פעם ישראל בזה לתפוצות, אבל הזמנים השתנו, והשנה, כשישראל חוגגת 57, יוענק כבוד למורה דגולה מלוס אנג׳לס.
שלי טייטלבאום, לוס אנג׳לס
אפשר לומר שיהודים רבים בתפוצות נושאים לפיד של אהבה לישראל. אבל בערב 11 במאי, בצעד שעשוי לקמט את מצחיהם של כמה נכבדים ציונים, לראשונה תהיה אחת משנים־עשר המוזמנים לשאת לפיד בהר הרצל בירושלים לציון יום הולדתה ה־57 של ישראל מי שאפשר לכנותה ״יורדת״: ישראלית שעזבה את המולדת היהודית כדי לבנות חיים במקום אחר, קטגוריה שיצחק רבין כינה פעם בבוז ״נפולת של נמושות״.
כמובן, המחנכת היהודייה מתוקה בנג׳מין הייתה בת 15 בלבד כשהוריה עזבו את ישראל. ובנג׳מין, שסייעה להקים וכיום מנהלת את מערכת החינוך רבת הפנים של בית הכנסת הרפורמי סטיבן ס׳ וייז בלוס אנג׳לס — הכוללת ארבעה בתי ספר נפרדים והיא מפעל החינוך היהודי הלא־אורתודוקסי הגדול בארצות הברית, לפי הג׳ואיש ג׳ורנל של לוס אנג׳לס — מתבררת כמי שקיבלה את חותמת הכשרות של רבין. ב־1990, כשכיהן כחבר כנסת באופוזיציה, ביקר רבין בקמפוס המפואר של בית הכנסת בבל אייר. הגעתו עוררה בבנג׳מין, האומרת שהחלטת הוריה לעזוב את ישראל גרמה לה אומללות עמוקה, חשש רב. ״רעדתי״, אמרה ל־The Report במשרדה המשקיף על הרי סנטה מוניקה הירוקים, זמן קצר לפני שיצאה לישראל בתחילת מאי.
אבל אחרי שפגש את התלמידים המניפים דגלי ישראל, שרבים מהם דיברו עברית ושאלו שאלות המבוססות על ידע, אמר רבין לבנג׳מין שהביקור בסטיבן ס׳ וייז היה גולת הכותרת של נסיעתו. ״את יודעת מה אני אומר על ישראלים שעוזבים״, היא מצטטת אותו. ״אבל לך אני אומר: הישארי היכן שאת. את עושה עבודה חשובה״.
לב עבודתה של בנג׳מין הוא הפיכת לימודי ישראל והוראת העברית למרכזיים בחינוך צעירים יהודים אמריקאים. חמש־עשרה שנה אחרי ביקור רבין היא ממשיכה לנהל את כל תוכניות החינוך בסטיבן ס׳ וייז: המרכז לגיל הרך, לימודי הדת המשלימים ובית הספר של יום ראשון, בית הספר היסודי — גן עד כיתה ו׳ — ותיכון מילקן הקהילתי בן ה־13, לכיתות ז׳–י״ב. התיכון שוכן בבניין בשטח 180,000 רגל רבועה שעלותו 33 מיליון דולר, הכולל תיאטרון חדיש, אולם ספורט ובריכה אולימפית.
בסך הכול משרתים בתי הספר, עם צוות הוראה מלא של 250 איש, 1,600 תלמידים. רבים מהם לומדים שם מהגיל הרך עד התיכון וסופגים את תוכנית הלימודים היהודית ממוקדת ישראל של בנג׳מין, היוצרת, לדבריה, ״לכל ילד קשר בלתי ניתן לניתוק לעמו, באמצעות היכרות עמוקה עם ההיסטוריה שלו, התנ״ך שלו, ארצו וערכי היהדות״. היא מוסיפה: ״ישראל היא החיבור המכריע. היא מחברת בין לימודי החול והקודש שלנו. היא מחברת בין שומרי המצוות לאלה ששומרים פחות. והיא מחברת את יהודי התפוצות ישירות למולדתנו, להיסטוריה שלנו ולעתידנו״.
הישגי בתי הספר זכו להכרה בפרסים כגון פרס קונסטנטינר לחינוך יהודי של אוניברסיטת תל אביב ב־2003, פרס זלמן שזר הדו־שנתי ב־1990 של מרכז שזר להיסטוריה יהודית בירושלים, ופרס המחנך היהודי של קרן משפחת מילקן ב־1990.
בנג׳מין נולדה בתל אביב להורים מצליחים ומקושרים היטב, והיא מחוברת עמוקות לממסד הפוליטי והאקדמי בישראל. אביה אברהם, עולה מווילנה, הקים עסק גדול לגלידה בסגנון אמריקאי זמן קצר אחרי הקמת המדינה. אמה אוולין, לבית פיין, באה ממשפחה ציונית נלהבת בדטרויט והייתה דמות מוכרת בקהילה דוברת האנגלית בתל אביב. בנג׳מין מתארת את הוריה כ״מסורתיים״, אך לא אורתודוקסים. משפחתה עזבה את תל אביב לניו יורק בימי השיא הסוציאליסטיים של ישראל, מספרת מתוקה, מפני ש״אבי, שלמד מנהל עסקים והיה מבריק למדי, סבל מחוסר המזל להאמין ביוזמה חופשית. אבל אמי לא רצתה לעזוב את ישראל. כל אבן הייתה יקרה לה״.
לאחר שהגיעה לניו יורק סיימה בנג׳מין את תיכון פורסט הילס. ״לא הייתי מאושרת במיוחד״, היא זוכרת, ומציינת את העצב על הפרידה מחברים ואת ההסתגלות החברתית הקשה בביתה החדש. כבר בילדותה רצתה להיות מורה, ואחרי התיכון נרשמה לתוכנית החינוך המשותפת של אוניברסיטת קולומביה והסמינר התאולוגי היהודי. אבל דווקא כמורה מחליפה בבית ספר של בית כנסת ציוני מאוד בברוקלין הפכה תוכנית הקריירה שלה ל״שליחות״ — מילה שבה היא משתמשת לעיתים קרובות לתיאור דרכה המקצועית. ״המנהל אמר לי שאני מורה מלידה, וראיתי איך הילדים נקשרים אליי. הבנתי את המנטליות של ילדים אמריקאים. הרגשתי שיש בידיי את הטוב של אמריקה ואת הטוב של ישראל״.
ב־1961 עברה בעקבות משפחתה ללוס אנג׳לס, שם לימדה ופיתחה במשך שבע שנים תוכנית לימודים בעברית בבית הכנסת הרפורמי עמנואל בבוורלי הילס, תחת מנהל החינוך האורתודוקסי שלו. שם הנהיגה ״שיטה חדשה״ להוראת עברית: ״הכול בעברית״, בלי תרגום. הילדים ביקשו מועדון עברית אחרי שעות הלימודים, היא זוכרת — ״הישג גדול כשמרבית הילדים שנאו בית ספר עברי״. כמה מתלמידיה פנו לחינוך יהודי או לרבנות. ״אני מרגישה שנתתי להם השראה״, היא אומרת.
ב־1963, כמה חודשים אחרי הולדת בנה היחיד דניאל, כיום קולנוען, ביקש ממנה הרב ישעיה זלדין, שגם הוא עבד בעמנואל, להצטרף אליו ולגרעין של 35 משפחות בהקמת קהילה חדשה, שנקראה אחר כך על שם הרב הרפורמי הציוני הנלהב סטיבן ס׳ וייז. כמו זלדין, בנו של רב אורתודוקסי מניו יורק, רצתה בנג׳מין שבית הספר של הקהילה החדשה, שעמדה בראשו, ידגיש ציונות, שליטה בעברית וגישה מחמירה יותר ללימודי תורה מהמקובל ביהדות הרפורמית.
״בית הספר שלנו — וכך גם כל בית ספר יהודי שאינו אורתודוקסי״, אמרה בקבלת הפרס מאוניברסיטת תל אביב, ״צריך להציב את ישראל בלב תוכנית הלימודים שלו — וחשוב מכך, בתוך הלב, בלב נשמתו״. ״בנינו בית ספר לפני שבנינו בית כנסת״, מספרת כעת בנג׳מין. ״הרב זלדין הרגיש שאפשר להתפלל בכל מקום״ — הקהילה נפגשה בתחילה בכנסייה פרסביטריאנית ליד UCLA — ״אבל כדי ללמד ילדים צריך סביבה ומתקנים מתאימים״.
בשנות ה־70 סייעה להרשמה האכיפה הנרחבת בלוס אנג׳לס של הסעת תלמידים לשם איזון גזעי בבתי הספר, והתופעה הנלווית של ״בריחת לבנים״ לפרברים או לבתי ספר פרטיים. הדבר נתן לזלדין ולבנג׳מין הזדמנות להקים במהירות את מפעלם החינוכי. עד 1987, כש־850 ילדים היו רשומים בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים, התגאה סטיבן ס׳ וייז במספר התלמידים הלא־אורתודוקסים הגדול ביותר באזור לוס אנג׳לס.
בנג׳מין הייתה המחנכת היהודייה הראשונה בלוס אנג׳לס שהתעקשה לקחת לישראל מורים ללימודי חול, יהודים ולא־יהודים. ״רציתי שיבינו שישראל היא ליבת כל מה שאנחנו עושים בבית הספר״. גם תוכנית העברית עוצבה כדי לקשר חגים וטקסים לחוויה הישראלית.
אבל שירות הורים אמידים וילדיהם הציב אתגרים. בעיקר בשנים הראשונות העדיפו הורים רבים לימודי חול על פני לימודי יהדות. כמה מהם, נזכרת בנג׳מין, העריכו ספורט ותוכנית יומית לחינוך גופני יותר מעברית או מתורה. אבל לדבריה בית הספר סירב להיכנע לגחמות הורים, ובו בזמן בנה תוכנית לימודי חול ברמה גבוהה מאוד. היא משווה את הרמה האקדמית בסטיבן ס׳ וייז לזו של בתי הספר היוקרתיים והבררניים בעיר, ״אבל אנחנו מעניקים גם הרבה טיפוח ומדגישים מאוד ערכים יהודיים ואוניברסליים״.
בשילוב דאגתה למדינת הולדתה ולמדינתה המאומצת, בנג׳מין מקדישה תשומת לב מיוחדת לתלמידי חילופין ישראלים המגיעים בכל שנה לפני הימים הנוראים ונשארים חודשיים. התוכנית, שהחלה ב־1998, היא חלק משותפות תל אביב–לוס אנג׳לס בחסות הפדרציה היהודית המקומית, מאמץ כולל ליצור ולחזק קשרים בין שתי הערים. היא כוללת חילופים של 20 תלמידי מילקן בכל שנה ומספר שווה מארבעה תיכונים בתל אביב, וחושפת את הצעירים הישראלים לקיום דתי רפורמי ולמרכזיות בית הכנסת בחיים היהודיים האמריקאיים. ״בישראל הם נחשפים לצורה אחת של שמירת מצוות — האורתודוקסית — ושונאים אותה״, אומרת בנג׳מין. ״כאן הם רואים שאפשר לעשות זאת אחרת ובאופן משמעותי. והם מבינים שנסיעה ללוס אנג׳לס אינה בהכרח מתחילה או נגמרת בדיסנילנד״. הרחוב הדו־סטרי של תוכנית החילופים כולל גם חילופי צוותים, והוסיף לתוכניות בתי הספר בתל אביב חידושים כגון לימוד משותף להורים ולתלמידים וחגיגות קבלת שבת.
נוסחה חדשה להדלקת המשואות ביום העצמאות מקצה שני מקומות למשתתפים מהתפוצות לצד עשרה ישראלים, מחווה להכרה בשותפות בין ישראל לתפוצות בחיים היהודיים. לצדה של בנג׳מין בהר הרצל יעמוד הפילנתרופ הקנדי ואחד ממייסדי Jerusalem Report, צ׳רלס ברונפמן.
ומתוקה בנג׳מין אינה מתכוונת להניח את הלפיד. היא תשוב בחודש הבא לפגישות הקשורות לרפורמות במערכת החינוך הישראלית המקרטעת, שעליהן המליץ דוח ועדת דברת בינואר. הוועדה המליצה במיוחד להעלות את מעמדם המקצועי, הכשרתם ושכרם של מורים בישראל, ולהגדיל את עצמאות מנהלי בתי הספר. אך התוכניות להגדיל את הכספים הזמינים באמצעות פיטורי מורים רבים וצמצום משרד החינוך עוררו איומים בשביתת מורים. בנג׳מין עדיין אינה מוכנה לדבר על רעיונותיה לרפורמה. ״אני רוצה להיפגש עם חברי הוועדה וגם עם ארגון המורים. איננו יכולים לשאת את המצב הקיים עוד זמן רב״.
לבסוף מקווה בנג׳מין לקדם את הפרויקט החדש ״עתידים״, שנועד לאתר ולתמוך במועמדים מוכשרים לאוניברסיטה מרקע מוחלש, שאחרת ייאלצו לוותר על חלומות ההשכלה הגבוהה שלהם. גם כאן, כמו בכל מפעליה החינוכיים, יש לה מטרה אחת פשוטה: ״להחדיר בתלמידים תשוקה, ליצור בהם מחויבות חזקה לישראל וליהדות ולעזור להם להיות מנהיגים בעלי ידע של העם היהודי. תראו״, היא מוסיפה, ״זו לא עבודה כמו עבודה במשרד. זו שליחות״.