הוליווד עדיין מושכת אליה קולנוענים ישראלים — אבל היא יעד לא קל. ב־1969 הגיע אליה בסערה הבמאי הישראלי המצליח אורי זוהר. הוא בדיוק סיים את ״כל ממזר מלך״, הישראלים עדיין נהנו מאהדה בזכות הניצחון במלחמת ששת הימים, ומפיקים וסוכנים רבים רצו להזמין אותו לארוחת צהריים. אבל אחרי שלושה ימים של פגישות עזב זוהר את המלון ועלה על המטוס הראשון לתל אביב. הוליווד, כך כנראה הרגיש, אינה מקום לצבר. אולי הבין שלעולם לא ייטמע בתרבות המקומית במידה הדרושה כדי לעשות סרטים שאמריקנים ירצו לראות.
ישראלים אחרים נרתעו פחות. ב־1979 הקימו בני הדודים מנחם גולן ויורם גלובוס בסיס בשדרות וילשייר והביאו עשרות אנשי קולנוע ישראלים שהסכימו לעבוד בזול. זה היה הגל הראשון של ישראלים בתעשיית הסרטים של הוליווד. באמצע שנות השמונים כבר הייתה קבוצת קנון שלהם אחת החברות הפעילות בעיר: היא הפיקה עשרות סרטים, ובהם הפקות יוקרה כמו ״אותלו״ של פרנקו זפירלי ו״גברים קשוחים אינם רוקדים״ של נורמן מיילר, רכשה רשת בתי קולנוע ברחבי אירופה — וצברה הר של חובות.
יותר מעשור עבר מאז שזוהר פרש מעולם הבידור והפך לרב חרדי, ושלוש שנים מאז שקנון התמוטטה. מי שלא הצליחו להסתגל לאופי העצמאי של העבודה בתעשייה האמריקנית מיהרו לחזור לישראל. כיום יש בהוליווד נוכחות ישראלית קטנה ומפוצלת: אולי מאה קולנוענים, מן הדרגים הגבוהים ועד הנמוכים.
בעיר שראתה ב״נערי הגו־גו״ אנשים גסים, חסרי עקרונות ומאיימים, קנון נשארה רק זיכרון מעורפל ולא נעים. באולפנים הגדולים כנראה עדיין כועסים על החוזה של שנים־עשר מיליון דולר שהעניקה לסילבסטר סטאלון ב־1987 על ״מעבר לשיא״ — הסכום הגבוה ביותר בעסקה כזאת עד אז. מעטים מכירים בתרומתם של גולן וגלובוס לשינויים נחוצים בתקנות איגוד הבמאים בנוגע לסרטים דלי תקציב, או בחלוציותם בניצול שווקים רווחיים בחו״ל. ״גולן וגלובוס ניסו לשנות את הוליווד״, אמר אדם מהתעשייה. ״איש מעולם לא הצליח בזה. קשה לסלוח על יהירות כזאת.״
בני הדודים, שכעת מסוכסכים מרות, עדיין בסביבה, אך כבר אינם שחקנים מרכזיים. גולן מנהל חברה קטנה בשם 21st Century ושומר על נוכחות צנועה בסרטים כמו ״Humanoids from the Deep, Part 2״, שייצא בקרוב, ו״The Finest Hour״, סרט על מלחמת המפרץ בכיכובו של רוב לאו. גלובוס כיהן לזמן קצר בשנה שעברה כנשיא MGM, אחרי שפטרונו, איש הכספים האיטלקי המסתורי ג׳אנקרלו פארטי, השתלט זמנית על החברה. כשהדירקטוריון החזיר לידיו את השליטה, נאלץ גלובוס לעזוב. מאז ניסה להתאושש באמצעות חברת הפצה קטנה בשם Melrose Productions.
בשוליים, ובפחות בולטות, נמצא משה דיאמנט. לפני כמעט עשור היה ממייסדי Transworld Entertainment, כיום Epic Pictures, והוא ממשיך לייצר סרטי ב׳ זולים, שרובם אינם רווחיים, כמו ״Stone Cold״ משנה שעברה. בועז דוידזון, שביים את הלהיט הישראלי ״אסקימו לימון״ ב־1978, עבר ללוס אנג׳לס ב־1980 וניסה לשחזר את ההצלחה בגרסה אמריקנית של קומדיית הנעורים, בגיבוי גולן. אבל ״הבתול האמריקני האחרון״ נכשל, ודוידזון לא הצליח להתבלט באמת. בחודש הבא ייקח צוות לישראל לצילומי ״Lords of the Future״, סרט מדע בדיוני דל תקציב המתרחש אחרי אסון גרעיני.
הוליווד אימצה כמה ישראלים שהוכיחו שהם יודעים לפעול בסביבה אמריקנית. למעטים בני המזל האלה יש בדרך כלל רקע קוסמופוליטי, השכלה או ניסיון עבודה מתאים. הבולט הוא המפיק ארנון מילצ׳ן: יליד ישראל, התחנך בלונדון ובז׳נבה, ובעל אזרחות ישראלית ומונגסקית. דמות מסתורית שנקשרו לה קשרים עם סוחרי נשק ישראלים, הוא עבר להוליווד בסוף שנות השבעים ומימן סרטים כמו ״ינטל״ ו״היו זמנים באמריקה״. לפני שנתיים זינק לצמרת התעשייה כשהפיק את ״אישה יפה״, שהכניס 350 מיליון דולר ברחבי העולם. השנה הפיק את ״JFK״, הלהיט השנוי במחלוקת של אוליבר סטון על רצח קנדי.
אדם גרינברג, שצילם את שובר הקופות ״רוח רפאים״ והיה מועמד השנה לאוסקר על ״שליחות קטלנית 2: יום הדין״, הפך לאחד הצלמים המבוקשים בהוליווד. הוא נולד בקרקוב, הגיע לישראל בגיל שלוש־עשרה וצבר ניסיון בסרטים כמו ״מבצע יונתן״ של גולן, על החילוץ באנטבה. אבי נשר, שביים בשנה שעברה את מותחן המדע הבדיוני ״פצצת זמן״, גדל בארצות הברית, למד קולנוע בקולומביה וביים ב־1978 את ״הלהקה״, הסרט הישראלי המצליח על להקה צבאית. הוא החל זה עתה לצלם סרט מדע בדיוני חדש, ״Doppelganger״.
אבל הישראלים אינם נראים כקהילה הוליוודית מגובשת, כמו קהילת המהגרים הגרמנים של שנות הארבעים. ״להיות ישראלי בעסקי הקולנוע פועל נגדך״, אומר אדם גרינברג. ״ישראל אינה מוכרת בתעשייה כארץ של קולנוע, כמו אנגליה או איטליה או אוסטרליה או צרפת. ישראלים היו מוכרים כחיילים, לא כקולנוענים.״
נראה גם שהישראלים בהוליווד אינם ממהרים לעזור זה לזה. איציק סחייק, שהיה עורך סרטים מצליח מאוד בישראל, מספר שהתקשר למפיק ישראלי בלוס אנג׳לס וביקש עבודה. המפיק השיב שכבר יש לו ״יותר מדי ישראלים שעובדים אצלי״. אלנה גולדן, ילידת ישראל ובוגרת בית הספר לקולנוע של אוניברסיטת ניו יורק, עובדת כאחראית המשכיות ומספרת שכמעט לא קיבלה עזרה מישראלים אחרים. ״יש סיכוי טוב יותר שבוגר NYU יעזור לך״, היא אומרת, ״מאשר ישראלי אחר. חסרה סולידריות בין ישראלים.״
אבי נשר מסביר: ״הישראלים תחרותיים מאוד זה עם זה. ישראל היא ארץ קטנה, ובכל פעם שמישהו מצליח אנשים חושבים שזה על חשבונם.״ ואפילו בהוליווד, שבה החוצפה שולטת, יצא לישראלים שם רע. ״יש גסות, חוסר עידון וחספוס שפשוט אינם מתקבלים״, אומר אדם מהתעשייה שביקש להישאר בעילום שם. משה דיאמנט זוכר שהגיע ליוסטון לצלם סרט ב־1984, זמן קצר אחרי שצוות של קנון עזב. ״נאלצנו לשלם הכול מראש או להציג מכתבי אשראי לחברות המקומיות, כי קנון השאירה בלגן״, הוא אומר. ״התגובה שלהם הייתה: אתם הישראלים כולכם אותו דבר.״
עם זאת, לא כולם רואים בזהותם הישראלית, או אפילו בקשר עבר לקנון, גזר דין מקצועי. גדעון אמיר הגיע להוליווד ב־1984, לאחר ששימש מפיק בפועל בשטח בסרט הפעולה ״נעדר״ של קנון, בכיכוב צ׳אק נוריס. אמנם לא הצליח להיכנס לאולפנים הגדולים, אך אינו חושב שדבק בו כתם לא הוגן. ״אני חושב שכל העיר הזאת עובדת כמו ענף הבנייה״, הוא מסביר. ״אם יש לך מגרש במקום הנכון והיתרי בנייה, תצליח להקים בניין.״