במאי אמריקאי יהודי, בגיבוי ארגון צדקה קתולי, יצר סרט מרומם רוח שהלהיב את הוליווד.
לי דייוויד זלוטוף עדיין לא התרגל למראה אנשים בוכים שכמעט מזנקים מכיסאותיהם כדי להריע לסרטו העלילתי הראשון, ״Care of the Spitfire Grill״. התסריטאי והבמאי ראה את התופעה לראשונה בינואר בפסטיבל סאנדנס בפארק סיטי שביוטה, שם זכה בפרס הקהל הנחשק לדרמה על סרטו העשוי להפליא, על צעירה מאפלצ׳יה היוצאת מן הכלא ומחפשת גאולה בעבודה כמלצרית במסעדה בעיירה קטנה במיין.
זה קרה שוב בהקרנה למנהלים בקאסל רוק אנטרטיינמנט, חברת ההפקה של השחקן והבמאי רוב ריינר, שרכשה את זכויות ההפצה של הסרט לקיץ הזה תמורת עשרה מיליון דולר — סכום חסר תקדים להפקה עצמאית דלת תקציב של 4.3 מיליון דולר. וזה קרה שוב באביב הזה, כשהבמאי בן ה־43 הקרין את ״ספיטפייר״ לחברי טמפל שערי עם, קהילה רפורמית בסנטה מוניקה שבה הוא ורעייתו פעילים.
גם מבקרים שבדרך כלל נוטים לציניות קיבלו בחום את ״Care of the Spitfire Grill״, וקארין ג׳יימס מן הניו יורק טיימס כינתה אותו ״עדין ובעל כושר ביטוי״. אבל הטיימס דיווח גם על היבט אחד של ההפקה שהרים גבות בסאנדנס: הסרט הופק בידי חברה שהקימה ליגת הלב הקדוש, ארגון צדקה קתולי ממיסיסיפי הפועל באמצעות דיוור ישיר. מפיץ סרטים אחד, ששמו לא נמסר וחשש שהסרט מקדם ״סדר יום דתי״, אמר לטיימס שלסתו נשמטה ו״צמרמורת״ עברה בו כשגילה מי עומד מאחוריו.
אבל זלוטוף מתעקש, וצפייה בסרט מאשרת זאת לחלוטין, שאין בו שום מסר דתי מסוים — אם כי, בניגוד לסרטים רבים כל כך כיום, הוא מרומם את רוח האדם במקום להשפיל אותה.
״ספיטפייר גריל״, כפי שייקרא הסרט בהפצתו המסחרית, מציג בתפקיד הראשי את אליסון אליוט האלמונית יחסית כפרסי טלבוט, אסירה לשעבר מכלא במיין, לאחר חמש שנים מאחורי הסורגים בשל הריגת אביה החורג המתעלל. פרסי מחויבת להישאר במדינה עד תום תקופת השחרור על תנאי, ומגיעה לעיירה הקטנה גלעד, כשהיא נמשכת לקסם לכאורה של שמה לא פחות מאשר לאופייה המנומנם והכפרי. בנחישות לשנות את מסלול חייה, היא מתחילה לגור אצל האנה ולעבוד עבורה. האנה, בגילומה של אלן ברסטין, היא בעלת הבית הרגזנית אך החולה של מקום המפגש הלא רשמי של העיירה, מסעדת ספיטפייר גריל.
אבל בואה של פרסי אינו מזור כלל לתושביה המלוכדים והנוקשים של גלעד, המקבלים את המבטא ההררי המתמשך שלה ואת התנהגותה הפתוחה והידידותית בחשדנות ובחוסר סובלנות. אחיינה של האנה, נחום, שמגלם ויל פטון, מתייחס לפרסי בשלילה מיוחדת כשנודע לו שהתיידדה עם אשתו שלבי, אישה שהוא ואחרים שללו ממנה במכוון את ההערכה העצמית באמצעות השפלות שיטתיות. נחום נבהל עוד יותר כשהוא מבין שפרסי שכנעה את האנה, שמקווה זה זמן רב למכור את המסעדה, להציע אותה כפרס בתחרות חיבורים ארצית. המתמודדים משלמים דמי השתתפות של מאה דולר. מי שיציע את הסיבה המשכנעת ביותר לקבלת המסעדה יהיה הבעלים החדש.
בעיני נחום, הדואג לרווחת דודתו ואולי גם לחלקו בעיזבונה העתידי, התוכנית המטופשת מאיימת על סדר הדברים הטבעי. משוכנע שפרסי תפיק מן המהלך איכשהו תועלת אישית, הוא מתחיל לתכנן את מפלתה, ולבסוף מביא לשיא המתרחש בכנסייה, שהוא גם טרגי וגם מרומם.
״הסרט הזה תוכנן כסרט על בני אדם״, אומר זלוטוף. ״אולי לא סרט משפחתי, אבל בהחלט סרט שאפשר לקחת אליו את המשפחה. הוא בשום אופן לא תוכנן כסרט דתי, וגם אין לי שום עניין שיהיה כזה. כשהליגה דיברה על הסרט שניסתה לממן, אמרתי להם:
׳אם עמוק בלב מה שאתם באמת רוצים הוא לקדם את סדר היום הדתי שלכם, אל תשכרו אותי! אין לי עניין בזה, במיוחד משום שאני יהודי, ואיני מתכוון לקדם סדר יום קתולי.׳״
זלוטוף נולד בלונג איילנד שבניו יורק וגדל בקווינס. אביו היה מורה בחטיבת ביניים בעיר ניו יורק, ואמו ניהלה גן ילדים בבית הכנסת הרפורמי של המשפחה. תחושת הרוחניות וההשתייכות שלו עצמו, הוא אומר, צמחה מתוך קשר ארוך בשנות נעוריו עם תנועת הנוער של היהדות הרפורמית, הפדרציה הארצית של נוער בתי הכנסת.
״זה נתן לי תחושת זהות. כנראה זה היה או זה או סמים״, הוא אומר וצוחק. למעשה, זלוטוף פגש את רעייתו בקי בתנועה, ובנם הבכור, ג׳ייקוב בן ה־17, נבחר זה עתה לנשיא התנועה.
זלוטוף למד בתיכון הטכני של ברוקלין ובסנט ג׳ונס קולג׳ במרילנד, שתוכנית התואר הראשון היחידה שלו היא תוכנית ״הספרים הגדולים״ הנודעת. ״בעיקרון קוראים ודנים בספרים הגדולים של העולם המערבי במשך ארבע שנים״, הוא אומר. ״זו אחת ההשכלות הטובות ביותר שאפשר לקבל בארץ הזאת.״
לאחר שהגיע להוליווד מצא זלוטוף הצלחה בראשית שנות השמונים כיוצר ותסריטאי של סדרת הטלוויזיה הפופולרית ״מקגייוור״. התוכנית, שעדיין פופולרית בשידורים חוזרים בתחנות מקומיות, מציגה חוקר הנמנע מרובים ומאלימות ישירה, ובמקום זאת מעדיף להשתמש בחוכמה בחפצים יומיומיים, או במה שזלוטוף מכנה ״טכנולוגיה עממית״, כדי להיחלץ ממצבים קשים. ״מקגייוור״ היה בדיוק סוג הגיבור שילד מן התיכון הטכני של ברוקלין היה ממציא, וזלוטוף חושד שנבחר לכתוב ולביים את סרטה הראשון של ליגת הלב הקדוש בגלל זיקתו לתוכנית.
״התוכנית טענה שהמוח, ולא הכוח, הוא שקובע את הצדק. והתברר שמנהל הליגה ראה את קורות החיים שלי והיה מעריץ גדול של התוכנית. אני חושב שהוא הניח שאוכל לכתוב דרמה אנושית משכנעת בלי להזדקק למין או לאלימות מפורשים. ולומר את האמת, זה היה משהו ששמחתי מאוד מאוד לעשות.״
לדברי רוג׳ר קורטס, מנהל ליגת הלב הקדוש, כניסת הקבוצה לעשיית סרטים נתפסה כהרחבה הגיונית של פעילותה כמוציאה לאור של חומר דתי ומעורר השראה. ״מטרה אחת הייתה לייצר הכנסה למטרות צדקה... ובתקווה להפיק סרטים באיכות אמנותית וטכנית גבוהה, המציגים את ערכי המסורת היהודית־נוצרית.״ על ״ספיטפייר״ הוא אומר: ״הסרט כלל לא נועד להיות דתי במפורש... אני חושב שזה סרט על הגינות אנושית, שהיא בהחלט ערך מסורתי. הוא אינו דוגמטי.״
״ההתרשמות שלי״, אומר זלוטוף, ״היא שהם החליטו שבמקום לשלוח בכל שנה משהו שאומר ׳אנחנו לא חושבים שכדאי לכם לראות את הסרטים האלה׳ — במקום לקלל את החשכה, הם אמרו ׳למה לא להדליק נר?׳״
לזלוטוף לא היה תסריט בעליית הגג שהתאים לצורכי הליגה. אבל סוג הסרט שרצו לממן, כפי שתיארו אותו, היה פחות או יותר סוג הסרט שרצה לעשות. נבנה הסכם שלפיו זלוטוף יציג רעיונות לסיפורים, שאם ימצאו חן בעיני המפיקים יובילו לבסוף לכתיבת תסריט שגם יביים. הסיפור הראשון שהציע הפך לבסיס של ״ספיטפייר גריל״. ובמה שאולי כמעט אין לו תקדים בהוליווד, עברה פחות משנה בין פגישתו הראשונה עם המפיקים לתחילת ההפקה.
זלוטוף אומר שקיבל את הרעיון ל״ספיטפייר גריל״ משלוש כתבות עיתונאיות שונות. אחת, מלוס אנג׳לס טיימס, תיארה עניים מאפלצ׳יה שעשו את דרכם לשכונות העוני העירוניות באוהיו. השנייה הייתה דיווח ששודר ברדיו הציבורי הלאומי על פונדק במיין שבעליו החליטו למכור אותו באמצעות תחרות חיבורים. כתבה שלישית, בניוזוויק, תיארה כיצד כמה מדינות העסיקו אסירות כמוקדניות טלפון בשירותי המידע של מועצות התיירות שלהן. נדרשו לזלוטוף כשלושה חודשים כדי לשזור את החלקים האלה לסיפור משכנע אחד.
אף שלליגת הלב הקדוש נשמרה הזכות לאשר את התסריט, זלוטוף אומר ש״כיוון שמעולם לא עשו סרט לפני כן, הם אמרו, ׳תראה, אם אנחנו מאמינים בך, אנחנו צריכים לתת לך לעשות את העבודה שלך; ואם לא, אנחנו לא צריכים להיות בעסקים איתך.׳ זה פשוט באופן מטעה, אבל לא משהו ששומעים לעיתים קרובות.״
איש, אפילו לא זלוטוף, לא ציפה לתגובה שעורר הסרט בפסטיבל סאנדנס היוקרתי, שייסד רוברט רדפורד, ואשר התפרסם בשנים האחרונות כקרש הקפיצה למותחנים הקשוחים והאלימים של קוונטין טרנטינו, ״כלבי אשמורת״ ו״ספרות זולה״. השאלה היא אם ״ספיטפייר גריל״ המרומם יותר יזכה כעת את זלוטוף בהערכה דומה כשייצא להפצה רחבה.
״בוודאי לא חסרו סרטים התוקפים ללא הרף את רוח האדם, או שוקעים עמוק באפלה ובשפלות״, הוא מציין. ״אני חושב שמגיע שלב שבו לאנשים פשוט נמאס. למה אנשים אהבו את הסרט הזה? אולי ברמה מסוימת זה היה כאילו הם מתים מצמא, ופתאום מופיעה כוס המים הזאת.״