פיטר הימלמן: חותנו הוא בוב דילן, הוא נשמע קצת כמו אלביס קוסטלו וברוס ספרינגסטין, והוא מתפלל בבית הכנסת של חב״ד בסנטה מוניקה.
לפני 25 שנה לא יכלו הרולינג סטונס להופיע ב״המופע של אד סאליבן״ עד ששינו את פזמון ״בואי נבלה את הלילה יחד״ ל״בואי נבלה קצת זמן יחד״. מאז הטלוויזיה האמריקנית נעשתה רגועה מעט יותר. אבל כפי שלמד הרוקר פיטר הימלמן בנובמבר, יש עדיין דברים שאסור לומר בטלוויזיה של הרשתות. בתור התחלה, קחו את הביטוי ״כושים ויהודים״. הימלמן הופיע ב״טונייט שואו״ של NBC; ״שיר המונית״ שלו, הכולל את הביטוי הפוגעני, לא הופיע.
השיר, שאין לו שם אחר, מופיע באלבומו החמישי והחדש ביותר של הימלמן, ״עף בעולם החומצי הזה״. הוא מתאר נסיעת מונית מטרידה משדה התעופה במינסוטה עם נהג הדוגל בעליונות לבנה. הנהג מלא השנאה הביע הערצה עמוקה להיטלר ותיעוב עצום ליהודים, והכריז כלאחר יד שהוא מאמין שגברים יהודים נדרשים לפי ״התמלוד״ — כך במקור — לאנוס ילדות נוצריות בנות שנתיים.
הימלמן, בן 33 ויליד מיניאפוליס, בחר שלא לגלות לנהג שהוא יהודי שומר מצוות וחתנו של בן מינסוטה לשעבר בוב דילן, שנולד בשם צימרמן. במקום זאת הפיק מן החוויה את המילים האלה: ״הוא אמר לי שיש לו חלום / ללכת למקום נקי מכושים ומיהודים. / ׳אוסטריה?׳ שאלתי בקול / כשהבטתי מטה בנעליי. / והוא אמר: ׳זה בדיוק נכון׳. / הוא אמר: ׳היי, בן אדם, אתה לא גאה להיות לבן?׳״ (פיטר הימלמן, Sony Music Entertainment Inc.). בשירו חושש הימלמן לאשתו, לילדיו ולניצול שואה שעמו הוא מתפלל, משום שהם נאלצים לחלוק את כדור הארץ עם תיעוב כזה.
ובכל זאת, למרות סלידתו באותו לילה, הוא נמנע מעימות עם הנהג ואף נתן כמה דולרים תשר ל״ארי הזול״ הזה.
לפני חמש שנים הכריז מגזין רולינג סטון על הימלמן באותה התלהבות שבה קיבל את האלבום ״נולד לרוץ״ של ברוס ספרינגסטין. טיים הכתיר אותו כאחד מ״הטרובדורים החדשים״ במוזיקה. Stereo Review הכריז שהימלמן נמצא ״באותו מישור כמו אלביס קוסטלו, גרהם פרקר וברוס ספרינגסטין״, והציע שהוא ״דוחק את דרכו אל מעמד דילני״. אלו היו מילים משכרות.
ואף שאלבום הסולו הראשון שלו, ״יום האב הזה״, ואלה שבאו אחריו הצליחו אצל המבקרים יותר מאשר בקופות, הימלמן בטוח היום בפוטנציאל הפריצה שלו כפי שהיה כנער שחצן בן 17 שניגן בלהקת רגאיי במיניאפוליס. יש סימני התקדמות: האלבום האחרון מצליח יותר מקודמיו, שמכרו כ־150,000 עותקים כל אחד; סיבוב הופעות אחרון בצפון אמריקה היה הצלחה; הוא כתב את הפסקול הראשון שלו לסרט ״חוצים את הגשר״ שיצא לאחרונה בבימוי מייק בינדר; והוזמן לוושינגטון לנגן במסיבת השבעה של הצעירים הדמוקרטים.
מה אפשר לומר על אמן שבחר ״גימטריה״ — החיפוש המיסטי אחר משמעות במילים עבריות על פי הערך המספרי של אותיותיהן — כשם אלבומו השני? שמסמן את דיוקנאותיו באלבומים באותיות ב״ה, ״בעזרת השם״, כברכה מסורתית? שנהג להופיע על הבמה עירום למעט וילון מקלחת, ושלהיטו המוקדם ביותר נקרא ״מותק, תני לי להיות הסיגריה שלך״?
אף שיש יהודים רבים בתעשיית הפופ, מעטים מציבים את לימוד היהדות ואת שמירת המצוות בלב יצירתם. הימלמן נעשה שומר מצוות ב־1985, לאחר מפגשים עם ״איש הקשר המרכזי״ שלו, הרב שמעון ג׳ייקובסון מברוקלין. הוא מתפלל מדי יום בבית כנסת של חב״ד ליד ביתו בסנטה מוניקה שבקליפורניה, והשתתף לפחות פעם אחת בטלתון התרמה לחב״ד.
אבל יש לו תפיסה משלו על דת. ״השאלה האמיתית״, הוא אומר, ״אינה מתי נעשיתי דתי, אלא מתי לקחו את זה ממני״. אולי הבעיה, הוא מוסיף, הייתה שאסור ״לדון באלוהים בבית ספר ציבורי. אף אחד בבית שלי לא עשה את זה, והמקום האחרון שבו אי פעם דיברת על אלוהים היה בית הכנסת שלך״.
אף שהוא חושב שהרבי מלובביץ׳ ״מגניב״ ו״האדם המרתק ביותר בעולם״, הימלמן דוחה את התיוג כחסיד של זרם מסוים ביהדות. ״בשבילי״, הוא אומר, ״זו מערכת כללים שאלוהים נתן למשה, ואתה לא חייב לשמור את כולם. אתה לא חייב לשמור כשרות אם אינך רוצה. למי אכפת? זה עניינך״.
הוא גם אינו חובש בדרך כלל כיפה על הבמה, ״כי היא עפה לי מהראש. אני לא אוהב סיכות שיער״. אבל ראשו תמיד מכוסה. והימלמן לא הופיע בשבת לפחות מאז 1987. באותה תקופה, נזכר בן דודו ג׳ף ויקטור בריאיון אחרון למגזין Minnesota Monthly, ״הוא היה כמו ג׳ימי סוואגרט״ בצדקנותו. בסיבוב הופעות ״כולנו היינו דחוסים בקדמת האוטובוס, והוא היה מאחור עם הגפילטע פיש, המצות ובגדי הדת שלו. וכשרצה לדבר עם אחד מאיתנו, זה היה כמעט כאילו זימן אותנו למגורים שלו ונשף תורה לתוך העיניים שלנו״. כיום, אומר ויקטור, שעדיין מנגן קלידים עם הימלמן, ״הוא התרכך מאוד ונותן לנו להיות מי שאנחנו״.
אבל הימלמן לא הקל עם עצמו. מילותיו מתמודדות ברצינות ובקדרות עם שאלות של אמונה ומשמעות; הרהורים על אחרית הימים ובוא המשיח מתערבבים בהרהורים על הסיכוי להיעלמות אישית. הוא מחפש גאולה במשפחה וכותב באהבה על אשתו מריה ועל שני ילדיהם.
הם התחתנו ב־1988. מריה, בתו המאומצת של דילן, הייתה בגיל הגן כשהאגדה של הפולק־רוק התחתן עם אמה, שרה שירלי ה׳ לאונדס. נראה שהימלמן מנסה להגן על פרטיות משפחתו לא פחות מחותנו. לאחרונה דחה כתבת דיוקן במגזין פיפל משום שלא הסכים לצלם את אשתו וילדיו, ומשום שלא היה מוכן לדון ביחסיו עם דילן.
כשביקרתי אותו בבוקר חג המולד באולפן העמוס החבוי מאחורי ביתו ברחוב שקט בסנטה מוניקה — הם עברו לקליפורניה לפני ארבע שנים — מריה, כהת שיער ובעלת משקפיים, הכינה את ארוחת השבת. כשנשאל על אשתו, הנמצאת כיום בתחילת שנות ה־30 לחייה, הימלמן אומר שאם יש לי שאלות אצטרך לבקש ממנה ריאיון ישירות, אבל הוא כבר יכול לומר לי שתסרב. וכשתהיתי אם הוא וחותנו מצאו בגילוי המחודש המשותף של היהדות מקור לקרבה, אמר רק: ״ידוע שאנחנו מפליגים בדיבור על זה מדי פעם״.
בהסבירו את הסתייגותו הוא אומר: ״יש דברים שאעשה למען הקריירה שלי, והרבה יותר דברים שלא אעשה״.
פיטר הימלמן גדל בסנט לואיס פארק, פרבר של מיניאפוליס, שבו הייתה אוכלוסייה יהודית גדולה דיה כדי להעניק לו את הכינוי ״סנט ג׳ואיש פארק״. כמה בוגרים יהודים של התיכון המקומי הגיעו לתהילה ולעושר. ״היה טום פרידמן, כתב הניו יורק טיימס״, נזכר הימלמן, ״כל החבר׳ה בלהקה של פרינס, וגם הכותבים הראשיים של ׳סאטרדיי נייט לייב׳ בטלוויזיה״.
שכנים רבים במינסוטה התעניינו בהוקי קרח. הימלמן, שלא התעניין בו, התחבר ללהקת רגאיי, ובהמשך קיבל תוכנית טלוויזיה מקומית משלו בשם הבמה סוסמן לורנס — שם שהשתמש בו כשייסד את להקתו ב־1975. אלבומה היחיד, ״יחי הגיבור המודרני״, קיבל ביקורת חיובית ברולינג סטון, אבל מבקרים מקומיים במיניאפוליס קטלו אותו כ״יהודי מדי״.
בערך באותה תקופה לקה אביו של הימלמן, דייוויד — נחת לשעבר שהורחק פעם מכל מחוז בתי ספר משום שהכה מורה שכינה אותו ״יהודי מטונף״ — בלימפומה קטלנית. דייוויד הימלמן תמיד תמך במפעל המוזיקלי של בנו. ״אמא שלי, בב, עדיין מודאגת שלא הלכתי לאוניברסיטה. הפחד שלה הוא שאנגן בשביל מטבעות של רבע דולר״. לכן ראוי שהפריצה האמיתית הראשונה של המוזיקאי באה מסרטון ליום האב שהכינה סוסמן לורנס ב־1983, לפני מות דייוויד. הסרטון הגיע ל־MTV, ובתורו הוליד חוזה הקלטות לטווח ארוך.
מות אביו היה גם אבן דרך בתנועתו אל היהדות. הוא עסק במדיטציה טרנסצנדנטלית, אבל כשדקלם מנטרות בזמן שאביו גסס בחדר הסמוך, חשב לעצמו: ״בן אדם, המרדף הזה אחרי קהות לא יכול להיות דבר יהודי״.
״שיר המונית״ אולי לא הגיע ל־NBC, אבל התקבל בהתלהבות בכמה שווקים בלתי צפויים. הימלמן אינו מופתע; הוא גילה פתיחות לדימויים ולרעיונות יהודיים באמריקה התיכונה, משום שבניגוד לחוף המזרחי והמערבי, היהודים שם נשארים דבר אקזוטי ובלתי מוכר ברובו. החוכמה, אומר הימלמן, היא באריזה. כל עוד לא משתמשים ממש במילת ה־J המפחידה — Jew, יהודי — במילות השיר, הכול יהיה בסדר.
״יש משהו בהצגה התקשורתית של מה פירוש להיות יהודי במדינה הזאת״, הוא מתלונן, ״שפשוט מוציא מגבר את הטסטוסטרון. הלוואי שמישהו יסביר לי למה מגניב לקחת את הדייט שלך לג׳מבליה של שרימפס בנוסח קייג׳ון, אבל לא לגפילטע פיש״.
בסיבוב הופעות ביוג׳ין שבאורגון, קהל של 5,000 פרץ בהורה ספונטנית לאחר שהרוקר העטוף בבנדנה, ציציותיו מתנופפות מאחוריו, שר בהתרסה בהדרן את ״הבה נגילה״. באיווה הוכו בתדהמה מעריצים לא־יהודים שרקדו בקהל, כששר על חרדתו היהודית ב״שיר המונית״.
אף שהנסיעה הסתיימה בתשר לנהג, השיחה באותו לילה מילאה אותו זעם. ״בהחלט חשבתי לקרוע לו את הצוואר. מצד שני, הוא היה גדול ממני״, הרהר הימלמן. ״אבל גם חשבתי, בתקווה, שעוד כמה חודשים אנגן על זה שיר בטלוויזיה בזמן שהבחור הזה יחטט באף באיזה בר״.
אף שהשיר לא עבר את צנזורי NBC, הימלמן אינו נרתע. השמועה אומרת שארסניו הול, המתחרה בשעות הלילה המאוחרות של ג׳יי לנו מ״טונייט שואו״, רוצה שיבצע את ״שיר המונית״ בתוכנית האירוח האופנתית מאוד שלו, המשודרת בסינדיקציה.