יותר מכל קולנוען אמריקאי מרכזי אחר, סידני לומט היה מוכן להעניק לדמויות יהודיות תפקידים מרכזיים על המסך ההוליוודי, ביצירות כמו ״המשכונאי״ ו״דניאל״. סרטו האחרון, ״זרה בתוכנו״, עושה לעולמם הנסתר של החסידים את מה שעשה ״העד״ לאמיש של פנסילבניה. כשהוקרן ״זרה בתוכנו״ בבכורה באביב הזה בפסטיבל קאן, הוא עורר סערה — אך בקושי מהסוג שהוליווד משתוקקת אליו. במסיבת עיתונאים אחרי ההקרנה, מבקרים שלא התרשמו מגיחתו של הבמאי סידני לומט אל עולמה הסגור של היהדות החרדית בניו יורק שרקו וקראו בוז לקולנוען המכובד.
זה לא היה הסרט האמריקאי היחיד שנתקל בעוינות מצד מבקרים צרפתים ואירופים אחרים — המותחן ״אינסטינקט בסיסי״ עם מייקל דאגלס עורר קריאות לעג רמות אף יותר — אך תסריטאי ״זרה בתוכנו״ רוברט אברך מייחס את קבלת הפנים הזועמת בקאן לא לאנטי־אמריקאיות, אלא לאנטישמיות. אברך, יהודי אורתודוקסי מלוס אנג׳לס, אומר שקריאות הבוז נבעו מהתבטאויותיו הקודמות בפסטיבל על תפוצתם הנרחבת של רגשות אנטי־יהודיים בצרפת. ״יש לי פה גדול״, אומר אברך. ״נכנסתי וביסודו של דבר אמרתי ׳אני מאשים׳, והרבה אנשים שם התרעמו על כך״.
״כמובן שהאנטישמיות הייתה מרכיב״, מסכים לומט בשיחה טלפונית עם ״ג׳רוזלם ריפורט״ מניו יורק. ״היינו בלב ארצו של לה פן, והצרפתים אינם הקבוצה האצילית ביותר ביחסם ליהודים. אבל זה יהיה זילות של האנטישמיות — שאני רואה כבעיה חמורה יותר ויותר בחיי כולנו — אם אשתמש בה כתירוץ להצלחה או לכישלון של הסרט הזה. זה פשוט לא היה סרט פסטיבלים; אין בו דבר מקורי באופן מפתיע, לא בנושא ולא בביצוע. זו יצירה מסחרית ישירה. עבורם זה היה סרט אמריקאי, יותר משהיה סרט יהודי״.
יהיו כוונותיו מסחריות ככל שיהיו, ״זרה בתוכנו״ — שעלה בארצות הברית ב־17 ביולי וזכה לביקורות מעורבות — אינו סרט קיץ טיפוסי, וגם אינו דומה לרוב הסרטים האמריקאיים היוצאים בכל עונה. הסרט ההוליוודי האחר היחיד שהתמקד במפורש בחסידים היה ״הנבחר״, העיבוד הרגיש מ־1981 לרומן רב המכר של חיים פוטוק על הקשר בין נער אורתודוקסי מודרני לבנו הגאון של רבי חסידי בברוקלין אחרי מלחמת העולם השנייה.
״זרה בתוכנו״, עם מרכיבי המתח והרומנטיקה שלו, מכוון יותר לקופות. בסרט מככבת מלאני גריפית הסקסית (״נערה עובדת״) כאמילי אידן, שוטרת אירית־אמריקאית קשוחה, עייפה מן העולם ושטחית למדי, הנכנסת בזהות בדויה לחצר חסידית דמיונית בברוקלין — חסידי ״גנצ׳ר״ — כדי לחשוף רוצח הפועל בסחר היהלומים ברחוב 47 במנהטן.
אידן מתקבלת לביתו של הרבי מגנצ׳ר ומוצגת כבעלת תשובה. היא נמשכת מאוד לערכים המוסריים ולנחמה הנפשית הגלומים בשמירת מצוות קפדנית. עוד יותר היא נמשכת לבנו המבריק, הרגיש והנאה של הרבי, אריאל (אריק ת׳אל), שאינו יכול שלא להיענות לה. בסופו של דבר, חשיפתה לחסידות משנה את אידן עמוקות ולצמיתות.
הסיפור דומה מאוד ל״העד״ מ־1985, שבו גילם הריסון פורד שוטר המסתנן לקהילת האמיש בפנסילבניה לאחר שילד אמיש עד במקרה להרג. כש״זרה בתוכנו״ נקבע להפקה בשנה שעברה לצד קומץ פרויקטים אחרים לקולנוע ולטלוויזיה על יהודים חרדים — אף אחד מהם, מלבד סרטו של לומט, לא הגיע לסיום — כולם זכו בכינוי העוקצני פרויקטי ״ויטנס״, בהגייה יהודית של ״Witness״.
אברך מאמין ש״זרה בתוכנו״ יתקשה להשתוות להצלחה הקופתית של ״העד״, במיוחד משום שמעולם לא הייתה לו הזדמנות ממשית לשחזר את תחושת הפליאה הנעימה שעוררו האמיש בסרט ההוא. האמיש ב״העד״ הוצגו כאנכרוניסטים מקסימים, ומערכת הערכים שלהם, המבוססת על עקרונות הברית החדשה של אי־אלימות והושטת הלחי השנייה, דיברה אל הצופים. את המשמעות וההיגיון שמאחורי הערכים והמנהגים החסידיים קשה יותר להעביר בקולנוע. ודימוי ה״חסידים״ — כפי שהתקשורת האמריקאית נוטה בטעות לכנות את כלל היהודים החרדים — בתודעת הציבור, אצל מערביים יהודים ולא־יהודים כאחד, אינו חיובי לגמרי.
״לאמיש יש הנוף הכפרי והפסטורלי הזה״, אומר אברך, ״ים החיטה הזהובה הזה, וכולם נראים נפלא. החסידים בסרט הזה, לעומת זאת, נראים בתוך סיוט עירוני נורא שבו אף אחד אינו נראה טוב״.
אבל לסרט עומד לזכותו הרקורד הקופתי המרשים של סידני לומט בן ה־68, שתיק עבודותיו כולל להיטים כמו ״רשת שידור״, ״סרפיקו״ ו״אחר צהריים של פורענות״. הבמאי, שנולד וגדל בניו יורק, שבה מתרחשים רוב סרטיו, הוא בנו של שחקן היידיש הידוע ברוך לומט, והיה בעצמו שחקן ילד על במת היידיש. הוא עסק בנושאים ובדמויות יהודיים פעמים רבות בקולנוע, ובייחוד ב״המשכונאי״, על ניצול שואה הרדוף בידי העבר; ב״ביי ביי ברוורמן״, מבט הומוריסטי באינטלקטואלים יהודים בניו יורק; וב״דניאל״, המבוסס על הרומן של א״ל דוקטורוב על בנם של בני זוג קומוניסטים אמריקאים שנבנו בדמותם של יוליוס ואתל רוזנברג.
ובכל זאת הוא אומר: ״מנקודת מבט דתית אני לא קרוב ליהדות, או לחסידות בפרט. למעשה אינני אדם דתי כלל. אבל מבחינה תרבותית אני קרוב אליהם מאוד. החסידות באה מן השטעטל, וכך גם אבי. החסידים בהחלט לא היו זרים לי. ידעתי עליהם, הכרתי כמה מהם; פשוט לא השתתפתי בשום מישור דתי״.
אברך, לעומתו, עמל שנים כדי לעשות סרט על יהודים שומרי מצוות. לאחר שכתב את המותחן ״תעתועי גוף״ של בריאן דה פלמה (1984), שכנע את רשת ABC להפיק את תסריטו ״שערורייה בעיירה קטנה״, שבו כיכבה ראקל ולש כאם בעיירה קטנה במרכז ארצות הברית התובעת את בית הספר המקומי כשהיא מגלה שאחד המורים מזין את בתה המתבגרת בתעמולה אנטישמית.
״אני עובד על זה שנים על גבי שנים״, אומר אברך על ״זרה בתוכנו״. ״זה היה פשוט מקרה של רצח עם תרבותי שאף מפיק בעיר לא היה מוכן לעשות את הפרויקט הזה... לא תראו עוד אחד כמוהו זמן רב״.
לומט אינו מסכים עם השקפת אברך. ״׳רצח עם תרבותי׳ — אלה מילים גדולות ואלימות. נכון בהחלט שהוליווד לא עשתה הרבה סרטים על חיים יהודיים. אבל הוליווד גם לא עשתה הרבה סרטים על חיים של שחורים. לבסוף השחורים עצמם התחילו לעשות זאת, וטוב שכך, אם כי באיחור.
״הוליווד אינה ידועה באומץ לבה בהתמודדות עם מצבם ושאיפותיהם של מיעוטים; היא ממשיכה לנסות להגיע למה שהיא חושבת שהוא הקהל האמריקאי הגדול, הכללי, הלא־רחוץ, בן השתים־עשרה. אבל אני חושב שצריך להיזהר ולשמור ביטויים כמו ׳רצח עם תרבותי׳ לדבר האמיתי״.
לומט טרח להבטיח את אמינות הסרט ושכר שני רבנים — אחד מהם חותנו של אברך — כיועצים הלכתיים. ובכל זאת, יש בסרט כמה דברים בלתי סבירים. למשל, לא סביר שבנו של רבי, שהוא גאון בתלמוד, יעבוד בסחר היהלומים בניו יורק; סביר שהיה מבלה את חייו הבוגרים בלימוד.
גם לא סביר שגברים ונשים חסידים יימצאו רוקדים בחדר האוכל של הרבי, כפי שהם עושים בסרט, ללא מחיצה או מסך בד המפרידים ביניהם ומונעים מהם לראות זה את זה. קרוב לוודאי שהנשים היו פורשות למטבח או לטרקלין. והקשר בין אריאל לאמילי כנראה לא היה מתרחש בשום נסיבות, מלבד דחיפותיהם של תסריטאי ובמאי נחושים. שום בן של רבי לא היה מורשה לבלות די זמן לבדו עם אישה צעירה ולא נשואה כדי שיתפתח קשר כלשהו, רומנטי או אחר.
ובכל זאת לומט מתעקש כי ״מבחינת החיים החסידיים בכלל, אני חושב שהסרט אותנטי לחלוטין. ואחד הדברים העצובים לי הוא שהקבוצה היחידה שתדע עד כמה הוא מושלם לעולם לא תראה אותו — הקהילה החסידית אינה הולכת לקולנוע״. ״העד״ מגיע לברוקלין: מלאני גריפית היא שוטרת סמויה המתאהבת בבנו של רבי חסידי (אריק ת׳אל, משמאל); סידני לומט (למטה) על הסט של ״זרה בתוכנו״.