אם המצב הכלכלי יוסיף להידרדר, ייתכן ששוב נהפוך לחברה של ציידים־לקטים, והיאפים רוצים להיות מוכנים. שכחו ממגרש הגולף: ירי סקיט וירי ביוני חרס הם ענפי הספורט המועדפים החדשים. העשירים, שאינם בטלים כל כך, נוהרים לשלושת המטווחים באזור לוס אנג׳לס ומוציאים את תוקפנותם על מטרות החרס. כוח המשיכה של הספורט פשוט: הוא משלב את הריכוז של קשתות זן — עוד ענף צומח בדרום קליפורניה — עם החיבה האמריקאית לרובים גדולים. הוא תקין פוליטית: מטרות החרס נורות לשמיים באופן המחקה את התנהגותם ואת נתיבי מעופם של שלווים, שכוויים וברווזים; שום בעל חיים אינו מעורב. בינתיים. וגם להיבט החברתי יש אווירה מסוימת: רוב האנשים מבלים שם אחר צהריים שלם, מטיילים בשטח, יורים, אוכלים ומשוחחים, ״ממש כמו מסיבות הציד הישנות באנגליה הוויקטוריאנית״, אומר הבמאי ג׳ון מיליוס, קלע מן השורה הראשונה. ביפן הספורט פופולרי כמעט כמו גולף; כמה מן הקלעים הטובים ביותר במטווחים הם יאפים אסייתים. ואין צורך בטסטוסטרון: נשים נושאות את רוביהן וחולפות על פני השלט הגדול ב־Moore-N-Moore Sporting Clays שבסן פרננדו, המזהיר את היורים מפני עכסנים. כמובן, שום דבר מזה אינו זול: רובים עולים כ־600 דולר, ואחר צהריים במטווח עשוי לעלות 75 דולר. אבל לפחות אין צורך לפשוט את עורן ולנקות את קרביהן של מטרות החרס.
מאת: שלדון טייטלבאום. איור בצבע: פולט בוגן.