אף שבמסע ההופעות הנוכחי שלה מהללים את ברברה סטרייסנד כבדרנית הגדולה ביותר של הדור, הישגה העמיד ביותר היה פריצת דרך בהוליווד לגיבורות יהודיות.
בספרה ״היהודי בקולנוע האמריקאי״ מספרת פטרישה ארנס על יצירת האפוס המקראי ״שמשון ודלילה״ מ־1949. כשהבמאי ססיל ב׳ דה מיל אמר למפיק ג׳סי לסקי הבן שהתפקיד הקטן של אישה מבני ישראל בסרט דורש ״יהודייה יהודית״ אמיתית, הציע לסקי את אוליב דירינג, שחקנית צעירה מתיאטרון היידיש בניו יורק שאותה תיאר כ״בית כנסת מהלך״. דה מיל ליהק אותה, אבל אחר כך לא התאפק והקניט את המפיק שדירינג היא ״השחקנית היחידה בהוליווד שאי אפשר לצלם היטב משום זווית״.
ארנס מסכמת: ״זה נשאר גזר הדין על כל השחקניות בעלות המראה היהודי, עד שברברה סטרייסנד תפסה את מרכז הבמה והוכיחה שאפשר שלא תהיה לך שום זווית טובה ובכל זאת להיות כוכבת״.
מסע ההופעות העולמי הנוכחי של ברברה סטרייסנד — הראשון שלה זה 27 שנה — לא רק יצר היסטריה שגרמה לספסרות בכרטיסים שמחירם 350 דולר ביותר מפי שלושה. הוא גם הביא להערכה מחודשת כללית של הקריירה שלה מצד התקשורת והקהל המעריץ. ברבע המאה האחרונה היא זכתה להערצה, לקנאה ולעיתים לזלזול כמוקד כוח הוליוודי של אישה אחת, אך נדמה שהסכמה בין המבקרים היא שעם שובה לשורשיה כמבצעת חיה, חזרה ותבעה את מקומה בין הגדולים. ״זכותה להר האולימפוס״, הכריז ג׳ס קייגל ב־Entertainment Weekly, ״היא הנס היחיד שלה: הקול. אלוהים, הקול״.
אבל הרבה אחרי שתגווע ההתלהבות הנוכחית ממסע ההופעות, ואפילו הרבה אחרי שהקול כבר לא יישמע, סטרייסנד תיזכר מסיבה חשובה בהרבה ממיתרי הקול שלה. היא לא רק הלכה בעקבות פרנק סינטרה או ג׳ודי גרלנד כדי להיות הבדרנית הגדולה בזמנה; מגיע לה הקרדיט על היותה משהו חדש ושונה לחלוטין. ברברה סטרייסנד הייתה הג׳קי רובינסון של המבצעות היהודיות, הראשונה שבאמת הגיעה עד לפסגה בלי לשנות את אפה או את שמה.
״ברברה סטרייסנד אפשרה״, אומרת הסופרת אן רויפה, ״לנערות יהודיות להרגיש יפות״.
סטרייסנד, שמלאו לה 52 ב־24 באפריל, נולדה וגדלה בוויליאמסבורג שבברוקלין, שבעבר הייתה יהודית ברובה. אביה עמנואל, מורה בתיכון, מת שנה וחצי אחרי שנולדה, ואמה דיאנה נישאה בהמשך לסוחר מכוניות משומשות בשם לו קינד. אחיה הגדול שלדון הוא עורך דין אמיד בניו יורק, ולפי הדיווחים שומר מצוות; אחותה למחצה היא זמרת הקברט הניו־יורקית רוז קינד.
סטרייסנד תיארה את אביה החורג המנוח כפוגעני מילולית וכאדיש, ואחרים אומרים שהיחסים הסבוכים עם אמה הם אחד משורשיה של אישיות המתוארת כקשה, אגואיסטית ותובענית.
״אמה היא אדם מעניין״, אומר איש הוליוודי המכיר את דיאנה סטרייסנד, ״והיו לה כל מיני יומרות לגדולה. ברברה גדלה כמי שלא יועדה לדברים רגילים״.
סטרייסנד משכה לראשונה תשומת לב כמבצעת במועדוני לילה ובתיאטרון בתחילת שנות ה־60, והצליחה בברודוויי בתפקיד קטן במחזמר מ־1963 ״אני יכול להשיג לך את זה בסיטונות״. התפקיד הראשי ב״מצחיקונת״ על הבמה ובגרסת הקולנוע מ־1968 הזניק אותה לכוכבות בינלאומית. היא נחשבה ליהוק מושלם כפאני ברייס, כוכבת קומית של הבמה והרדיו בשנות ה־20 וה־30, שהייתה אחת המבצעות היהודיות שנחשבו אתניות מדי להצלחה בקולנוע. שכן אף שכוכבים גברים יהודים במובהק, כגון ג׳ון גארפילד ואדי קנטור, אכן נעשו כוכבי מסך, שחקניות יהודיות שהצליחו בהוליווד — כגון פולט גודארד ולורן באקול — נדרשו ליותר משינוי שמן בלבד: היה עליהן להתאים גם לנורמות מקובלות יותר של זוהר.
סטרייסנד לא רק הפגינה ב״מצחיקונת״ יכולת קומית חדה וקול שאין שני לו, אלא גם התעקשה שהקהל יראה בה, על אפה הגדול, אישה מושכת, סקסית ונחשקת — אפילו בעיני גבר כעומר שריף יפה התואר. ואכן, לאורך הקריירה שלה נדמה שסטרייסנד הקפידה לשחק מול כמה מהשחקנים המושכים ביותר בהוליווד — ראיין אוניל, רוברט רדפורד, ניק נולטי — ולהוכיח שהיא יכולה לעמוד על המסך לצד הגויים היפים ביותר בתעשייה.
בסרטים שעשתה אחרי ״מצחיקונת״ חידדה סטרייסנד את דמותה כאישה תוקפנית בלי בושה, חדה, מצחיקה וחזקה, המתעקשת שגברים יקבלו אותה בתנאיה שלה. בכמה סרטים, כגון ״מה נשמע, דוק?״ ו״האירוע המרכזי״, הדמות הזאת גולשת לסטריאוטיפ של היהודייה הדוחפנית; באחרים יצרה טיפוס מסך שלא נראה קודם בקולנוע האמריקאי.
בסרט מ־1972 ״Up the Sandbox״, שנזנח שלא בצדק, עובד מרומן של אן רויפה ובוים ברגישות בידי אירווין קרשנר, נותנת סטרייסנד אחת מהופעותיה הטובות ביותר כעקרת בית ניו־יורקית מהמעמד הגבוה המתחילה לפקפק בזהות המוגדרת אך ורק בתפקידה כאישה וכאם. ״באותו זמן הסרט ייצג את מה שנחשב לקצה הקיצוני של הפמיניזם״, מציינת רויפה, גם עורכת תורמת ל־The Jerusalem Report. ״אבל סטרייסנד תמיד הייתה מוכנה לשחק ממש על גבול מה שנחשב מסוכן פוליטית״.
אין אפוא פלא שהתפקיד שבו סטרייסנד מציגה את הופעתה מלאת הרגש ביותר הוא קייטי מורוסקי ב״כך היינו״ מ־1973. כפעילה יהודייה רדיקלית בהוליווד של תקופת מקארתי, יש לקייטי המוסר ועמוד השדרה להתייצב נגד ציידי הקומוניסטים, תכונות החסרות לבעלה, התסריטאי הגוי הזהוב שמגלם רוברט רדפורד. תמיכתה הנלהבת של סטרייסנד במטרות ליברליות קירבה אותה במיוחד לבית הלבן של קלינטון, עד שהנשיא עצמו מכונה לעיתים בתקשורת FOB — חבר של ברברה.
סטרייסנד הופיעה לראשונה כבמאית ב־1984, בגרסה הקולנועית לסיפורו של יצחק בשביס זינגר ״ינטל בחור הישיבה״. אף שכמה מבקרים, וגם זינגר עצמו, לעגו לסרט כמעין ״מצחיקונת״ בשטריימלים, זה היה סרט ראשון רגיש ובטוח בעצמו במפתיע. בתיאורו האוהב והאידיאלי את עולם השטעטל, ״ינטל״ ייצג גם את שיא תודעתה היהודית של סטרייסנד.
״‘ינטל’ היה מאמץ גדול לקידום דימוי יהודי חיובי״, קובע הרב חיים זיידלר־פלר, מנהל הלל ב־UCLA זה שנים רבות, ששימש יועץ לסרט. ״הוא היה גם כלי לסטרייסנד להצהיר בפומבי על הזדהותה ועל מחויבותה כיהודייה״.
בתקופת ההכנות ל״ינטל״ השתתפה סטרייסנד בשיעורי יהדות שבועיים לקראת בר־המצווה של בנה ג׳ייסון במרכז היהודי פסיפיק בווניס ביץ׳. ג׳ייסון נולד בשש שנות נישואיה לאליוט גולד, שהסתיימו ב־1971. היא גם תרמה בנדיבות לארגוני צדקה יהודיים מקומיים, לאוניברסיטה העברית בירושלים, ובהמשך לשלום עכשיו.
אבל מאז נראה שהתלהבותה מעולם היהדות התקררה. מימונה לארגוני צדקה יהודיים במובהק הצטמצם; מרכז סטרייסנד לאמנויות התרבות היהודית ב־UCLA נסגר, ובית הספר לתרבות על שם עמנואל סטרייסנד במרכז היהודי פסיפיק שינה את שמו לאקדמיית אור אליהו, לאחר שסטרייסנד הפסיקה את מימונה בשנים האחרונות.
אומר איש מהקהילה היהודית בהוליווד המכיר אותה: ״מה שקרה הוא שהיא הרגישה מנוצלת בידי העולם היהודי. כולם התנפלו עליה ברגע שנודע שהיא מעורבת במידה כלשהי ביהדות, כולל כל מקובל יהודי מוזר ומשונה״.
כיום, כשסטרייסנד מדברת בראיונות על צדה הרוחני, סביר יותר שתצטט את פסיכולוג הניו־אייג׳ ג׳ון ברדשו, תומך ב״ריפוי הילד הפנימי״, מאשר מקורות יהודיים, ועיקר מאמציה הפילנתרופיים מופנה כעת לחקר האיידס. אבל על המסך היא ממשיכה לגלם נשים חזקות, חיוביות ויהודיות במוצהר, כגון הפסיכיאטרית ד״ר סוזן לוונשטיין ב״נסיך הגאות והשפל״. אחרי שתסיים בקיץ את מסע ההופעות העולמי בן 22 המופעים, היא אמורה להתחיל לביים את העיבוד למחזהו של לארי קרמר על ראשית מגפת האיידס, ״הלב הנורמלי״. בו תגלם דמות המבוססת על ד״ר לינדה לאובנשטיין, אשת מערכת הבריאות בניו יורק שהייתה מהחלוצות במאבק במחלה.
שחקניות אחרות צועדות כיום בדרך שברברה פרצה. רוזאן ארנולד ודברה וינגר מדברות בפומבי ובגאווה על יהדותן. כוכבת ברודוויי טובה פלדשו ופרן דרשר מקומדיית הטלוויזיה ״נני״ בנו קריירות על בסיס מוצאן, באופן שהיה נראה בלתי נתפס אלמלא היו להן עקבות סטרייסנד ללכת בעקבותיהן.
תהיה מערכת היחסים האישית שלה עם שורשיה היהודיים כיום אשר תהיה, קשה לחלוק על קביעתו של חיים זיידלר־פלר ש״סטרייסנד הייתה יהודייה, היא יהודייה ותמיד תהיה יהודייה. תחושת העצמי שלה ומחויבותה תמיד שאבו מיהדותה המהותית. מעולם לא היה ניסיון להכחיש אותה, וכשצצו הזדמנויות לאשר אותה, היא ניצלה אותן״.
לברברה סטרייסנד יש בהחלט לא מעט מבקרים, המוכנים לתקוף הן את אופייה והן את עבודתה. אבל גאוותה כאישה יהודייה, והתעקשותה — או החוצפה שלה, אם תרצו — להצהיר על כך בקול צלול בעולם שבו עדיין שולטים סטריאוטיפים שליליים על נשים יהודיות, הן תכונות הנראות טוב מכל זווית.