ניו יורק טיימס · 12 בנובמבר 2000
שכר לימוד מצפון לגבול יכול להיות מציאה
אף שאני יושב לי בנחת בקליפורניה, בכל פעם שבני בן ה־17 נמצא בטווח שמיעה אני משבח את יתרונות הלימודים האקדמיים בקנדה, בדרך כלל בלהט הלאומני ששדר הספורט דון צ׳רי מביא ל׳ליל ההוקי בקנדה׳. עם ממוצע ציונים מוצק וכמה מכתבי המלצה כבדי משקל, אני בטוח שאדם לא יתקשה להתקבל לתוכנית קולנוע קרובה יותר לבית. ובכל זאת, שכר לימוד של יותר מ־100,000 דולר לארבע שנים באוניברסיטת דרום קליפורניה הפרטית — ואולי עוד מחצית מזה למימון סרט סטודנטים — גבוה פי עשרה עד חמישה־עשר מהעלות בקנדה, שם איכות החינוך עומדת יפה בהשוואה, אף ש־USC מציעה כנראה את תוכנית הקולנוע הטובה בעולם.
91 המוסדות המעניקים תארים בקנדה ממומנים ומפוקחים כמעט במלואם בידי הפרובינציות שבהן הם נמצאים. כתוצאה מכך הם מציעים תוכניות לתואר ראשון בעלות אחידות מפתיעה במימון, בהיקף, באיכות ובתוכניות הלימוד. משום כך, מי שמכוונים למוסדות בקנדה מתמקדים בגורמים אחרים, כגון גודל הקמפוס, היחס בין מספר הסטודנטים למספר המרצים, האווירה והמיקום.
למרות העלאות תכופות בשכר הלימוד, הלימודים בקנדה נותרו זולים בהרבה מאלה שמדרום לגבול, עוד לפני שמביאים בחשבון את הדולר הקנדי החלש. לאמריקנים שיכולים לתבוע אזרחות קנדית כפולה מכוח הוריהם או מקום לידתם, זו מציאה של ממש. שכר הלימוד לסטודנט אמריקני באוניברסיטת סיימון פרייזר, למשל, שמונה מייל ממרכז ונקובר, עומד על כ־3,500 דולר קנדי לסמסטר — או ׳לוּניז׳, כפי שכונה המטבע על שם ציפור הלון שעליו. בשערי החליפין הנוכחיים מדובר ב־2,340 דולר אמריקני לסמסטר. מאחר שאדם מחזיק באזרחות קנדית, הוא ישלם קצת יותר משליש מן הסכום, מעט פחות מ־1,700 דולר אמריקני לשנה. קוויבק היא הפרובינציה הקנדית היחידה הגובה תוספת מקנדים שאינם תושביה, אך גם שם שכר הלימוד מגיע לכל היותר לכ־4,000 לוניז לשנה.
כמובן, יש גם הוצאות מחיה, שעשויות להשתוות לשכר הלימוד או לעלות עליו. בסיימון פרייזר, שאין בה תוכנית ארוחות, חדרים עולים בין 1,800 ל־2,500 דולר קנדי לשנה, 1,200 עד 1,650 דולר אמריקני. באוניברסיטה הפוליטכנית ריירסון בטורונטו, מגורים ומזון עולים בין 3,500 ל־5,000 דולר לשנה, 2,340 עד 3,340 דולר אמריקני. הוסיפו ספרים וציוד בסך 600 עד 1,000 דולר לשנה, 400 עד 670 דולר אמריקני, כמה מאות לוניז באגרות, כ־250 דולר לחודש, 165 דולר אמריקני, לבילויים ולשונות, ונאמר טיסה אחת הביתה בכל סמסטר בכ־350 דולר אמריקני — ואנחנו עדיין צוחקים כל הדרך.
בכסף שנחסוך, הכרזתי באחד מנאומיי התקיפים יותר, נוכל לנסוע במחלקה הראשונה מחוף לחוף, באוויר, ברכבת ובמכונית, בחיפוש אחר התוכנית האידיאלית, ועדיין להישאר במאזן חיובי. כששמע זאת, אדם התעורר לפתע. כמו רבים בארץ הזאת, עיניו נוטות להתערפל עם האזכור הראשון של שכנתנו מצפון. אבל הפעם גילה התלהבות פעורת עיניים שהזכירה את מיקי רוני ערב העלאת אחד ממחזות הזמר שלו בחצר האחורית. ׳אני חושב שעלית כאן על משהו׳, אמר.
וכך, בסוף יולי טסנו במחלקת עסקים לוונקובר, ומשם, ארבעה או חמישה ימים אחר כך, נסענו לג׳ספר שבאלברטה, ובהמשך ליעדים במזרח, ברכבת קרונות שינה כסופה בשם ׳הקנדית׳.
אדם יכול למצוא אפשרויות גרועות יותר מלימודים במוסד בחוף המערבי. מזג האוויר בוונקובר ובוויקטוריה הוא המתון ביותר בקנדה, הנוף מרהיב, המוסדות מרוחקים שעתיים נסיעה בלבד מנקודת הפעילות הקרובה ביותר של סאות׳ווסט איירליינס, והאווירה אינה שונה כל כך מקליפורניה.
אחרי לילה מפנק בקומת Entree Gold במלון פיירמונט בנמל התעופה של ונקובר, ובו מגשים של פטה, גבינות ותותים צוננים טבולים בשוקולד, ואחריהם קוקטיילים בחמש ושעתיים לכל אחד באמבט עיסוי בגודל חדר קירור לבשר, אדם החל לחלוק את התלהבותי. אבל הביקורים הבאים בשלושת הקמפוסים המתחרים הכניסו את שנינו במהירות להלך רוח של זהבה ושלושת הדובים. מוסד אחד פשוט היה גדול מדי, השני קטן מדי, והשלישי אולי התאים לרמת הנוחות של כל אחד מאיתנו.
אוניברסיטת קולומביה הבריטית נחשבת לאחד המוסדות היוקרתיים ביותר בקנדה, וחבר ממונטריאול שלמד בה לתואר מתקדם אמר שהלוואי שהיה עושה שם גם את התואר הראשון. אבל אני חושב שהוא נשבה יותר בעיר ובשיט המפרשיות החופשי לסטודנטים מאשר במוסד, שנראה לנו גדול מדי, לא אישי וביורוקרטי מדי לסטודנט לתואר ראשון. לפי ׳מדריך הסטודנט לאוניברסיטאות בקנדה׳, הוצאת קי פורטר, 19.95 דולר קנדי, על אף הגיוון התרבותי והאתני שלהם, 30,000 הסטודנטים ב־UBC חולקים ניכור מובהק מחיי הקמפוס. למרות כל התוספות — גולף וסקי בקרבת מקום, וגם השיט האגדי — יש שאומרים שהמקום דומה למפעל.
מקלינס, שבועון החדשות הלאומי של קנדה, שהוא גם הסיוט הצרכני של האקדמיה במדינה, הלומדת בעל כורחה להיות מודעת לדירוגים, העניק ל־UBC את המקום השני בדירוג השנתי של 1999 בקטגוריית המוסדות בעלי מגוון רחב של תוכניות דוקטורט ומחקר וגם בתי ספר לרפואה. המוסד כלל לא הופיע ברשימות המוסדות המקיפים או אלה המתמקדים בתואר ראשון. להפוך לעוד לבנה בחומה אינו מה שאדם רוצה או צריך. לכן, אחרי לילה שהחזיר אותנו למציאות באחד מחדרי המעונות הספרטניים בקמפוס, מחקנו את UBC מן הרשימה.
אוניברסיטת ויקטוריה נמצאת ממש מחוץ לבירת הפרובינציה בקצה הדרומי של האי ונקובר, במרחק הפלגת מעבורת של שעתיים מוונקובר, והיא דורגה במקום הרביעי ברשימת המוסדות המקיפים של מקלינס ב־1998 וב־1999. קמפוס UVic ידוע בתוכנית הביולוגיה הימית המעולה שלו, ובית הספר להנדסה ותוכנית הרובוטיקה זוכים להערכה רבה. ׳מדריך הסטודנט׳ מתאר את UVic כ׳מקום שבו אנשים מעיירות קטנות ומערים גדולות כאחד יכולים למצוא מרכיבים מעיר הולדתם, דבר שהופך את המעבר למקום מגורים עירוני חדש לקל בהרבה ולמפחיד הרבה פחות׳.
זה בהחלט נראה אחד מגורמי המשיכה למייגן בולר בת ה־16 מיוניברסיטי סיטי שבמיזורי, שפגשנו בסיור בקמפוס עם הוריה, מארק וג׳וסלין. מארק בולר, מיקרוביולוג החוקר נגיפים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סנט לואיס, נולד וגדל בוויקטוריה, והמשפחה מבלה שם בקביעות את חופשות הקיץ. ׳אנשים מפיקים מהלימודים את מה שהם בוחרים להפיק׳, אמר ד״ר בולר. ׳אבל מבחינתי לא מרגיש כאילו היא נוסעת ללמוד רחוק מהבית. זה יותר כמו לחזור הביתה׳.
כשנכנסנו לחניית המבקרים באוניברסיטת סיימון פרייזר, השוכנת בראש הר בפרבר ונקובר ברנבי, חוויתי רטט דומה של הכרה. הקמפוס הראשי עטור הפרסים, שתכננו האדריכלים ארתור אריקסון וג׳פרי מאסי, כולל רחבה מרכזית המוקפת בחמישה בניינים ראשיים מבטון טרומי בלב פארק ירוק ושופע. סיימון פרייזר הזכירה לי את בית הספר לקצינים בנגב בישראל, שבו למדתי ב־1979. שני הקמפוסים הם נאות בטון שהוקמו בסביבה טבעית מרהיבה, ושניהם מציעים בקיץ צל מבורך ורוחות קרירות. אבל האם באמת רוצים לעבור חורפים ספוגי גשם במקום שסולם הצבעים שלו משותף לפילבוקס?
למעשה, אדם החליט שלא תהיה לו בעיה — עם SFU, כלומר. אף שכמה מקומיים עדיין רואים בה מקלט לדחויי UBC — כמו אוניברסיטאות רבות בקנדה, היא הוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה כדי לקלוט חיילים משוחררים — סיימון פרייזר מובילה בעקביות את קטגוריית המוסדות המקיפים במקלינס. עורכי כתב העת מציינים את שבירת המוסכמות האקדמית של האוניברסיטה, את היחס הקפדני בין מספר המרצים למספר הסטודנטים ואת חוויית הקמפוס המאתגרת אך הניתנת להתמודדות.
התוכנית לתואר בקולנוע של האוניברסיטה, המוצעת במחלקה לאמנויות, מקבלת רק חמישים סטודנטים בשנה בתהליך מיון הכולל, נוסף על דרישות הקבלה הכלליות של האוניברסיטה, מילוי שאלון וריאיון. תיק עבודות אינו נדרש, שכן לכמה מועמדים אולי לא הייתה גישה למצלמה או לתוכנת עריכה מקצועית. אחרים אולי לא זכו במזל, או לא היו חרוצים מספיק — שקלתי להוסיף — כדי להשיג התמחות בשנתם השלישית בתיכון בחברת הפקה הוליוודית מבוקשת, כמו אדם.
׳אנחנו לא מלמדים רק כלים לייצור לפי תבנית׳, אמרה לנו נציגת המחלקה אחרי סיור קצר בקמפוס. ׳אנחנו מכשירים את הסטודנטים להיות קולנוענים חושבים. מה הטעם לשלוט בטכנולוגיה אם אין לך רעיונות שעליהם תעשה סרטים? חשובים לנו ההקשר האסתטי והחברתי של עשיית הקולנוע, לצד הכישורים הטכניים׳. ׳וכמה קל לבוגרים שלכם למצוא עבודה בתעשייה?׳ שאלתי, נושך את לשוני אפילו בזמן שהמילים יצאו. ׳למי זה קל?׳ השיבה. יפה אמרה. אדם לקח לוח שנת לימודים וטופס הרשמה בדרכנו החוצה.
הזמנו דרך ויה רייל כרטיסי רכבת מוונקובר עד, בסופו של דבר, הליפקס, אך הזמנו טיסת חזרה מהליפקס, והתפללנו שטייסי אייר קנדה יימנעו מהכרזת שביתה בינתיים. הנסיעה במחלקה הראשונה ברכבת הייתה תענוג, אף שגילינו מאוחר למדי במסע שהכיף האמיתי נמצא בקדמת הרכבת, במחלקה הרגילה, שם, לפי השמועות, המוני צעירים השתתפו בטורניר מרתוני של ׳דיאבלו II׳ וגמיעת בירה. הסתפקנו בגרסה לשחקן יחיד של המשחק בתא שלנו.
התא שלנו לא היה מפואר כתא הקטיפה והמהגוני בקרון האחרון בסדרת הטלוויזיה הישנה ׳המערב הפרוע׳. למעשה, עם מושבים נטויים שהזכירו לי כיסא במספרה, הוא היה יותר כוך. אבל היו לנו שירותים משלנו, גם אם נאלצנו להיאבק במזוודות כדי להיכנס אליהם, ומקלחת בהמשך המסדרון, ממש כמו במעונות סטודנטים. בהחלט יש מה לומר בזכות ארוחות של ארבע מנות בקרון המסעדה, ואחריהן כוסית לפני השינה בקרון התצפית המכוסה בזכוכית. אנשי הצוות הצעירים היו ידידותיים, פתוחים ועליזים. הגברת בבר אפילו לא העוותה פנים, תבורך, כשהתחלתי לפטפט בצרפתית.
כשההנאה מן הבינגו פגה, חזרנו למיטות שסודרו זה עתה, ללילה של אורות מבזיקים, שריקות רכבת וטלטולים עדינים ונמרצים לסירוגין. הייתי ישן כמו מת אלמלא התקף הסוכר משקית סוכריות ורתר׳ס וההיסטוריה המלהיבה בת שלושת הכרכים של חברת מפרץ הדסון מאת פיטר ניומן.
כשהגענו לג׳ספר למחרת אספנו מכונית שכורה בתחנה, ולאחר יום טיול לאורך נהר אתבסקה המוזן ממי קרחונים ובנקיקים הגואים באגם מלין, יצאנו לאדמונטון דרך אגם לואיז, באנף וקלגרי. אחרי כמה ימי פינוק במלון מקדונלד המפואר באדמונטון, עלינו לרכבת לטורונטו. אחרי יומיים ארוכים ושלוש פרובינציות ערבה שטוחות מאוד, הגענו לגן העדן שלנו — סוויטה בת שני חדרים במלון רויאל יורק, ממש מול תחנת הרכבת ובמרחק פעימת לב מן הסקיידום, שבו נחזה במחזה המצער של הבלו ג׳ייז הנרמסים תחת עקבי אנהיים.
בהשראת עדר פרות מפיברגלס בשיקגו, התהדרה כעת טורונטו במנוסת עדר של איילי קורא שנצבעו במיוחד, וכל אחד מהם גילם לכאורה היבטים של תרבות העיר. ראינו אייל הוקי, אייל יאפי, אייל בלרינה ואפילו אייל דג, יצור בלתי סביר שנמשח בטורקיז וכוסה במיני דגים טרופיים.
אף שטורונטו מתהדרת באחת האוניברסיטאות הטובות במדינה, אוניברסיטת טורונטו, פנינו ישר לקמפוס לא מרשים של עשרים אקרים ליד כיכר סנט ג׳יימס ההיסטורית. האוניברסיטה הפוליטכנית ריירסון, שהחלה כמכללה קהילתית ב־1948, מעניקה תארים מאז 1971 וידועה כמסלול בטוח למשרות מלאות לבוגרים במדעי מחשב יישומיים ואמנויות הדימוי, בעיתונאות, ברדיו, בטלוויזיה וכן, אפילו בקולנוע. הבמאי ג׳יימס קמרון למד כאן. ואכן, ׳ריי היי׳, כפי שמכנים אותה לעיתים המבקרים, עשויה להיות המוסד היחיד ביבשת הממוקד בהפקה שמצרף לתעודה גם כרטיס חבר באיגוד מקצועי.
לדברי ג׳יימס מקרורי, רכז אקדמי ומרצה למדיה חדשה בבית הספר לאמנויות הדימוי, סטודנטים בריירסון מקבלים לעיתים קרובות יתרון מוקדם כשהם עובדים במשרה חלקית בשלל הסרטים ותוכניות הטלוויזיה המופקים בטורונטו. כל כך הרבה אנשי ריירסון התרוצצו על סט הסרט ׳אקס־מן׳ של בריאן סינגר, עד שלפעמים נדמה היה שהם רבים מן המוטנטים. בטקס סיום שנערך לאחרונה אמר לורן מייקלס, מפיק ׳סאטרדיי נייט לייב׳ ויליד טורונטו, לבוגרים: ׳אתם צעירים, אתם קנדים, יש לכם תואר. אתם יכולים לעשות הכול. תתבהרו עם עצמכם, וקחו את ההזדמנות שלכם׳.
יכולתי לראות שאדם, חובב סרטי מדע בדיוני שליווה אותי במשימות לכתבי עת לסטים כמו ׳גברים בחלל׳ של פול ורהובן ו׳אדון האשליות׳ של קלייב בארקר, נשבה במקום. כשחזרנו ברגל למלון, שאל אם אוכל להיפרד ממעיל הפארקה שלי, ׳ארקטיק פרוגרם׳, ששוויו 500 דולר, וממגפי השלג התואמים מדגם אידיטרוד.
אחרי טורונטו בילינו כמה ימים באוטווה, התבטלנו בשאטו לורייה הנהדר, צפינו במופע אורות בגבעת הפרלמנט, שיחקנו ערב אחד שבץ נא בפאב במרכז העיר עם בן דודי פיטר ובנו יעקב, אלופי השבץ נא המכהנים של העיר, וביקרנו במטבעה הלאומית. אבל החלטנו לוותר על ביקורים בקרלטון, שספגה הרבה ביקורת בשנים האחרונות בשל תנאי הקבלה המקלים שלה, ובאוניברסיטת אוטווה, הדבקה בדוקטרינת דו־לשוניות שנראה שהביאה לפיצול לשוני ותרבותי חד. ואדם הסיק שמושג הדו־לשוניות באנגלית ובצרפתית ככל הנראה אינו כולל את שליטתו שלו בעברית מודרנית.
גדלתי במונטריאול ולמדתי בקונקורדיה, מוסד הלימודים של לפחות אחד מגיבורי נעוריי, הסופר הלוחמני וחושף השחיתויות הפוליטיות מרדכי ריצ׳לר. לכן, כשהרכבת נכנסה לגאר סנטרל ועלינו במדרגות הנעות ללובי של מלון קווין אליזבת, החלטנו לעשות את העיר בסטייל. שכרנו מוסטנג עם גג נפתח ויצאנו לדרך, רק כדי לאכול בדרייב־אין הקיטשי אורנג׳ ג׳ולפ המבורגרים, צ׳יפס ואת נקטר האלים שזכה לחיקויים בכל היבשת.
כשהייתי סטודנט שנה ראשונה ב־1974, המוסד שבחרתי התפתח מ־YMCA הראשון ביבשת לאוניברסיטת סר ג׳ורג׳ ויליאמס. כשסיימתי את לימודיי, שלוש שנים אחר כך, סר ג׳ורג׳ כבר התאחדה עם אוניברסיטת לויולה, מכללה ישועית בווסט אנד, ואימצה את השם המפוקפק קונקורדיה. המיזוג לא פיזר את המוניטין של האוניברסיטה כמקום שאליו מגיעים סטודנטים דוברי אנגלית כשמקגיל אינה מקבלת אותם, ולא הועיל כלל לטעון שאם רוצים ללמוד היסטוריה, הנדסה, מוזיקה, אמנויות, או, חלחלה, קולנוע, זה באמת המוסד היחיד הרלוונטי בעיר.
ובכל זאת, יש לי מעט חרטות על שוויתרתי על תעודה ממקגיל. קונקורדיה היא מוסד נהדר, והמרצים שלי היו מעולים, אפילו אלה ששאבו הנאה לא נאותה מאמלול חיי. כיום, למדתי מריצ׳רד דיובלדו, אחד המרצים הנוטים יותר חסד כלפיי, העוסק עכשיו בגיוס סטודנטים בין־לאומי, יש לאוניברסיטה מחלקת קולנוע ידועה ותוכנית אנימציה שתרמה הרבה מעבר לחלקה לרווחי דיסני וורנר. במונטריאול, הוסיף, יוקר המחיה נמוך וסצנת המועדונים אגדית, דבר שהופך את העיר האירופית ביותר בצפון אמריקה לרקע אידיאלי להתבגרות.
אבל לאדם ולי היו הסתייגויות. ריירסון וקונקורדיה שתיהן קמפוסים עירוניים, ולכן בניינים מכוסי קיסוס, שדרות ירוקות ושאר סממני חיי הקמפוס היו מצרך נדיר. עם זאת, ריירסון מרוכזת בעשרים אקרים צפופים ובהם שלושה או ארבעה בתי מגורים נפרדים, שבהם הסטודנטים ככל הנראה יחוו גרסה מוכרת של חיי קמפוס. בקונקורדיה יהיה קשה להם הרבה יותר לעשות זאת. הקמפוס במרכז העיר מורכב מקבוצות בניינים נפרדות הפזורות ברדיוס לא ברור של חמישה או שישה בלוקים. אין מעונות במרכז העיר, כך שסטודנטים חייבים לשכור דירה או לחלוק מגורים בעיר, או להתגורר בקמפוס לויולה, המרוחק חצי שעה באוטובוס באזור ישנוני יותר של העיר.
היו לנו גם שאלות על תוכנית הקולנוע. מונטריאול היא העיר דוברת הצרפתית השנייה בגודלה בעולם אחרי פריז. היא גם מוקד לכמה מסורות קולנוע נפרדות וותיקות, אחת מהן אירופית. אלה אנשים המתייחסים ברצינות רבה למושג ׳אוטר׳, הבמאי־המחבר. המוסד מתגאה בכך שהוא מקור לסרטי אמנות וגם מקום שיכול להצמיח את כריסטיאן דוגיי, שביים את הכישלון האחרון של וסלי סנייפס, ׳אמנות המלחמה׳.
ואף שלא נאמר הדבר ביני ובין אדם, היה צריך להביא בחשבון גם את גורם גראוצ׳ו. בלי לחדד את הדברים יותר מדי, שנינו נאלצנו לתהות על אוניברסיטה שמחלקת ההיסטוריה שלה מציינת את ׳מואה׳, כלומר אותי, בחומרי הפרסום שלה בין בוגריה שהצליחו להפוך תואר בהיסטוריה למשהו מלבד קריירת הוראה.
במונטריאול החלטנו לבטל את שלב הליפקס במסע. מצאתי את עצמי מתגעגע לתינוק שלי בן ה־17 חודשים, שהיה אמור לחזור הביתה ממש בקרוב עם אשתי ובתי מחו״ל, ואדם רצה לבלות את הימים האחרונים של הקיץ עם חבריו בקליפורניה. אבל על ביקור בקוויבק סיטי עמדתי בתוקף. לא הייתי שם מאז בית הספר היסודי, אדם מעולם לא היה שם, ואמי, שגדלה שם, התעקשה שאין להחמיץ את שאטו פרונטנאק, היהלום שבכתר רשת מלונות קנדי פסיפיק־פיירמונט.
היא צדקה. החדר שלנו, שהיה למעשה סוויטה דו־קומתית עם חדר ישיבה, חדר שינה בגלריה וחדר רחצה משיש ובו בריכה שקועה המשמשת גם אמבט חם וכמה מתקני היגיינה שאדם לא הצליח לפענח את תפקידם, היה כמעט גדול כמו הבית שלי. כששהותנו הגיעה לסיומה, מצאתי את עצמי תוהה איך אוכל אי פעם לחיות בלעדיו. אולי אם אאזוק את עצמי לעמוד המיטה בסגנון לואי הארבעה־עשר.
אחרי הטיסה הביתה ממונטריאול, עם יעפת וללא שינה, עדיין לא יכולתי להדחיק תחושת עונג מסוימת, וכן, אפילו ציפייה. יש לי עוד שני ילדים שאת לימודיהם האקדמיים אצטרך לממן. בכסף שנחסוך אם יירשמו בקנדה, אולי בפעם הבאה אוכל לקבל עוד כמה ימים בסוויטה הזאת בשאטו פרונטנאק.