רובין מנסה לפענח את הבלתי נתפס בתסריטים כמו ״רוח רפאים״ ו״סולם יעקב״.

מאת שלדון טייטלבאום

ראשו של התסריטאי ברוס ג׳ואל רובין נמצא בעננים. בתוך פחות מעשור נעשה למומחה הבית של הוליווד לעולם הבא. רובין, בן 46, מונע מדחפים מטפיזיים עמוקים וותיקים ומכיר את השטח הזה כפי שאיש אחר בתעשייה אינו מכירו. כל הסרטים שנעשו על פי תסריטיו — ״סיעור מוחות״ של דאגלס טרומבול מ־1983, להיט ההפתעה של השנה שעברה ״רוח רפאים״, ו״סולם יעקב״, חזרתו של הבמאי אדריאן ליין לסוגת האימה — ניסו, בהצלחה משתנה, לשרטט על גבי צלולואיד מפת דרכים אל העולם שמעבר.

בתצלום: פטריק סווייזי בדמותו הרפאית ב״רוח רפאים״ של רובין, שהיה להצלחה הקופתית הגדולה ביותר של השנה שעברה.

בתצלום: רובין בחלון בקתה וייטנאמית, בזמן צילום הפתיחה של ״סולם יעקב״.

אפשר להבין את הקריירה שלו כניסיון עתיר חוצפה להבריח מצלמת קולנוע אל העולם הבא ולשוב משם עם חומר הצילום — ועם עצמו — ללא פגע. המוות אינו מרתיע במיוחד את רובין, המתגורר בעמק סן פרננדו, מקום שמימי פחות. אבל הוא גילה שהעברת רגישויותיו האישיות דרך מסננת של במאי, מצוקה המוכרת לרוב התסריטאים, עלולה להיות כור מצרף.

ב״סיעור מוחות״ התנגשו הדימויים המטפיזיים האקלקטיים של רובין, שנשאבו מן המכנה המשותף לדתות הגדולות, באדיקותו הנוצרית של הבמאי דאגלס טרומבול — והפסידו. ״המלאכים שהתנופפו שם לא היו שלי״, הצהיר רובין.

למעשה, רק סצנה אחת ב״סיעור מוחות״ שיקפה בעיניו את האופן שבו עשוי המוות להיחוות: המדענית שמגלמת לואיז פלטשר נפרדת מגופה ועוברת למה שכינה ״מצב של זיכרון בתוך בועה״. ״הרעיון בא מתסריט מוקדם יותר שלי, QUASAR״, סיפר. ״אנשים שזה עתה מתו דהרו בו לצד זיכרונותיהם, שנראו כרכבות נוסעות, והצטלבו איתם במעין רשת כרומוזומלית. בעיניי זה דימוי ממשי מאוד ומרגש מאוד.״

אף שרובין הסתייג מן הסמליות הנוצרית שנוספה ל״סיעור מוחות״ ולא הופיעה בתסריטו, הוא עצמו נעזר בה רבות בכתיבת ״רוח רפאים״. ״הסרט הציע גן עדן וגיהינום יהודיים־נוצריים לחלוטין״, אמר. ״כילד היה לי ספר תנ״ך עם איורים בבליים נפלאים. הם תרמו מאוד לאופי הדימויים העבריים שאפשר למצוא בכל התסריטים שלי.״

לדברי רובין, ״רוח רפאים״ מציע תפיסה שלפיה אופי חיינו עשוי לקבוע כיצד ניפרד מהם. בדומה לכמה מדתות המזרח הרחוק, הוא מאמין שהמוות הוא התפרקות האגו, אך רק למי שמוכנים להרפות. מי שאינם מוכנים נותרים לכודים, והלכידה הזאת נעשית לגיהינום. בבימויו של ג׳רי צוקר גבר תסריטו בקופות הקיץ שעבר על להיטים בטוחים לכאורה כמו ״דיק טרייסי״ ו״זיכרון גורלי״. ״זה היה סרט אפקטיבי להפליא״, אמר רובין, ״בעיקר משום שכולנו פינינו את הדרך לסיפור המתוק להפליא הזה.״

בתצלום: מותה של לואיז פלטשר, הלכוד בבועת זיכרון ב״סיעור מוחות״ של רובין.

״רוח רפאים״ התמודד במיומנות עם התחושה הרווחת שאין צדק אמיתי ביקום, אפשרות שמערכת הערכים היהודית של רובין אינה יכולה להשלים איתה. הסרט ביטא גם רעיון אחר היקר ללבו: בין העולם הזה לעולם הבא אין מחסומים שאין לעבור אותם. אבל בכל הנוגע לתיאור מוחשי ומחוספס של צורת היקום ההוא ומרקמו, הוא נשאר שפילברגי בתכלית — אור רך, עננים של צמר גפן מתוק וציפוי מסוכר.

אחרי שנכשל פעמיים בניסיונו המתמשך לעשות צדק עם המוות בלי להסתכן בו בעצמו, תלה רובין את תקוותיו ב״סולם יעקב״ של ליין. ״ב׳סולם יעקב׳ אנחנו פוגשים אדם במסע שאין להסבירו״, אמר. ״הוא רואה דמויות שטניות ארכיטיפיות, השייכות לימי הביניים ולא לחוויה האמריקנית של המאה העשרים. בתסריט שלי יעקב היה אקזיסטנציאליסט יהודי כופר — פילוסוף ללא דת, בעל תחושה אוניברסלית של אבסורד. הוא אימץ את התפיסה האקזיסטנציאליסטית שהאדם חי ומת ללא סיבה מיוחדת, ובסופו מחכה לו חושך. חשבתי שאדם כזה יהיה המועד ביותר להיבהל מדימויים שטניים ארכיטיפיים. בהיעדר רקע דתי, הוא אולי הפגיע ביותר לחוויות האלה.״

בתצלום: טים רובינס כיעקב, הניצל מן המוות באמבטיית קרח המורידה את חומו הגבוה — או שכבר מת, כפי שרובין מציע?

״אלוהים אינו רק דבר שמתווכחים עליו או מאמינים בו מתוך אמונה, אלא דבר שאפשר להכיר, להתכוונן אליו ולגעת בו עוד בחיים.״

יהדותו של יעקב נמחקה מסרטו של ליין. רובין הודה שזה חבל, בין השאר משום שמצבו של יעקב יכול לשמש, כפי שהכיר גם הוא, מטפורה מוצלחת לישראל החילונית של ימינו, הנראית לפעמים כאילו נקלעה בלי כוונה לתרחיש הנוצרי של אחרית הימים.

״היה בסרט קטע שלא שרד, שעסק באפוקליפסה״, אמר רובין. ״אדם החווה את קצו שלו יחווה גם רמז לקץ העולם. במקור הייתה בסרט תחושה שהעולם ממש מגיע לסופו.״

תחושת האפוקליפסה האישית הממלאת את התסריט מצאה אחר כך הד בעלייתו של רובין בסולם ההצלחה כתסריטאי. ב־1981 מנה סטיבן רבלו, כותב ב־American Film, את ״סולם יעקב״ עם עשרת התסריטים הטובים ביותר שלא הוסרטו מעולם (ראו 16:1:19). התסריט התעכב בהוליווד כמעט עשור. כל אולפן בעיר קרא אותו, כל מי שנחשף אליו התפעל ממנו, והוא משך במאים ידועים כרידלי סקוט, סידני לומט ובריאן דה פלמה, חברו של רובין מימי הלימודים. ובכל זאת, כולם קבעו שאי אפשר להפיקו בפחות מתקציבו הכולל של ״שערי החופש״.

רובין שקל במשך זמן רב לביים את ״סולם יעקב״ בעצמו, מתוך מחשבה שהדבר יסייע — גם אם לא יבטיח — להעביר את סיפורו למסך בנאמנות. אבל הוא שמח מאוד כשבמאי בעל שיעור קומתו של ליין הצטרף. אף שהשניים נאבקו לא פעם בלהט על חזונם האישי לסרט, שיתוף הפעולה ביניהם היה, ככל שאפשר לשפוט, זיווג משמים. או מאיפה שלא יהיה...

לדברי רובין, את הרמז הראשון לטבעו האמיתי של גן העדן קיבל מנזיר טיבטי בעל תשוקה עזה לשחקנית אלקה זומר, שהתבטאה בעשרות תצלומי העירום שננעצו על קירות בקתתו. זה היה בשנות השישים, כשרובין נדד בעולם בחיפוש אחר התשובות הגדולות המקובלות, שאותן לא מצא במסורתו שלו.

״גדלתי כיהודי רפורמי״, אמר, ״אבל העיסוק הדתי שלי כמעט שלא סיפק את הכמיהה הרוחנית העמוקה יותר. תמיד הייתה בי תחושה של ריקנות, של דיבור על האמת שהייתי רעב לה בלי לגעת בה. לדבר על אמת אינו תחליף לחוות אותה.״

גם הנזיר, גילה רובין, חיפש תשובות משלו, בעיקר על החיים באמריקה. כשסיפר לו רובין על הבית האמריקני ממעמד הביניים שבו גדל, השתכנע הנזיר שהוא הגיע לקטמנדו היישר מגן העדן.

״לקח לי זמן להבין שהוא צדק״, אמר רובין. ״בעיני מי שמעולם לא נהנו מתנאים כאלה, מה יכול להיות דומה יותר לגן עדן מבית עם מים חמים וקרים זורמים, הסקה מרכזית, מכונת כביסה, מדיח כלים וטלוויזיה? זה מה שחברות קדומות, ילידיות או מימי הביניים דמיינו תמיד כעולם הבא.״

זו לא הייתה תפיסה שרובין, יליד דטרויט, יכול היה לקבל בקלות. ליהדות אין עניין רב בהתבוננות ממושכת בחיים שלאחר המוות; היא מעדיפה להדגיש את הכאן והעכשיו. אך רובין חש דחף אל טרנסצנדנטיות שהיהדות אינה מציעה למי שאינם בקיאים מאוד במנהגיה ובתורתה.

״אלוהים אינו רק דבר שמתווכחים עליו או מאמינים בו מתוך אמונה, אלא דבר שאפשר להכיר״, אמר. ״בכל אדם טמונה האפשרות להכיר את אלוהים באופן אישי. אלוהים אינו מישהו שפוגשים או מתמודדים איתו רק אחרי שעוזבים את העולם הזה, אלא מישהו שאפשר להתכוונן אליו ולגעת בו בעודנו בחיים.״

״ביטוי התחושה שלי באשר לעולם הבא הוא כנראה המניע המרכזי לכתיבתי. אני רוצה שאנשים יבינו באמצעות הקולנוע שיש בחייהם יותר ממה שמציאות החושים מגלה להם.״

אולי משום כך, אמר רובין, הוא אינו אוהב את ״קו הדממה״, שיצא בקיץ שעבר והיה אחד משורת סרטים בעלי כיוון דומה לשלו. הסרט, בכיכובם של קיפר סאתרלנד וג׳וליה רוברטס הנאה, מספר על סטודנטים לרפואה המביאים את עצמם לדום לב ואז מוחזרים לחיים, כדי לחוות את המוות בלי לעבור לעולם הבא באופן בלתי הפיך.

״׳קו הדממה׳ הטריד אותי״, אמר רובין בביקורת על התסריטאי פיטר פילארדי. ״בכל מקרה ומקרה הוא הציג את העזיבה של העולם הזה כחוויה נוראה. זה חוסר אחריות מצד הכותב, ולמען האמת, אני לא חושב שהוא התייחס ברצינות מספקת לרעיונות שנטע בציבור. כמי שמודע לאופן שבו רעיונות כאלה עלולים להדהד בתודעה הציבורית, אני מתייחס לאחריותי ככותב ברצינות רבה מאוד.״