שחקנית הוליוודית חוזרת ומגלה את במת היידיש.
גיבורת סרטו של אברהם הפנר ״אהבתה האחרונה של לאורה אדלר״ היא הגבירה הגדולה של מה שנותר מבימת היידיש בישראל של ימינו. וכמו האמנות שלה עצמה, גם לאורה הולכת ודועכת. היא חלתה במחלה סופנית, והלהקה הקטנה שבראשה היא עומדת בתל אביב מאבדת אט־אט את קהלה בשל התמעטותו הטבעית. אבל לאורה מקבלת הזדמנויות להתחדשות אישית ומקצועית — ליל תשוקה עם זר מסתורי והצעה לתפקיד בסרט אמריקאי. ולריטה זוהר, השחקנית המגלמת אותה, ״לאורה אדלר״ היה עוד סיכוי לשוב, ולו בעולם הדמיון של הקולנוע, אל במת היידיש שנטשה לפני יותר משני עשורים. הסרט יצא זה עתה להקרנות מסחריות בישראל, לאחר שהוקרן בשנה שעברה בפסטיבלים בירושלים, בוונציה ובסלרנו. אף שתגובות המבקרים לסרט היו מעורבות, משחקה של זוהר זכה לשבחים רבים. בסלרנו זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר, ובדצמבר האחרון זכתה במקבילה הישראלית לאוסקר. בהוליווד זוהר היא שחקנית אופי המלוהקת לעתים קרובות. היא הופיעה בסרטים (״דניאל״, ״אמדאוס״) ובתוכניות טלוויזיה (״St. Elsewhere״, ״קגני ולייסי״). את דרכה החלה כילדה על במות תיאטרון היידיש בישראל, לאחר שעלתה ב־1950 מרומניה עם אמה, שגם היא הייתה שחקנית יידיש. ״ברדיו תמיד אמרו לנו לא לדבר יידיש בבית״, נזכרת זוהר בשנותיה הראשונות בישראל.
״הייתה מדינה לבנות, והשפה העברית להחיות״. אבל למרות זאת, היא אומרת, ״עשינו תיאטרון יידיש נפלא״. ב־1967 נסעה זוהר לניו יורק ללמוד בסטודיו למשחק של לי סטרסברג. בארצות הברית הכירה איש עסקים יהודי ממקסיקו ונישאה לו, וחזרה איתו למקסיקו סיטי, שם עבדה במשך עשור כשחקנית במה וטלוויזיה לפני שעברה ללוס אנג׳לס. בסתיו 1989, כשזוהר הייתה בישראל בביקור אישי, חיפש אברהם הפנר שחקנית שתגלם את לאורה אדלר. כפי שמספרת זוהר, ״הלכתי ברחוב דיזנגוף בתל אביב ופגשתי שחקן שלא ראיתי עשרות שנים. הוא תפס אותי בפרקי הידיים, התקשר למישהו — להפנר — מטלפון ציבורי וצעק: ׳מצאתי אותה!׳״. הפנר הוא במאי, מורה לקולנוע באוניברסיטת תל אביב וסופר, הנחשב לאחד מיוצרי הקולנוע המשכילים והייחודיים ביותר בישראל. שלושת סרטיו העלילתיים — ״דודה קלרה״, ״פרשת וינשל״ ו״לאן נעלם דניאל וקס?״ — נזכרים לעתים קרובות בין עשרת הסרטים הישראליים הטובים ביותר. זוהר נענתה בהתלהבות להצעת הפנר לגלם את התפקיד. ״׳לאורה אדלר׳ לא היה הסרט הישראלי הרגיל״, היא אומרת. ״לא היו בו פוליטיקה, מלחמות, חיילים או ערבים. במקום זה היה סיפור פשוט על אישה שהקדישה את חייה לתיאטרון היידיש״. הפנר רואה בסצנת תיאטרון היידיש המוצגת ב״לאורה אדלר״ ״מטפורה לכמיהה של דור שלם — דור הוריי — לעולם שכבר אינו קיים״. בסרט לאורה היא התגלמות חיה של העולם הזה, אישה שהקריבה את חייה האישיים כדי להתמסר כל כולה לאמנותה. להקת היידיש הקטנה שבראשה היא עומדת מוצגת בחיבה ובסאטירה גם יחד; שיא הסרט הוא הופעה של מחזה יידיש טיפוסי, מלודרמטי ומוגזם במשחקו. תקציב הסרט היה 500,000 דולר, כמחציתו מן הקרן לעידוד סרטי איכות ומהטלוויזיה הישראלית, והשאר ממקורות פרטיים. לצד זוהר משתתפים בסרט עוד כמה מוותיקי בימת היידיש בישראל, ובהם מנשה ורשבסקי, אברהם מור ובטי פלדמן. זוהר חצויה ביחס לחוויה של עבודה שוב בישראל. בהשוואה להפקות אמריקאיות, הצילומים היו, לדבריה, אנרכיים. ״אבל מבחינה רגשית״, היא אומרת, ״זה היה פשוט נפלא — כמו לשבת במטבח של סבתא שלי״.