מאת שלדון טייטלבאום · Los Angeles Times · 24 במאי 1990
מונטריאול — בגיל 48 מטפח איב בושמן חרדה מתונה מפני מה שהוא רואה כביזה המתמשכת של פרובינציית הולדתו, קוויבק. בצירוף הבנה מחודדת של האבסורד המזדמן בחיים צרפתיים ביבשת הנשלטת בידי האנגלית, הדבר סייע לו להיות לסופר הרומנים החי המפורסם ביותר בפרובינציה שלו.
בושמן הוא תופעה נדירה בקנדה הצרפתית: סופר בעל כוח סיפורי כה מובהק וכוח משיכה כה אוניברסלי, עד שספריו נקראים ברחבי העולם. The Oxford Companion to Canadian Literature כינה אותו ״אחד ממספרי הסיפורים המחוננים ביותר שהופיעו בשנים האחרונות בספרות בשפה הצרפתית״.
בצרפת, שתושביה בררנים תמיד בקבלת סופרים שאינם ילידיה, מעטים חלקו על התיאור הזה. הרומן השני של בושמן, שראה אור ב־1981 בשם Le Matou, נמכר ביותר מ־750 אלף עותקים במסגרת מועדון ספר החודש הצרפתי.
Le Matou הוא סיפור פאוסטי על צעיר, פלוראן בואזונו, הנופל קורבן לדמות מפיסטופלית בשם אגון רטבלבסקי. הזקן משכנע אותו לקנות מסעדה פופולרית במונטריאול. פלוראן מבין עד מהרה שרימו אותו. גרוע מכך, הוא מגלה שכל העיר, לרבות שותפו האנגלי, נפלה כנראה תחת השפעתו של רטבלבסקי המרושע.
המבקר הצרפתי הבכיר ברנאר פיבו כינה את Le Matou ״תגלית״. הספר זכה לאחר מכן בפרס Prix du Roman de l’Été היוקרתי בצרפת. מאז נמכרו 1.2 מיליון עותקים שלו במהדורות צרפתיות שונות בעולם דובר הצרפתית. ב־1985 עובד למיני־סדרת טלוויזיה בת שישה חלקים, בהפקה משותפת של צרפת וקוויבק.
בארצות הברית, שיש לה זיקה היסטורית מועטה, אם בכלל, לספרות קוויבק, פרסמה הוצאת הנרי הולט את הספר חמש שנים מאוחר יותר בתרגום בשם The Alley Cat. המבקרים האמריקאים קיבלו אותו בחום, והוא נמכר במספר מכובד של ארבעים אלף עותקים בכריכה קשה, רבע מהם בקנדה האנגלית. מאז תורגם לחמש־עשרה שפות, ובהן פינית, רומנית ולאחרונה גם עברית.
כעת, לאחר שבושמן פרסם רומן חדש — Juliette Pomerleau, שאורכו קרוב לשבע מאות עמודים וטרם תורגם — מעריציו בקנדה הצרפתית והאנגלית מהמרים שיגיע לקהל רחב עוד יותר. הספר, שראה אור במרץ בהוצאת Quebec-Amérique, נמכר ביותר מחמישים אלף עותקים בחודש הראשון, ומכירותיו נשארו יציבות מאז.
מבקרים בקוויבק כתבו שהספר, שאותו הוא מגדיר ״מעין רומן בלשי בלי בלש, ולמעשה גם בלי פשע״, מבסס את מעמדו כרב־המספרים של קנדה הצרפתית. אחד מהם תיאר אותו כ״עוד טיטניק — רק שזו צפה״.
כמו הדמויות המאכלסות את הרומנים הפיקרסקיים שלו, איב בושמן לא השלים באופן סביל עם אי־הצדק וההסתגרות בחיים במה שכמה מכנים ״מבצר קוויבק״. בספריו יש תחושה של קוויבק החדשה: רפובליקה חילונית שבדרך, המשתוקקת לאמץ את הקפיטליזם ואת החומרנות הפושטים ביבשת, ובה בעת נזהרת מכוח המשיכה המפתה והבלתי נמנע של האנגלית השולטת בה.
ובכל זאת, ברומנים שלו, שכונו דיקנסיים בתחושת המקום ובלזקיים בעומק הדמויות, אנשים תמיד מסתלקים עם כל פיסה מקוויבק שאינה מוברגת לקרקע. ב־The Alley Cat, למשל, בן דמותו של בושמן עד להסרת שעון מכנסייה גותית היסטורית. הוא מגלה שהשעון מיועד להתקנה בפארק שעשועים בקונטיקט.
״האמריקאים האלה״, מתלוננת אישה הצופה בנעשה, ״הם חזקים להחריד, אה?״
ייתכן שזה משקף את תפיסתו את האמריקאים בקוויבק, שבה חי כל ימיו.
כילד שגדל בקלובה, עיירת עצים בצפון קוויבק בבעלות חברת נייר ניו־יורקית, היה בושמן עד להרס יערותיה העבותים של הפרובינציה. בעיניו הייתה קנדה מושבה של ארצות הברית, וקוויבק מושבה של קנדה. כעת נראה שהאנגלים בשתי המדינות מתכוונים — לפחות מנקודת מבטו — לפגוע גם ביכולתה של הפרובינציה להתקיים מבחינה תרבותית ולשונית.
לדעת בושמן, תומך עצמאות, או בדלן, מוצהר, קנדה האנגלית כרסמה בשיטתיות בפוטנציאל הריבוני של קוויבק. אפילו מדיניות הדו־לשוניות הפדרלית, שאומצה בשנות השישים כדי להבטיח שוויון בין הצרפתית לאנגלית כשפות רשמיות ברחבי קנדה, נותרה מבחינת רבים בקוויבק מצב שאין בו אפשרות לנצח.
״אני משוכנע עמוקות״, אמר בושמן ל־Montreal Gazette, ״שקוויבק אינה יכולה לממש את מלוא הפוטנציאל שלה בלי להשיג עצמאות. אין פירוש הדבר שאני מאחל לכל דוברי האנגלית ללכת לעזאזל״. בלי עצמאות חוששים בושמן ואחרים שקוויבק תיעלם לבסוף מבחינה לשונית ותרבותית בתוך צפון אמריקה האנגלית. ״אנחנו״, אמר פעם על קוויבק הצרפתית, ״כמו קוביית סוכר ליד גלון קפה״.
בושמן נולד בנורנדה, עיירת מכרות צפונית סמוך לגבול אונטריו, שם הוציא סבו לאור עיתון בשם Le Frontière. כשהיה בן חמש עבר עם משפחתו לקלובה, ליד אביטיבי, במרחק מאתיים מייל, שם עבד אביו כמפקח שטח בחברת אינטרנשיונל פייפר מניו יורק.
״לילד״, אמר, ״זה היה מקום נפלא, פשוט אדיר. לא היו שוטרים, לא ראש עיר, רק הרמה המזערית ביותר של ארגון חברתי, והיה המון מרחב״.
אם אפשר היה לשאת את הבידוד — העיירה הייתה מחוברת בקו רכבת יחיד, ובמקרי חירום רפואיים היה צריך להזעיק מטוס — קלובה לא הייתה מקום רע במיוחד גם למבוגר, אמר.
ודאי שלא היו בה כמעט המחסור והפקעת המחירים שאפשר היה לצפות להם בעיירה בבעלות חברה. החברה, אמר בושמן, התקשתה לגייס עובדים למקום כה רחוק אפילו ממרכזים עירוניים בסיסיים. לכן היו הטבות. בושמן חי עם אחיו ואחיותיו בבית גדול בן שתי קומות ששכר הדירה בו, הוא נזכר, היה חמישה־עשר דולר לחודש. חלב ניתן בחינם והבשר היה זול: עשרה סנטים לליברה, לכל נתח.
באופן בלתי רגיל בקוויבק של אותם ימים, קלובה הייתה גם משולבת מבחינה לשונית. ילדים צרפתים ואנגלים למדו יחד באותו בית ספר. שם למד בושמן את האנגלית שנשארה איתו, מהוססת ככל שתהיה, עד היום.
״חיינו בהרמוניה״, נזכר, ״מפני שכולם קיבלו את כללי המשחק. עבודות המשרד ניתנו לאנגלים, והעבודות הפיזיות לצרפתים. כמובן, זה לא יכול היה להיות אחרת — הצרפתים לא היו משכילים דיים להחזיק במשרות האחרות. עד 1960 אפילו לא היה לנו משרד חינוך בקוויבק״.
בושמן נעשה קורא נלהב בגיל צעיר. בעיות בעינו השמאלית מנעו ממנו, לדבריו, לשחק הוקי ובייסבול עם הבנים האחרים. ״הרכבתי משקפיים, וכמובן הבנים קראו לי ילדה. לא למדתי להצטיין בספורט, אבל למדתי להילחם״.
אמו שמרה את ספריית ילדותה, ובושמן ניזון מספרים מיובאים מצרפת, מחבילות מספרייתו הגדולה של סבו באביטיבי ומחוברות קומיקס באנגלית שקראו חבריו האנגלים לבית הספר.
ב־1953 עזב בושמן את קלובה כדי ללמוד בתיכון בז׳ולייט, עיירה צרפתית קטנה כשישים קילומטר מצפון־מזרח למונטריאול. הוא התגורר בפנימייה, ושנתו הראשונה תחת המשמעת הנוקשה הייתה קשה. אבל לבסוף התאהב בעיר ובמה שכינה ״אפקט בלזק״ — העושר והגיוון של החיים העירוניים.
כילד ניסה בושמן לכתוב רומן המתרחש בוונציה. מהר מאוד התברר שהדבר מעבר ליכולתו, והוא ויתר אחרי ארבעה עמודים. אבל בגיל תשע־עשרה חזר למלאכת הכתיבה והשלים רומן בהשפעת הספרות הרוסית של המאה ה־19. הוא לא היה מוצלח במיוחד ולא פורסם מעולם, אבל בושמן עדיין רואה בו אבן דרך חשובה.
״אחד המאפיינים של סופר אמיתי״, הוא אומר, ״הוא שהוא מסיים את מה שהוא מתחיל״.
אחריו באו כחמישים סיפורים הומוריסטיים ורשימות בנוסח מארק טוויין וסטיבן ליקוק. חוש קומי חד נשאר מסימני ההיכר של בושמן.
בגיל 21 נכנס בושמן לאוניברסיטת מונטריאול, שם השלים תואר תלת־שנתי בצרפתית ובתולדות האמנות. קוויבק עברה זה עתה את מה שכונה ״המהפכה השקטה״, שלוותה ברפורמות גדולות בחינוך ובחברה ובצמצום כוח הכנסייה הקתולית במוסדותיה ובחייה הפוליטיים.
אולם במונטריאול נעשה מעורב פוליטית כשהבין שאף שרוב תושבי העיר צרפתים, שפת העסקים והכוח נותרה אנגלית.
לאחר סיום לימודיו לימד ספרות בקולז׳ גרנו ובאוניברסיטת לאוואל. באותה תקופה המשיך לכתוב סיפורים קצרים ומאמרים שהתפרסמו בכתבי עת ובעיתונים מקומיים. לבסוף עזב את האקדמיה, ואמר שאינו רוצה לבלות את ימיו ״במדידת נשמתה של [הסופרת הקוויבקית] גבריאל רואה בסרגל״.
הוא עבד במונטריאול בסניף של הוצאת הולט, ריינהרט אנד וינסטון, והיה לעורך האחראי לדרמה ולהיסטוריה. בעת שעבד כתחקירן ברדיו־קוויבק, שאליו הצטרף ב־1969, המשיך לשכלל את מלאכתו. ״אהבתי את העבודה הזאת כי היא הזינה אותי כסופר. תמיד למדתי משהו חדש״.
בושמן אומר שבין מקורות ההשראה שלו נמצאים הרומנים הרוסיים הגדולים של המאה ה־19. הוא מציין את ניקולאי גוגול ואת צ׳רלס דיקנס כמקורות חשובים ל־Le Matou, לצד אמריקאים בני המאה ה־20 כמו ג׳ון סטיינבק, ג׳יי די סלינג׳ר וארנסט המינגוויי. ״מצאתי אצל כולם תחושת מקום וזמן, ודרך מוחשית ומעשית לטפל בסיפור״.
״מה שקוראי קוויבק רוצים הוא סיפור טוב. זה הכול. אם אינך יכול לכתוב סיפור טוב, הם לא יקראו אותו״.
תפקידו, לפי המבקרת פרנסין פלטייה ב־Montreal Gazette, הוא ״לתרגם את מה שאנחנו אוהבים לכנות כאן le Québec profond — ליבה ונשמתה של קוויבק״.