סיפורי ציון הבדיונית

מבוא המערכת

הכותבים שלנו פוסעים לפעמים במסדרונות משונים. לפני כמה שנים הגיע שלי טייטלבאום לעורך הספרותי של אל־פג׳ר, העיתון המזוהה עם אש״ף במזרח ירושלים, כדי לברר עד כמה מתעניינים בעולם הערבי במדע בדיוני. להגנה נשא אקדח ברטה תשעה מילימטרים בנרתיק כתף, ובידו עותק של Foundation. שם הובטח לו שמדע בדיוני פשוט אינו הדבר שכותבים בחברה הערבית, ובוודאי שלא בחברה הפלסטינית. מנגד, סופרים ממוצא יהודי ממלאים תפקיד מרכזי במדע הבדיוני המודרני, וגם סופרים ישראלים אינם חסרים — אף שרובם ממהרים להכחיש את שורשי הסוגה של יצירותיהם.

טייטלבאום עורך כעת אסופה ששמה הזמני ״שופרו של יהושע: סיפורים נבואיים על ארמגדון במזרח התיכון״. חלק מן הסיפורים מתורגמים מעברית, אך רובם בריטיים ואמריקניים. הם מתרחשים על רקע הסכסוכים העוטפים את המזרח התיכון, ומיועדים לנער ערפאת או שמיר מן התלמים המחשבתיים שלהם. אחד המשתתפים העיר שאולי יהיה צורך להכניס לספר חומר נפץ פלסטי כדי להשיג את המטרה הנאצלת הזאת...

טייטלבאום היה בעבר כותב כתבות מגזין ומבקר ספרי מדע בדיוני ואימה בג׳רוזלם פוסט, וכן עורך סיפורים ומבקר קולנוע בכתב העת הישראלי ״פנטסיה 2000״. הוא שירת חמש שנים כקצין בצה״ל. כיום הוא חי בלוס אנג׳לס, משמש כתב הוליווד של Cinefantastique ו־Present Tense וכותב בצוות Trojan Family, כתב העת של אוניברסיטת דרום קליפורניה. עבודתו מתפרסמת בקביעות גם בלוס אנג׳לס טיימס ובעיתונים ובכתבי עת ישראליים. המאמר הבא נכתב במקור לעיתון הישראלי The Nation, שביקש ממנו לראיין סופרי מדע בדיוני במשתה פרסי נבולה בלוס אנג׳לס ב־1988 בשאלה ״לאן פניה של ישראל?״. המאמר נועד להתפרסם בעת ביקורו של טום דיש בישראל, אך העיתון הפסיק להופיע יום לפני הפרסום המתוכנן. אף שטייטלבאום מסתייג מערכו של המאמר, אנחנו סבורים שקוראי Foundation ימצאו בו עניין.

סיפורי ציון הבדיונית

שלדון טייטלבאום

ב־1985, שבועות אחדים לפני שעזבתי את ישראל לאחר שהות של שמונה שנים וחצי, שלח אותי Foundation למזרח ירושלים. בתגובה לפנייה ששלחתי, ביקש ממני עורך המאמרים של כתב העת לבקר במשרדי אל־פג׳ר, העיתון המזוהה עם אש״ף, במה שהיה אולי השליחות הייחודית והבלתי סבירה ביותר בתולדות כתב העת.

״הבא לנו״, הורה, ״משהו על תפקידו של המדע הבדיוני בחברה הפלסטינית.״

זה היה, עליי להוסיף, לפני האינתיפאדה. אז עדיין לא נחשב מעבר בסמטאות הלחות של אותו חלק בעיר בלי שחבריך למחלקה יחפו על גבך למעשה התאבדות בעיני הכול, אף שהיה מסוכן. זה היה גם, לדעתי, לפני שהשיחה עם חברים ותומכים מוצהרים באש״ף נעשתה לעבירה פלילית — אף שכעיתונאי אולי הייתי ניצל מהעמדה לדין; וממילא, איזה תושב של הגדה המערבית לא נמנה עמם?

חובבי מדע בדיוני, שלא לדבר על סופריו, נודעו כמי שמנהלים מלחמות גוג ומגוג על מלאכתם. מעטים מהם, אני מניח, נדרשו אי פעם להיכנס כביכול לגוב האריות מתוך אהבה לסוגה.

בדיעבד היה זה מסע פזיז, לנוכח סדרי העדיפויות של המקום והזמן. אבל עמדתי לעזוב בקרוב, אולי לתמיד, ואחרי שנים של מפגשים עם פלסטינים במסגרות צבאיות ועיתונאיות שונות, זה היה, לעזאזל, מעניין. הספרות הערבית עולה על גדותיה בדמיון — אלה הרי האנשים שהעניקו לנו את ״אלף לילה ולילה״. אולי הנטייה שלהם לפנטסטי נפגשה, בלי שידענו, בתיעוש ובמודרניזציה שעברו על חלקים מן העולם הערבי, והתגבשה לצורה כלשהי של מדע בדיוני.

והפלסטינים, חשבתי — אחרי עשרים שנה של התבוננות באויב השנוא עליהם אך הנערץ לא פעם, ודרכו במערב, ודאי עלה בדעתם של אחדים שגם אם המדע הבדיוני אינו מטפורה הולמת למצבם הפוליטי, מנגנוני ההרחקה שלו מציעים דרך נוחה לעקוף את הצנזורה. זה תכסיס ישן. ג׳ונתן סוויפט עטף את הסאטירה הפוליטית שלו מן המאה השמונה־עשרה, ״מסעות גוליבר״, בפנטסיה, מפני שזו הייתה הדרך היחידה להשמיע את דבריו בבריטניה המקוטבת סביב השאלה האירית בלי להסתכן בתלייה.

העניין שלי בפנטסטי, אף שלא התקרב בחשיבותו לזה של סוויפט, קדם לבואי לישראל ב־1977. הייתי חובב מאז הילדות, לאחר שספרו של רוברט היינליין ״הכוכב האדום״ משך אותי במשך שנים. תלמוד התורה שבו למדתי במונטריאול, בטיפשותו, שמר את העותק לתלמידי כיתות ו׳ וז׳ בלבד. אילו ידעתי שקוראים לזה מדע בדיוני, הייתי מבקש אותו בשמו בספרייה המקומית. למרבה הצער, כל שיכולתי לעשות היה לבקש ספרים על מפלצות. אלה היו מעטים וקשים לקריאה.

בישראל שימשו לי ספרי המדע הבדיוני לעיתים עוגן מועיל בעולם שנראה לי לפעמים זר לא פחות ממאדים של היינליין. התנדבתי לשירות צבאי חודשים אחדים אחרי בואי הראשון. במשך ששת חודשי הטירונות, ששום דבר בחיי לא הכין אותי אליהם, נשאתי איתי עותק מרופט של ״מי הוא מי במדע בדיוני״. זה לא היה ספר עיון טוב בשום אמת מידה, אבל הערכים על הסופרים השונים היו מוכרים לי וניחמו אותי לא מעט בלילות השמירה הקרים והמוארים בירח. באותם לילות, חברי אד — לשעבר נחת אמריקני שהתמרמר על הצורך לעבור טירונות בפעם השנייה — ואני השתעממנו ממזימותינו חסרות המעש לירות זה לזה בכף הרגל, כדי שסוף־סוף, בעזרת השם, נוכל לישון לילה הגון.

אחרי סיום קורס הקצינים התעורר שוב העניין שלי בסוגה. בזמני הפנוי התחלתי לכתוב ביקורות על ספרי מדע בדיוני ואימה לג׳רוזלם פוסט. הדבר הוביל לטור קבוע ולראשיתה של קריירה בעיתונות. הוא הוביל גם למפגש הראשון שלי עם הבוז הניכר שישראלים רבים, אנשי תרבות ואחרים, שמרו לסוגה.

הצבא, כידוע, אינו מאפשר לחייליו לעבוד מן הצד בלי אישור. את האישור שלי היה עליי לקבל משליש חיל הצנחנים, אלוף משנה שמנמן בשם שלמה, האדם הנבזי ביותר שהיה לי חוסר המזל לפגוש במשך כמעט חמש שנים במדים. בראיון קצר, שבו התבקשתי להסביר את כוונותיי, עשה אלוף משנה שלמה באצבעותיו תנועות גסות של צלחות מעופפות הנוחתות על שולחנו. אילו היה אמריקני, ודאי היה מזמזם גם את מנגינת ״אזור הדמדומים״ הישנה. הבקשה נדחית, פסק. ״אם נשאר לך זמן מהתפקידים שלך בשביל השטויות האלה, אולי נמצא לך עוד כמה תחומי אחריות.״

ערערתי על החלטתו הבלתי סבירה, ואכן, היא בוטלה בידי תת־אלוף ששלמה תיעב. עם זאת, תת־האלוף התעקש שכל הכסף שאקבל מן הכתיבה יועבר ללב״י, קרן החינוך של הצבא. עם זה לא הייתה לי בעיה. אבל שלמה, אנטיפת מן המעלה הראשונה, נקם לבסוף בעיכוב יציאתי המתוכננת לקורס צניחה במשך שישה חודשים.

באותה תקופה, יותר מתוך התרסה מאשר מתוך להט, כתבתי גם ביקורות ספרים וסרטים לכתב העת העברי ״פנטסיה 2000״. לפעמים הצבעתי בפני עורכיו על סיפורים שלדעתי ראוי לתרגם לעברית.

כמובן, העיסוקים האלה ודאי נראו לעורך הספרותי הנבוך של אל־פג׳ר מוזרים לא פחות מכפי שנראו לשלמה הנתעב. שוחחנו בקצרה בטלפון, והוא היה אדיב דיו כדי להסכים להמשיך בבירור, אבל היה ברור שלא הבין במה מדובר. אני חושד שאת ניסיונות התקשורת שלנו סיבכו גם הברטה תשעה מילימטרים שבצבץ באופן בולט מתחת למעיל הרוח שלי, והעותק של Foundation, כתב עת ספרותי בעל חזות מכובדת — מן המעטים בכתבי העת למדע בדיוני שהרגישו שהם יכולים להסתדר בלי שער צעקני. הבאתי אותו בתקווה שרצינותו לכאורה תרשים אותו, ולא הבנתי שדווקא שער ראוותני היה עשוי להסביר לו היטב למה אני מתכוון במדע בדיוני.

ישבנו ליד שולחנו, העורך ואני. אחרי חילופי הנימוסים המקובלים — ובהם הברכה שהרעפתי על ידיו של מארחי, שיישארו לנצח מעיין שופע של קפה — שתינו בשקט מעט מן המשקה המתוק והבוצי שהגיש, ושנינו הרהרנו כיצד נכון להמשיך.

עד מהרה גיליתי שהאדון המלומד הזה אינו מבדיל בין מדע בדיוני לציון בדיונית.

״לא, לא, לא״, אמר אחרי שהצלחתי לתרגם את המונח ״מלחמת הכוכבים״ לערבית הרחוב שלמדתי כדובר במילואים של הממשל הצבאי בעזה. ״כל הספרות שלנו — העיתונות, השירה, הרומנים והסיפורים — מכוונת למאבק לשחרור לאומי. אין לנו זמן ל... אה... פנטסיה הזאת שאתה מדבר עליה.״

נאנחתי בקול. אחרי עוד כמה דקות של שיחת חולין לא־פוליטית חסרת חשיבות, הבענו שנינו את התקווה העגומה, המקובלת במצבים כאלה, שעמינו ימצאו דרך לחיות יחד לפני שהוא ואני ניאלץ להתעמת בנסיבות נעימות פחות.

חזרתי לתל אביב מדוכדך למדי. זה היה המצב: לישראלים ולפלסטינים כאחד היה מעט מאוד צורך בפנטסיה ובהשערות. הסכסוך הארור הזה חיסל את הדמיון. כמו תושבי ימי הביניים הכבולים לזמנם, שבני דור אחד יכלו לצפות בצדק לחיות בדיוק כפי שחיו אבותיהם וכפי שיחיו צאצאיהם, אף צד בסכסוך לא הרגיש בנוח עם רעיון השינוי.

אף צד, ובאופן מובן למדי, לא הצליח לתפוס שאולי בעוד חמישים או מאה שנה העולם, אופי החיים באזור והסכסוך הערבי־ישראלי עצמו יהיו שונים לחלוטין. לשום צד לא היה צורך בסוגה ספרותית שהציעה זאת.

ואכן, בשנים שקדמו להקמת המדינה היהודית, והרבה אל תוך שנות החמישים, תיארו פרשני הספרות בישראל את הספרות העברית במונחים כמעט זהים לאלה של העורך הספרותי באל־פג׳ר. תפקיד הסופר, כך סברו רבים, היה לקדם את בניין המולדת ולהבטיח את הישגיה.

בשנות השישים צמח לבסוף דור חדש של סופרים ישראלים — עמוס עוז, א״ב יהושע, עמליה כהנא־כרמון ואחרים. הם מרדו בהגבלות המיושנות בעוצמה שטלטלה את הממסד הספרותי. פתאום הדמיון היה באופנה, הסמליות שגשגה והחרדה הקיומית נעשתה לשיגעון התקופה.

אולם המדע הבדיוני והפנטסיה המובהקת נדחו ברובם, אם בכלל זכו למחשבה, כגסים מדי, מסחריים מדי ואמריקניים מדי במובהק — דבר שהיה מפתיע מאוד את הבריטים ואת הרוסים — מכדי להצדיק תשומת לב רצינית. אותם ריאליסטים ספרותיים ופוליטיים קשוחים בעיני עצמם האמינו שגורלה העגום של ארצם אינו מאפשר את המותרות של מה שראו כבריחות דמיוניות גרידא. אשר לאימה, סינתיה אוזיק כתבה לי לאחרונה כשביקשתי ממנה להשתתף באסופת סיפורי מדע בדיוני שאני עורך, המתרחשים כולם על רקע המזרח התיכון: ״מה, עשרים ושתיים מדינות ערב ואש״ף אינם סיוט מספיק בשבילך?״

האירוניה בהתנגדות הזאת לסוגה היא, כמובן, שהתרומה היהודית למדע הבדיוני הייתה יסודית. את המונח עצמו המציא למעשה יהודי, הוגו גרנסבק יליד בלגיה, עורך Amazing Stories, כתב העת הראשון שהוקדש להפצת הסוגה. פרס האוסקר שלה הוא ה״הוגו״.

היהודים המציאו גם את האוטופיות הראשונות בעולם: גן העדן, ובהמשך הארץ המובטחת, זבת החלב והדבש, שבה קיוו שילדיהם של עבדים לשעבר ישובו וייקשרו לאדמה. באותה ארץ נעשתה גבעה החולשת על דרך אסטרטגית ממצרים העתיקה אל אסיה שמצפון לסמל מתמשך, אולי לא במקרה, לרעיון חדש למדי במחשבה המערבית: קץ האדם, העולם והזמן ההיסטורי. הגבעה הזאת, שעודנה אוחזת בעוצמה בדמיון המדע הבדיוני כמוקד המחשבה היהודית־נוצרית, נקראת מגידו, או ארמגדון.

היהודים העניקו לעולם גם את ה״רובוט״ הראשון: גולם עשוי חימר בידיו המיומנות של יהודה בצלאל ליווא, רבה של פראג במאה השש־עשרה. מן המסורת הזאת צמחו סיפורים נוספים על מיסטיקה וכישוף יהודיים, ובהם ״האמן ומרגריטה״ של מיכאיל בולגקוב, שנקרא בישראל ״השטן במוסקבה״, סיפורי יצחק בשביס זינגר, ובהמשך, בשנות השמונים, ״כדור האש״ של שלום בבאיוף. בספר מופיע מקובל נכבד שבתו נישאת לחייזר — נושא שנידון בשנות השבעים בסיפור המצחיק ״תשמע, אתה חושב שלך יש צרות?״, שפורסם ב״כוכבים נודדים״, הראשונה בשתי האסופות הזכורות של מדע בדיוני יהודי־אמריקני שערך ג׳ק דאן.

אולי משום כך ראתה האנושות ביהודים גם נוסעים בזמן: העם היחיד ששרד אלפי שנים כשההיסטוריה, התרבות ותחושת השליחות שלו בעולם נותרו שלמות. ייתכן שהתכונה האחרת־עולמית, הרפאית הזאת, לצד המרד בנצרות המגבילה שהיהדות העניקה לעולם בלי כוונה, הן שעוררו עליהם את זעמם של הנאצים של היטלר. הללו נתנו גוף לרעיון מדעי־בדיוני נוסף — שילוב של אאוגניקה ומיכון תעשייתי — בניסיון להשמיד עם שלם.

בארצות הברית היו רבים מחלוצי הסוגה יהודים: אייזק אסימוב, סטנלי ויינבאום, ויליאם טן, הוראס גולד ורוברט שקלי. אחד מהם, אברם דייווידסון, הוא למעשה יהודי אורתודוקסי, ולפי המסופר שירת במח״ל, כוח המתנדבים מחו״ל שסייע לצבא הישראלי הצעיר במלחמת העצמאות של 1948.

ישראלים רבים שלעגו לסוגה התעלמו גם מכך שהמדינה שלהם קיימת, במידה לא מבוטלת, בזכות רומן מדע בדיוני: תיאור האוטופיה היהודית של תיאודור הרצל, שנכתב בין 1899 ל־1902 ופורסם בגרמנית בשם ״אלטנוילנד״. הספר ודוגמאות נוספות של כתיבה אוטופית נחשבים כיום כמי ששימשו, במידה מסוימת, תוכנית מתאר למדינה היהודית העתידה.

כסוגה מובחנת, המדע הבדיוני חדר לישראל תחילה דרך הוליווד. שנות החמישים, כמו שלהי שנות השבעים, היו תור זהב לסרטי מדע בדיוני. ישראלים ראו בבתי הקולנוע המקומיים, שרצפותיהם היו זרועות גרעיני חמנייה, רבים מן הסרטים שנעשו אז: ״כשעולמות מתנגשים״, ״היום שבו עמדה האדמה מלכת״ ו״אי הארץ״. אלא שזרם הסרטים הצעקניים הזה גרם, למרבה הצער, להוזלת ערכה של סוגה שבכתב כבר הניבה יצירות בעלות ערך אסתטי גבוה בהרבה, שרק הלך וגדל.

מעט מאוד מיצירות אלה תורגמו לעברית. הוצאות הזרם המרכזי, כמו רמדור וינשוף, הסתפקו בתרגומים מעטים של ספרים שכיום כמעט נשכחו, כגון Adventures in Tomorrow של ק״פ קרוסן ו־The Man From Tomorrow של וילסון טאקר.

הוצאת ״מצפן״, לעומתן, הסתכנה והזמינה תרגומים של כמה קלאסיקות מוקדמות, ובהן ״שליטי הבובות״ של היינליין, ״איזה עולם מטורף״ של פרדריק בראון ו״הכוח״ של פרנק רובינסון. אלא שההוצאה גילתה שהשוק המקומי למוצריה זעיר — בין השאר בגלל מספרם הקטן של דוברי העברית: כ־600 אלף ב־1948, וכעת בערך פי עשרה, כולל ערבים ישראלים הקוראים ספרות עברית — ונסגרה. גורלה וקריסתם בהמשך של לא פחות משלושה כתבי עת למדע בדיוני שמו קץ להתעוררות הזעירה. ב־1958 התרסק ״מדע בדיוני״ לאחר שלושה־עשר גיליונות; ״קוסמוס״ נסגר אחרי ארבעה; ו״פלאש גורדון״ נשרף במסלול אחרי שבעה. גורלם העגום אותת למו״לים אחרים שגם בימי הצנע האפורים האלה, רוב האנשים עסוקים מדי בבניין האומה ובביסוסה מכדי לפנות זמן למעופי דמיון שנראו מנוונים.

התובנה הזאת לא נעלמה גם מעיני מרדכי רושוולד, שביקש להיות סופר מדע בדיוני ישראלי וכתב ופרסם באנגלית שני רומנים מוצלחים: Level Seven מ־1959 ו־A Small Armageddon מ־1962. אף שעבודתו צוינה בזמנה בעיתונות העברית, ואף שספריו, במיוחד הראשון, התקבלו היטב במערב, אף אחד מהם לא תורגם לעברית. לפי המסופר, רושוולד חי כיום בלונדון.

אולם בשלהי שנות השבעים — ולא במפתיע, בימי קדחת הצריכה שלאחר בחירת ממשלת הליכוד של מנחם בגין — שב המדע הבדיוני לדפוס בגדול. לראשונה זה שנים היה לישראלים כסף לבזבז וטעם לעיסוקי פנאי. לזמן קצר ניצתו הדמיונות לצד הכלכלה שהתחממה יתר על המידה. לפתע גילו הוצאות גדולות, כמו עם עובד, מעריב, מסדה וזמורה־ביתן, שוק לתרגומי מדע בדיוני בכריכות קשות ורכות נאות. יחד עם הוצאות אחרות הביאו למדפים, לבתים ולתודעת הציבור יותר ממאתיים ספרים, רובם מן האוסף שניתן לראותו כליבת יצירות הסוגה בשלושים השנים הקודמות.

באותה תקופה נוסדו גם כתבי עת חדשים: ״עולם המחר״ קצר הימים; גרסה חדשה של ״קוסמוס״, ששרדה שישה גיליונות ושימשה בעיקר גרסה עברית של Isaac Asimov’s Science Fiction Magazine; ״מדע בדיוני״, שהסתפק בגיליון אחד; והטוב והמתמיד שבהם, ״פנטסיה 2000״, כתב עת מהודר, ערוך היטב ובעל בחירה מחושבת של חומרים. האחרון החל להופיע בדצמבר 1978, פרסם 44 גיליונות עד סוף 1984 והיה נקודת התכנסות לקהילת חובבי המדע הבדיוני בישראל.

למרבה הצער, כמו בשנות החמישים, גם ההתעוררות הקצרה הזאת נבעה בעיקר מן הפריחה הקולנועית שהחלה ב״מלחמת הכוכבים״ של ג׳ורג׳ לוקאס וב״מפגשים מהסוג השלישי״ של סטיבן שפילברג. היא עודדה בישראל כמה פסטיבלי סרטי מדע בדיוני שמשכו קהל רב. אלא שבעיני הציבור, ובייחוד בעיני רוב הצופים שמעולם לא המשיכו מן הסרטים אל הספרות, נותר המדע הבדיוני מוכתם בקלילותם של הסרטים, למרות הישגיו הספרותיים הניכרים מאז שנות החמישים.

בתקופת הפריחה הזאת ניסו כמה סופרים ישראלים, שזיהו שוק מקומי למדע בדיוני תוצרת הארץ, את כוחם בסוגה בעברית. דוד מלמד, עובד אל על, כינס שבעה סיפורים קצרים, אחדים מן הראשונים שהתפרסמו ב״פנטסיה 2000״, באסופה ״צבוע בקורונדיה״. אולם לא היה בסיפורים הרבה מן הישראלי. כך היה גם במספר לא מבוטל של סיפורים מאת כותבים מקומיים, שרובם חיפשו השראה במערב, במסורות ובדפוסים של המדע הבדיוני בכתבי העת.

ב־1982 כתב הלל דמרון, קולנוען שביים את ״חסמבה״ ועבד בהסתדרות, וכיום חי בפסדינה, רומן שהתקבל בהערכה בשם ״מלחמות המינים״. הוא עוסק במלחמה שמנהלים גברים החיים תחת שלטון הנשים. הסיפור נפתח, ודאי לזוועתם של מביני הספרות העברית וכל שלוש התנועות הקיבוציות, ב״חדר האוננות״ של קיבוץ ידוע.

בשנות השמונים פורסמו גם שני רומנים שכתב הגנטיקאי הישראלי רם מואב בזמן שסבל ממחלה סופנית: ״זרמת חכמים״ ו״לונה — גן עדן גנטי״. הספרים, העוסקים בהשלכות החברתיות של מניפולציה גנטית, הביאו להאשמת מחברם בנטיות פשיסטיות — האשמות שאותן דחה בחריפות בראיונות.

ב־1983 פרסמה רות בלומרט את ״הצריח״, סיפור פנטסיה המזכיר את טרילוגיית ״גורמנגסט״ של מרווין פיק. בוסידן כתב את ״סוד הראשונים״, ספר על פלישה מן החלל שברובו אינו מותיר רושם רב.

אולם מן הרומנים החשובים ביותר בתקופת הפריחה הזאת היה ״הדרך לעין חרוד״ של עמוס קינן, העוסק בהשתלטות צבאית על ישראל בעתיד הקרוב בידי גנרל מטורף, המוצא דרך ייחודית ומחרידה להילחם בכוחות ההיסטוריים שפגעו ביהודים לאורך הדורות. הרומן, שפורסם ב־1983, עובד לסרט בכיכובם של אנתוני פק, בנו של השחקן גרגורי פק, ונכדתו של בניטו מוסוליני. קינן, שפרסם רומן מדע בדיוני קודם, ״שואה 2״, ב־1973, הוא בעל טור שמאלני ידוע. הוא הגיב בין השאר למלחמתו הכושלת של ראש הממשלה דאז מנחם בגין בלבנון, ולנטייתו לראות בכל אויבי ישראל גלגולים בני זמננו של אדולף היטלר.

בראיון שערכתי איתו לג׳רוזלם פוסט הכחיש קינן בלהט שכתב מדע בדיוני, אף שהסיפור כלל מרכיבים דיסטופיים מובהקים ודפוסים של מותחן טכנולוגי, ולבסוף נשען על מסע בזמן. הוא חשש שהתווית תכתים את הרומן ותגרום לפטור אותו כשטויות. ואכן, כך קרה, בעיקר בימין. בעיני הגורמים היוניים יותר בחברה הישראלית, לעומת זאת, הספר שיקף אווירה דיסטופית ברורה והדהד את התחושה שהמדינה נחטפה למעשה בידי כוחות זרים — תחושה שעודנה ניכרת במידה מסוימת.

באותה תקופה פרסם גם הסופר הישראלי הנודע בנימין תמוז, שכבר אינו בין החיים, את ״פונדקו של ירמיהו״. בספר העלה אפשרות של השתלטות תאוקרטית פונדמנטליסטית על ישראל בעתיד הקרוב. תמוז ודאי לא ייזכר כסופר מדע בדיוני, וסיפורו ייפטר כנראה כחריגה חולפת, לפחות בעתיד הנראה לעין.

ב־1984, בעיקר בשל המיתון שבא אחרי המלחמה האבודה בלבנון, נסגר ״פנטסיה 2000״, והוצאת ספרי המדע הבדיוני — לצד סוגים נוספים של הוצאה לאור — נעצרה. עד 1985 אפשר היה למנות על יד אחת את התרגומים שראו אור בשנה. גם אלה נבעו בעיקר מהתחייבויות חוזיות קודמות.

נחמן בן־יהודה, סוציולוג באוניברסיטה העברית שחקר בהרחבה את תהפוכות זירת המדע הבדיוני הישראלית, טען בצדק שהכלכלה והלך הרוח חברו נגד כניסתו המתמשכת של המדע הבדיוני לתודעה הישראלית העממית. המקום הנמוך שניתן לפלורליזם בחברה הישראלית, תחושת הייעוד הלאומית בקרב יהודים ישראלים ששללה תפיסות חלופיות של העתיד, והתגברות השבטיות וההתאבנות המקבילה של הסכסוכים בין ערבים ליהודים, ספרדים לאשכנזים וחילונים לאורתודוקסים — כל אלה מנעו מן המדע הבדיוני תפקיד ספרותי וסוציולוגי רציני.

הפלסטינים, שלא החמיצו הזדמנות להעתיק מן התסריט הציוני, הלכו בעקבותיו באותה תנופה. מעטים מהם יכולים להשלים רגשית עם עתיד שיש בו נוכחות לאומית יהודית משגשגת באזור, אף שאני חושד שרבים יסתפקו בו לבסוף מטעמים מעשיים.

לכן נראה שהישראלים ואחרים המעוניינים לשער את עתיד האזור וסכסוכיו ייאלצו להסתמך על אמריקנים ובריטים.

רוברט סילברברג, למשל, רואה סבירות של 98 אחוז להשתלטות צבאית על ישראל בתוך 25 השנים הקרובות. ״זה לא יטריד אותי כלל״, הוא אומר.

סילברברג מגלה עניין מתמשך באזור. ב־1970 כתב ספר על יחסי יהודי אמריקה עם ישראל, ״אם אשכחך, ירושלים״. לאחרונה הגיע למסקנה שנראה כי המדינה שוב נמצאת בסכנה להיעקר ממקומה במרחב ובזמן.

״המתחים בתוך ישראל נראים כמעט סופניים״, הוא אומר. ״ובכל זאת, נראה שהכרחי שתהיה ישראל. לכן אולי יהיה צורך להתאים את המבנה הפוליטי מבפנים, כדי למנוע מן המדינה כולה להתפרק בכוח צנטריפוגלי לנצים, ליונים ולקנאים דתיים.״

״אני מאמין שמדי פעם, במהלך האירועים האנושיים, נעשה הכרחי להשליך מוסדות דמוקרטיים. בעבורי, הדגם הוא המהפכה של דה גול ב־1958. כמובן, אחרי שייצב את המערכת הפוליטית, דה גול החזיר את צרפת לדמוקרטיה. הייתי רוצה לחשוב שגם ליהודים תהיה התבונה לעשות זאת.״

עם זאת, סילברברג לא יתמוך בגירוש הערבים הפלסטינים מן הגדה ומעזה. קיצוניות כזאת, לדעתו, אינה אלא ״תגובת יתר המידרדרת לנאציזם״. למעשה, הוא מאמין שישראל עשויה בסופו של דבר להיות מרכזו של מזרח תיכון משולב, שבו יהודים ופלסטינים חיים כבעלי ברית — רעיון החוזר לעיתים קרובות אצל סופרי מדע בדיוני. ״זה ידרוש שינויי מחשבה גדולים אצל יהודים וערבים כאחד״, ציין. ״אבל הזמן ידאג לכך. הסוגיות התאולוגיות שפילגו את אירופה במאה הארבע־עשרה נראות לנו אבסורדיות. מה שנראה בלתי אפשרי עכשיו נראה מגוחך על פני חמש מאות שנה. אל תמעיטו בכוח השינוי בחברה האנושית.״

הישגיו של דייוויד ברין כסופר מדע בדיוני עטור פרסים הסבו לאביו, מו״ל ועורך של עיתון יהודי בלוס אנג׳לס, הרבה נחת. אבל ההתייחסויות התכופות בספריו של דייוויד לגרסאות עתידיות של ישראל ודאי היו קשות לעיכול לברין האב, שעמדותיו הפוליטיות העמידו אותו לפעמים קצת מימינו של מאיר כהנא. ברין האב דרש יחס של יראת כבוד למדינה היהודית. הקו של עיתונו הימני הקיצוני גרס שאסור לבקר את ישראל בפומבי, ושגם ביקורת פרטית של יהודים אמריקנים צריכה להיאמר בענווה. לאחרונה השתתף בהפגנת נגד של שלום עכשיו בפארק רוקסברי, נופף במטרייה וצעק סיסמאות פייסנות כמו נוויל צ׳מברליין בן ימינו.

בנו, לעומת זאת, גדל לאחר שישראל כבר צברה מידה מסוימת של עוצמה צבאית. הוא יכול היה להרשות לעצמו להשתעשע. וכך, ברומן הראשון שלו, Sundiver, הזכיר ברין בחטף, ובלי שום כוונה רצינית, ברית בין ישראל, אמריקנים ממוצא וייטנאמי ואומת הצ׳רוקי. יחד הם התפרסמו כיצרנים המובילים במערכת השמש של לוויינים המופעלים באנרגיית השמש. זה היה, הוא מודה, שעשוע ותו לא.

אבל ברומן מאוחר יותר שכתב עם עמיתו המדען גרגורי בנפורד, Heart of the Comet, אחד הגיבורים, שאול לינץ, היה גולה ישראלי בעתיד הקרוב — יורד. אלא שלינץ לא עבר לניו יורק או ללוס אנג׳לס: הוא נמלט אל החלל במשלחת לשביט האלי. וכל זה קרה רק לאחר שישראל נפלה לידי שלישייה של כוהנים גדולים שייצגו זרמים פונדמנטליסטיים ביהדות, בנצרות ובאסלאם; לאחר שהמונים עוינים להשכלה החריבו את הטכניון בחיפה, שבו עבד; ולאחר ששאר המדינה פוצלה ונכבשה, והיהודים ילידי הארץ גורשו ממנה.

״איך יכלו צאצאיהם של חלוצי הנגב״, כתב ברין, ״הלוחמים האדירים ביותר במאתיים השנים האחרונות, לשקוע בהדרגה באמונות טפלות ובכתות? מה הפך צברים מפוכחים לכבשים מבוהלות?״ ברין מדגיש שאין זה כלל הגורל שהיה מאחל לישראל אילו הדבר היה תלוי בו. למעשה, הוא אפילו אינו חושב שהתרחיש הזה סביר, אם כי הוא מזכיר ״כהן מסוים״ — בן למעמד הכהונה היהודי המסורתי, ובמקרה הזה מאיר כהנא — שלדעתו שואף להיות לא ראש ממשלת ישראל, אלא ״הכוהן הגדול הראשון שהיה ליהודים זה אלפיים שנה״.

״תפקידי כסופר״, אומר ברין, ״הוא גם לבדר אנשים וגם להזהיר אותם, לשאול שאלות ולא לספק תשובות.״ המדע הבדיוני, לדעתו, מתאים למשימה הזאת כמעט להפליא. ב־Heart of the Comet הצליח לבחון את ניכורו של ישראלי אחד ממולדתו ומאידיאלי נעוריו — מצוקה שעמה מתמודדים ישראלים רבים בני הדור הראשון.

״אני שומע מכל כך הרבה ישראלים את החשש שילדיהם נעשים לעם מזרח־תיכוני״, אומר ברין. ״יש אמרה שלפיה כל אומה חווה פלישה של גל ברברים — ילדיה. השאלה היא אם הדורות החדשים של הישראלים מאמצים את המוסר הבסיסי של המזרח התיכון: מוסר הנקמה.״

ברין חולק על אביו גם בעניין האינתיפאדה. ברין האב רואה בהתקוממות מזימה נגד היהודים בהשראת אש״ף והקומוניסטים. ברין הבן מוצא ב״התעוררות״ סיבה לתקווה. ״לראשונה״, הוא אומר, ״הפלסטינים באמת מצייתים לכללים במלחמה נגד יהודים. לראשונה הם באמת מבקשים להתעמת עם חיילים חמושים במקום לפגוע באזרחים חסרי ישע. כדאי לחשוב אם יש דרך לתגמל אותם על כך, ובה בעת להעניש אותם על דבקותם במטרות עמוקות יותר של מוות ונקמה.״

בסופו של דבר, גם ברין וגם שותפו לכתיבה גרגורי בנפורד מאמינים שהישראלים והפלסטינים יצטרכו לשתף פעולה. עד אז, אומר בנפורד, מוטלת על ישראל משימה קשה במיוחד באזור.

״הבעיה האמיתית באזור אינה הסכסוך הערבי־ישראלי״, מציין בנפורד. ״המזרח התיכון חווה כנראה את הפגיעה הסביבתית החמורה ביותר בתולדות האנושות. הדבר העיקרי שישראל יכולה לתת לאזור הוא התמודדות רציונלית וטכנולוגית באמת עם האסון האקולוגי הזה.״

בנפורד טוען שהאסלאם נועד, לא פחות ולא יותר, להתמודד עם ההרס שנגרם לנוף לפני אלפיים שנה. ״כל הדתות״, הוא אומר, ״נולדות מתוך ניסיונות להסתגל ללחצים המשתנים שמפעילה הסביבה. אבל החברות הערביות אינן מסוגלות כיום, באופן יסודי, ליישם פתרונות. אם ישראל מקווה לשרוד, היא תצטרך לגייס את החשיבה המערבית להתמודדות עם האיומים האקולוגיים המשותפים לאזור.״

ג׳ף ריימן אומר שהכתיבה על ישראל הייתה מן הדברים הקשים ביותר שעשה אי פעם. כשהיה סופר מדע בדיוני מתחיל, בתחילת שנות השלושים לחייו, מיקם את אחד מסיפוריו הראשונים, שטרם פורסם, בסיני ערב החזרתו למצרים. בסיפור, קבוצת חברים ישראלים בביקור אחרון בשארם א־שייח׳ מבחינה בלילה בדגמים צבעוניים העולים מן הקרקע. הדגמים האלה משקפים את המתחים בתוך הקבוצה, האישיים והפוליטיים כאחד. בסופו של דבר הם מתלכדים לחזיון בלהות של ירושלים בלהבות.

הסיפור, שנולד מתוך שהייה ממושכת בארץ, לא עלה יפה. לעומת זאת, נובלה שכתב אחר כך על השואה בקמבודיה — אירוע שלא היה נגיש לו הרבה יותר — זכתה לשבחים רבים בקרב מבקרי הז׳אנר.

״יש מחסום אמיתי בפני כתיבה רצינית על ישראל״, אומר ריימן. ״זה כמו עכבה, כמו הדחקה. פשוט אי אפשר לראות את המצב בבהירות. קשה מאוד להיות ישר כשכותבים על ישראל. אנשים חסומים. אמריקנים לא מבינים מה קורה שם, בדיוק כפי שאינם מבינים מה קורה באירלנד. פשוט קשה לעשות סדר, ולכן כשסופרי מדע בדיוני כן כותבים על זה, התוצאה שטחית מאוד. אני חושב שרובם החליטו שהם לא חיים שם, שהם לא חלק מזה, ואולי אין להם זכות להתערב בלי לערוך קודם מחקר רב.״

אבל הדבר לא עצר את ג׳ון שירלי, מן הצעירים הזועמים של המדע הבדיוני ודוברו הנלהב של הסייברפאנק, שאחד המבקרים כינה ״ספרות כ־MTV״. ״שמתי לב שסופרי מדע בדיוני מסתכלים על המזרח התיכון במבט אפוקליפטי מאוד״, אומר שירלי. ״נדמה שהם מאמינים שזה המקום הסביר ביותר לפרוץ בו מלחמת העולם השלישית. אף פעם לא הבנתי למה.״

שירלי, שכתיבתו פוליטית מאוד, מאמין שמחשבים, ולא נשק גרעיני, יהיו יום אחד הנשק המועדף על מהפכנים, טרוריסטים ותנועות לעצמאות לאומית. עם זה, הוא חוזה, תצטרך ישראל להתמודד. ״אני יודע שהבסיס הטכנולוגי של הפלסטינים מוגבל״, אומר שירלי, ״אבל יש להם גם יותר הכשרה וידע מקצועי מערביים מלכל עם ערבי אחר. אם הכיבוש יימשך שנים, ישראל עשויה יום אחד להידרש להתמודד עם מחתרת פלסטינית של מחשבים אישיים המחוברים זה לזה.״

לשירלי אין תמונה מדויקת במיוחד של ישראל, אבל הוא מדמיין אותה כמדינה מודרנית הפונה מערבה, ולכן כמדינה שאינה חסינה כלל מפני מהפכת המחשבים הסוחפת את העולם. ואם הוא יכול להרשות לעצמו מחשב שלפני עשר שנים היה עולה מאות אלפי דולרים, הוא שואל, כמה זמן יעבור עד ששבבים יהיו זולים ממזון, ועד שהמוני העולם הנדכאים יאמצו אותם כנשק לשחרור? פלסטינים המצוידים במחשבים אישיים, אומר שירלי, עשויים יום אחד להשתמש במחשבי מק זולים ובתואמי IBM כדי לפגוע במערכות הביטחון והבנקאות הישראליות באמצעות נגיפי מחשב, תוכנות זדוניות וחדירה הרסנית. ואכן, רק בשנה שעברה הוצפה העיתונות הישראלית בשמועות שנגיף כזה כבר השתחל לרשומות צבאיות של צה״ל. ״לעזאזל, אני מודאג מטרוריסטים שיעשו דבר כזה למערכת הבנקאות האמריקנית.״

ג׳רי פורנל הוא כנראה הסופר שהפוליטיקה נוכחת בכתיבתו באופן המקיף ביותר מבין סופרי המדע הבדיוני. יש לו דוקטורט בפסיכולוגיה ובמדע המדינה; הוא עבד חמש־עשרה שנה בתוכנית החלל האמריקנית, שימש יועץ לממשלה ולחברות פרטיות ושירת בצבא האמריקני. פורנל, שכתב עם לארי ניבן כמה רומנים מצליחים להפליא, רואה בעצמו ליברטריאן שמרן, ועמדותיו הימניות מרתיחות לעיתים קרובות את הרגישות הליברלית של סופרי מדע בדיוני רבים.

פורנל אומר שהאפשרות של ישראל פשיסטית אינה עניין של מדע בדיוני בלבד. ״אם אתם לא תוותרו על השטחים הכבושים״, הוא אומר, ״תצטרכו לכפות דיקטטורה. פשוט אי אפשר לקיים דמוקרטיה כשיש אוכלוסייה גדולה הכפופה לשלטונכם בלי זכויות.״

פורנל אומר שהוא יודע שהכיבוש הישראלי לא היה נתעב כמו כיבושים קודמים. אבל גם הבריטים טענו ששלטונם בהודו מעניק לה ממשל טוב יותר מזה שהיה לה בלעדיו. ״חוזרים לרעיון״, הוא אומר, ״שהיה פופולרי בימים שבהם אנחנו עצמנו היינו מושבה: ממשל טוב אינו תחליף לממשל עצמי.״

״כאיש צבא ותיק״, הוא מוסיף, ״הייתי מעדיף את ישראל כבעלת ברית על פני ירדן, המדינה הערבית היחידה שאי פעם היה לה צבא ששווה משהו. אבל פתרונות צבאיים לבדם לא יעבדו. בסופו של דבר תלך ישראל בדרכם של הצלבנים, כי הערבים יכולים להפסיד במאה מלחמות, ואילו הישראלים יכולים להפסיד רק באחת. אם אתם משחקים פוקר, אלה סיכויי זכייה גרועים מאוד ביחס להימור.״

פורנל, שאומר כי רוב המידע שלו על האזור מגיע מן המגזין השמרני Commentary, מציין עם זאת שאין לו מושג איך לחלץ את ישראל מן הסבך שבו היא נתונה. אילו היה מנהיג המדינה, הוא אומר, היה נסוג חד־צדדית מן הגדה המערבית ו״נותן להם להתבשל במיץ של עצמם״. אם תושביה היו חוזרים לחדור מעבר לגבולות ישראל, ״אז היינו חוזרים למלחמה. אפשר היה לסלק את כולם אחת ולתמיד.״

״אבל אני לא חי שם, וקל לסכן את חייו של מישהו אחר. שהיתי זמן מה בדרום אפריקה והחלטתי שגם את המדינה שלהם אני לא יודע איך לנהל. ׳אדם אחד, קול אחד׳ במדינה שבה מחצית האוכלוסייה נמצאת צעד אחד מעל תקופת האבן יהפוך כנראה ל׳אדם אחד, קול אחד — פעם אחת׳. וזו תהיה הבעיה של ישראל אם לא תמצא דרך לצאת משם.״

פרדריק פול אומר שהוא מבולבל מן האירועים במזרח התיכון. הפונדמנטליזם הערבי, הוא אומר, מפחיד אותו באופן שהלאומיות לבדה אינה מפחידה אותו.

״הלוואי שהיה לי פתרון לבעיותיה של ישראל. אני לא חושב שהפתרון נמצא בידיו של מישהו. אבל אילו הייתי עוסק בישראל בכתיבתי, הייתי מתאר אותה כמדינה שהולכת ונעשית מאושרת יותר, גדולה יותר וטובה יותר. כל הקיבוצניקים ינהגו בקדילקים ויהיו להם מטוסים פרטיים. וזה די קרוב למצב הדברים בפועל.״

תודות: על המידע הנוגע לתולדותיו המוקדמות של פרסום המדע הבדיוני בישראל אני חב לנחמן בן־יהודה, מחבר המאמר ״הרהורים סוציולוגיים על ההיסטוריה של המדע הבדיוני בישראל״, Science-Fiction Studies, כרך 13, 1986, עמ׳ 64–78.