל, וכך עשה גם משרד יוזמת ההגנה האסטרטגית. מחוץ לתחום המדע, קוסקו הוא מלחין מוכשר, הכותב מוזיקה להרצאותיו המצולמות, וכן סופר ומסאי שכתביו פורסמו. כעת הוא משתף פעולה עם ביל גריי, מכותבי ״ניסוי פילדלפיה״, בכתיבת תסריט מדע בדיוני. ״אני מבין שאנשים רבים באקדמיה אינם רואים בעין יפה את עיסוקיי האחרים״, אומר קוסקו. ״אני מניח שהם רואים בכך בזבוז אנרגיה. אני רואה בזה ממריץ. יש לי הרבה אנרגיה״.
קוסקו הוא ״שילוב מבלבל של כישרונות״, אומר מרווין מינסקי, מחלוצי הבינה המלאכותית ב־MIT. ג׳ורג׳ קליר, עורך כתב העת היוקרתי International Journal of General Systems, שעומד לפרסם את מאמרו האחרון של קוסקו, המפרט את המשפטים המוכיחים את העמימות, מכנה את רעיונותיו המתמטיים ״עמוקים למדי״. וזאדה, מורו, מכנה אותו ״אחד האנשים יוצאי הדופן והמחוננים ביותר שפגשתי אי פעם״. מתחת לכל אלה מצויה עיקשות שאינה מאפשרת לקוסקו לסגת ממאבק. בארט קוסקו שחצן ודבק במטרתו, ומונע בידי האמונה שהזמן הוא אויבם של כל הדברים. וכדי לעמוד בקצב השינוי המעריכי האופף את העולם, הוא מוכן לוותר על שינה — הוא ישן רק ארבע שעות בלילה. באופן שאינו אופייני לאדם צעיר כל כך, קוסקו חש עמוק בקרביו את תקתוק השעון. הוא גדל בסטרוברי היל, שכונת מעמד פועלים בקנזס סיטי שרוב תושביה ממוצא סלאבי. ילדותו הייתה תערובת משונה של ״בית קטן בערבה״ ו״בעל זבוב״. היער מאחורי ביתו היה נהדר ללימוד מיומנויות שטח, לציד וללכידה במלכודות, ולניסויים חובבניים ברקטות. אבל הוא היה גם זירה לקרבות, לעיתים אכזריים, ברובי כדוריות, בקלעים ובבקבוקי תבערה בין ילדי השכונה היריבים. בארט, נזכרים חבריו, תמיד היה בקו הראשון.
״בארט היה האדם הנלהב ביותר שפגשתי אי פעם״, נזכר חבר ילדותו קווין הליקר, סופר ועיתונאי שבילדותו התגורר שני בתים ממנו. ״התחושה שלנו הייתה שבני משפחת קוסקו נהנים יותר מכל אחד אחר״.
הדבר השתנה באופן טרגי כשבארט היה בן עשר: ביתם נשרף בגלל קצר חשמלי. כעבור כמה חודשים נהרג אביו, קבלן בניין, בתאונת דרכים.
״לכל הילדים יש תחושה חדה של מה הוגן ומה לא״, אומר הליקר. ״אבל לבארט הייתה התקוממות מולדת, אדירה, נגד אי צדק. ההתקוממות הזאת רק גברה אחרי מות אביו״.
משפחת קוסקו, שסבלה ממחסור כספי, עברה לחווה ליד לנסינג שבקנזס. שם התמסר בארט למגוון תחביבים כדי לברוח מבדידותו ומכעסו. הוא בלע ספרים על מדע, פילוסופיה, ספרות, אמנות ופוליטיקה. לצד שיפור כישורי הקראטה שלו, לימד את עצמו לנגן במנדולינה, בגיטרה, בבללייקה ובפסנתר. חבריו לא ידעו דבר על כישרונו המוזיקלי עד שקראו בעיתונים שזכה בתחרות ארצית למלחינים צעירים. ואז, ב־1977, זכה במלגה מלאה ל־USC, לאחר שחיבר בתיכון פתיחה תזמורתית ל״הרוזן ממונטה כריסטו״.
כסטודנט לתואר ראשון ב־USC החליט קוסקו להוסיף להכנסתו באמצעות כתיבה בתשלום. כשנודע לו ששוק סיפורי ההרפתקאות לגברים פתוח לרווחה, פרסם קטעים קצרים בכתבי עת כמו Oui ו־Gallery. מה מניע אותו? ״צריך להבין שבארט מתקומם על כך שבסופו של דבר מותו שלו הולך וקרב״, אומר הליקר, בניסיון לנתח את הדחף של חברו להצליח בתחומים כה רבים. ״בשנה שעברה, כשבילינו יחד, הוא יעץ לי כמעט בכל יום לחשוב על כך שחוקר מקרי המוות יוציא את קרביי מוקדם מכפי שאני מדמיין. המוות אף פעם לא היה רחוק — צריך להביט לו בפנים מדי יום, אמר, כדי להזכיר לנו שאין לנו זמן לבזבז״.
קוסקו מסכים שהוא מביט ״באימה״ על האפשרות של מותו שלו. למעשה, התמותה היא שגורמת לבארט לרוץ כאילו מישהו — או משהו — רודף אחריו.
שהותו של קוסקו בבית הספר למוזיקה של USC הייתה קצרה. אף שעבר את בחינות המיון ללימודים מתקדמים, הוא ובית הספר נחלקו בשאלה מה עליו ללמוד. ״פשוט שנאתי מוזיקה אטונלית״, הוא אומר. קוסקו שמר על מלגתו במשך שנה, אבל הופעל עליו לחץ כבד לבחור תחום לימוד אחר. הוא בחר בפילוסופיה ובכלכלה, ולבסוף הפך למעריץ של כלכלן השוק החופשי מילטון פרידמן ולפעיל ליברטריאני בקמפוס. אבל עד מהרה נתקל בקשיים מושגיים שייתכן שלא היו מטרידים את חבריו ללימודים. ״בפילוסופיה״, הוא מסביר, ״עוסקים בלוגיקה. אבל התאוריות האריסטוטליות שבבסיסה לא השתנו במשך 3,000 שנה. זה אף פעם לא סימן לתאוריה בריאה.
״בסופו של דבר זנחתי את הפילוסופיה כי הרגשתי שאין באקדמיה מקום לפילוסופים במובן הקלאסי, כפי שהיו קאנט, אריסטו, יום ודקארט. הם עשו כמיטב יכולתם לשלוט בכל המדע והמתמטיקה של זמנם. במקרים רבים הם אף תרמו להם. התחלתי לשאול ספרי מתמטיקה״. קוסקו אכן המשיך והשיג תואר שני במתמטיקה ודוקטורט בהנדסת חשמל, תחום שבו ראה מפגש של רוב ענייניו המדעיים. דרכו העמומה לדמשק עברה באוסטין שבטקסס, שם פגש את זאדה בכנס בינה מלאכותית ב־1984. שנה קודם לכן ראה לראשונה את המילה ״עמום״ במאמר מדעי. קוסקו נזכר שנמלא השתאות של התגלות. ״זה באמת נראה כמשהו שמחבר רבים מן הדברים שהעסיקו אותי״, הוא נזכר. בכנס הותקף זאדה בחריפות בשל רעיונותיו. קוסקו, סטודנט צעיר לתואר מתקדם, בלי דוקטורט ובלי מעמד מקצועי, עמד מול חדר מלא בפרושים של הקהילה המדעית ויצא להגנה נלהבת על מושג העמימות, אף שהשאלות המתמטיות עדיין לא נשאלו ולא נענו. כעבור שנתיים, בכנס אחר, אותה להט תגרום למדען אחד להכות בשולחן בזעם חרושצ׳ובי ולצעוק ש״קבוצה היא קבוצה היא קבוצה״. זאדה התרשם. מיד לאחר מכן שלח לו קוסקו בדואר משפט מתמטי התומך בעמימות. לימים נעשה זאדה למנחה עבודת המחקר שלו.
כעבור שנה השתתף קוסקו בכנס נוסף, שבו חוקר הסתברות ידוע התעקש בפומבי, ובאופן כמעט משכנע, שהתאוריות של זאדה מפרות חוק טבע יסודי כלשהו.
״אני זוכר צמרמורת שעברה בקהל״, מספר קוסקו. ״פתאום הייתה לי תחושה עגומה שאולי באמת אין טיפש כמו טיפש זקן. בנקודה הזאת החלטתי שעליי לדעת באופן חד־משמעי אם העמימות נכונה. הייתי כמו מאמין שנדחף להוכיח את קיומו של אלוהים. אם הוא קיים, אהיה כומר. אם לא, אהיה האתאיסט הגדול ביותר שחי אי פעם״.
לאחר בחינה קפדנית ועבודה מתמטית רבה שחזרה ליסודות, הכריע קוסקו לבסוף לטובת העמימות. מסירותו סימנה אותו כאדם עצמאי וחריג, וכמנפץ מוסכמות מסוכן. הוא זכה לפרסום באמצע שנות השמונים, כשהחל לקדם במרץ רשתות עצביות. כיום הן חלק מקובל מעולם המחשבים, אבל אז הן נחשבו מוזרות מבחינה מדעית לא פחות מכפי שנחשבת העמימות כיום.
מלבד היותו נביאה, קוסקו תרם תרומה ייחודית לתורת הקבוצות העמומות. הוא העניק לעמימות גאומטריה, צורה מוחשית ותפקוד, כשם שאיינשטיין העניק גאומטריה למרחב ולזמן. קוסקו מדמה את קבוצת הקבוצות העמומות לקובייה הונגרית. כל קבוצה נעשית נקודה בתוך הקובייה. קבוצות רגילות תופסות את פינות הקובייה, והקבוצות העמומות את שאר חלקיה. כל איבר בקבוצה עמומה משתייך אליה במידה שונה. ככל שהקבוצה רחוקה יותר מן הפינה, כך היא דומה יותר להיפוכה שלה. בנקודת האמצע הקבוצה שווה להיפוכה שלה. שם שוכנים הפרדוקסים הקלאסיים של העולם, אומר קוסקו. הנקודות שבתוך הקובייה ממדלות דו־משמעות. מרגע שאנחנו בתוך הקובייה, הוא אומר, אנחנו יכולים לקבל ולהבין את הפרדוקסים ואת העמימויות של החיים.
קוסקו מכנה זאת ״החור השחור של תורת הקבוצות, שבו דבר יכול להיות ההיפוך של עצמו״. כאן תמצאו, למשל, את הכוס הידועה שהיא חצי ריקה וחצי מלאה, את מושג היין והיאנג הטאואיסטי, את השקרן מכרתים שאמר שכל תושבי כרתים שקרנים, את קבוצת כל הקבוצות שאינן איבר של עצמן של ברטרנד ראסל, ואת הספר של ראסל.
הספר של ראסל, מסביר קוסקו, הוא גבר מזוקן החי בעיירה, ומגלח אדם אם ורק אם אותו אדם אינו מתגלח בעצמו. אז מי, אפשר לשאול, מגלח את הספר? אם הוא מגלח את עצמו, לפי ההגדרה הוא אינו עושה זאת. אבל אם הוא אינו מגלח את עצמו, הוא כן.
די בהרהורים כאלה כדי להוציא מדעתם את רוב אנשי המערב, ולפי תולדות המתמטיקה רבים התייאשו מהניסיון לפתור חידות כאלה. אבל, אומר קוסקו, הייאוש מופיע רק אם נצמדים בנוקשות לדרישה שרירותית לדו־ערכיות. אנשים במזרח הרחוק, הוא אומר, כנראה לא ייפלו במלכודת כזאת. בחברות שבהן הבודהיזם נפוץ, כגון יפן — שבה הוא מבקר לעיתים קרובות כיועץ, כמארגן כנסים וכנציג כללי של מה שתאגידים יפניים רבים רואים כעתיד הטכנולוגיה — הרעיון שדבר מכיל את היפוכו אינו קשה לקבלה. למעשה, ייתכן שמאפיין של תרבויות בוגרות הוא שהן פשוט מסוגלות יותר להכיר במגבלות היסודיות של יכולת האדם לדעת את העולם האמיתי.
״בסופו של דבר״, הוא אומר, ״ההתעקשות על פרשנות של המציאות במונחי או־או, שעליה מסתמך המדע המערבי, אינה אלא העדפה תרבותית״.
תומכי העמימות מאמינים שחשיבה עמומה עשויה להיות המפתח לפיתוח בינה מלאכותית מהסוג שמגלם HAL, המחשב בסרטו של סטנלי קובריק ״2001: אודיסיאה בחלל״. קצושיגה מיטה, נשיא היטאצ׳י ויו״ר מועצת המנהלים של LIFE, המעבדה היפנית החדשה למחקר בינלאומי בהנדסה עמומה, הממומנת בידי משרד הסחר הבינלאומי והתעשייה ויותר מ־45 מתאגידי ההייטק הגדולים ביפן, מאמין ש״בינה מלאכותית עמומה תמלא תפקיד חשוב ביחסים האינטימיים העתידיים בין בני אדם למחשבים״.
כבר כעת יצרנים ביפן מפיקים שלל יישומים, ממזגנים, מצלמות וידאו ותיבות הילוכים במכוניות ועד רכבות תחתיות ותוכנות למסחר במניות. כולם משתמשים בשבבים עמומים המאפשרים למערכות בקרה להחליק פעולות שאחרת עלולות לנוע בין ערכי מינימום למקסימום. מדענים אמריקאים רבים מתעקשים שההסתברות יכולה לעשות כל מה שהעמימות עושה, ובדרך כלל בתוצאות טובות יותר. רק חברה אמריקאית אחת, טוגאי אינפרלוג׳יק מאירוויין, מתכננת ומייצרת שבבים עמומים. כמה מבקרים טוענים שמושג העמימות מעולם לא נוסח בדרך שמדענים יוכלו לאמת. יהודה פרל, פרופסור למדעי המחשב ב־UCLA, אומר שהוא ״עדיין מחכה להגדרה טובה של מהי בעצם מערכת עמומה. עדיין לא ראיתי הגדרה נטולת ז׳רגון״.
״כל בעיה שהטכניקה העמומה נועדה לטפל בה ניתנת לפתרון טוב באותה מידה, אם לא טוב יותר, במסגרת הסתברותית״, מוסיף פיטר ק׳ צ׳יזמן, חוקר במכון למחקר במדעי המחשב המתקדמים, המועסק כעת בחוזה עם מרכז המחקר איימס של נאס״א ליד סן פרנסיסקו. המדענים שם בוחנים טכניקות בקרה עמומה לתמרוני עגינה של מעבורות חלל. צ׳יזמן אינו מתרשם מהמאמצים האלה. לדבריו ולדברי טהרנים דיגיטליים אחרים, קוסקו ושאר תומכי העמימות הפריזו מאוד בהצגת יתרונות שיטת החשיבה שלהם. העמימות, מעצם טבעה, עלולה להוביל למערכות לא אמינות. ״לא הייתי רוצה להיות בחללית שעוגנת באמצעות טכניקות עמומות״, הוא אומר. ״זה עשוי לעבוד היטב ב־99 אחוז מהזמן, עד ש — אופס, היי, אין תחנת חלל!״
מבקריו של קוסקו ודאי תוהים כמה זמן יוכל להמשיך להיות נועז כל כך. שחיקה אינה נדירה במדע, וקוסקו, שמנהל זה חמש שנים מסע נלהב למען העמימות, נראה כמי שמותח את מזלו. אבל למי שמכירים אותו היטב יש מעט חששות כאלה.
״בימיו של איינשטיין״, נזכר רוברט הכט־נילסן, עמית לשעבר של קוסקו וכיום בעליה ונשיאה של חברת הייטק בסן דייגו, ״היו כמה אנשי רוח מבריקים שעשו דברים מדהימים. אבל למרות כישרונם, הם מעולם לא הגיעו למעמדו של איינשטיין, משום שלא היה להם כוח התמדה. אני לא משווה את בארט לאיינשטיין באופן נחרץ, אבל אני כן חושב שהוא מסוגל להחזיק מעמד״.
כך, מאמין קוסקו, גם העמימות. לדבריו, בסופו של דבר היא תאפשר מערכות חשיבה אמיתיות בבינת מכונה, במקום שבו גישות הבינה המלאכותית והרשתות העצביות נכשלו. עם זאת, שינוי יסודי בדרך שבה אנשים רואים את העולם ידרוש עשרות שנים, אם לא יותר. עד היום אנשי המערב עדיין לא התמודדו, במובן עמוק כלשהו, עם המוזרות הטבועה ביקום הפיזי, כפי שהדגימו פיזיקאים בעשורים הראשונים של המאה הזאת. בסופו של דבר, אומר קוסקו, ״חקירתנו הפיזית את המציאות התת־אטומית, את האנטי־חומר ואת מארג המרחב־זמן תוביל אותנו כנראה לזמנים ולמקומות שונים לגמרי, להגדרות אחרות של המציאות״.
״ייתכן שאין אל מלבד יוצר המתמטיקה״, כתב קוסקו. ״והמדע הוא נביאו״. את נבואותיו שלו הוא מעדיף להציג בסרט המדע הבדיוני שהוא מכין. הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו, הוא אומר, הוא שהעמימות כאן כדי להישאר.
השאלה, עם זאת, היא באיזו מידה.
תצלום צבע: בארט קוסקו בג׳קוזי, שבו הוא והפילוסוף היווני אריסטו היו יכולים להתווכח לפני מאות שנים. תצלום צבע: בארט קוסקו לפני המקדש הבודהיסטי. צילום: אריק מאייר.