אלברט ברוקס תמיד היה קומיקאי שחוש ההומור שלו אינו מתפשר. אבל בעיסוקו בנושא הרגיש של יחסי המערב המעורערים עם האסלאם, רצונו לפעול באופן בונה גורם לו לרכך כמה מכות.
״יהודי נכנס לאל־ג׳זירה...״
מהתחלה שגרתית כזאת יכולה לצאת בדיחה זכירה למדי. אבל כשאלברט ברוקס, אדם שחובבי הקומדיה מעריצים כאחד האמנים המצחיקים והייחודיים ביותר באמריקה, מעצב אותה, יכולה לצאת ממנה יצירה קולנועית באורך מלא: ״מחפשים קומדיה בעולם המוסלמי״.
במעין מוקומנטרי הזה ברוקס גם מביים וגם מגלם גרסה של עצמו: שחקן מובטל וסטנדאפיסט לשעבר בשם אלברט ברוקס, הנשלח למשימה מטעם מחלקת המדינה של ארצות הברית כדי לגלות מה בדיוק מצחיק מוסלמים. הרעיון הוא לברר מה, אם בכלל, משותף להם ולאמריקאים מעבר לעניין בנפט ובלחימה.
העובדה שהוא מוצא את עצמו בהודו — שיש בה יותר ממאה מיליון מוסלמים, ראוי לומר — נראית כחלק מהבדיחה על הבורות הגאוגרפית האמריקאית המושרשת. אבל זו הייתה בדיחה נוחה, שכן ברוקס לא היה מוכן אפילו לנסות לצלם את סרטו במדינה מוסלמית במזרח התיכון.
״העולם הערבי והמוסלמי הוא כמובן מקום נהדר״, אומר ל״ג׳רוזלם ריפורט״ ברוקס, הידוע כאוהב בית ובעבר אף כמי שהסתגר בו, בלי אירוניה ניכרת. ״אבל דבר אחד שלא הייתי רוצה לעשות הוא ללכת לאחת המדינות הבטוחות המעטות ולקרוא לה איראן — אז כבר יכולתי לצלם בוואן נייס. ברור שלא אכנס לערב הסעודית, לא אכנס לאיראן, לא אכנס לסוריה. אפשר להכניס צוות של פוקס ניוז לערב הסעודית, אבל אי אפשר להכניס מאה אמריקאים בהנהגת במאי יהודי. כשמנהיג איראן אומר ביום רביעי: ׳בואו נמחק את ישראל מהמפה׳, הוא לא אומר: ׳אבל ביום חמישי תכניסו לכאן את הבמאי היהודי ההוא; ניתן לו גישה לכל המסגדים׳״.
הסרט נפתח כשהגיבור עובר את שורת ההשפלות הרגילה שחובבי ברוקס יזהו כמנת יומן של דמויותיו הקולנועיות. לאחר שברוקס, שהתפתה לקבל את המשימה בשל הסיכוי לזכות במדליית החירות הנשיאותית, מקבל את הוראותיו בוושינגטון, הוא נאלץ לטוס 19 שעות במחלקת תיירים לניו דלהי. שם איש אינו בא לאסוף אותו מנמל התעופה; מפעיליו משכנים אותו במשרד מוזנח בפריפריה ומתחילים לבקר את קטעי הקומדיה שלו; ואישה בגלימת עבאיה שחורה ומחמירה אינה מוכנה לעבוד כעוזרת שלו אם הוא יהודי. הוא אומר לה שהוא יהודי רק במשרה חלקית, והיא יוצאת מבולבלת.
האנטי־גיבור חסר המזל שלנו התחייב באי־רצון להפיק דוח בן 500 עמודים על ממצאיו, אף שהובטח לו שאיש לא יקרא אותו לעולם, ולכן הוא מתחיל לתשאל את האוכלוסייה המקומית. הגישה אינה מצליחה כמצופה, משום שרוב האנשים שהוא פוגש נרתעים מברוקס, משאלותיו ומקשריו עם ממשלת ארצות הברית.
אבל אם מאמיני מוחמד לא יבואו אל ההר, אולי קרישנה יבוא: בתקווה ללמוד מה מצחיק אותם באמצעות הצחקתם בעצמו, ברוקס מזמין את הציבור ההודי לערב חינם של סטנדאפ אמריקאי בבית ספר מקומי, בכיכובו. זה אינו אחד מרעיונותיו הטובים יותר. מול קהל שחסרות לו ההתייחסויות התרבותיות הדרושות, ושאינו ממש מבין את העניין בשטיקים עייפים של לאס וגאס, במשחקי מילים גרועים או בתיאורים אירוניים של פיתום כושל ואמן אלתור פשיסטי, ברוקס רואה איך בדיחות שפעם גרמו למנחה ״טונייט שואו״ ג׳וני קרסון להשתולל מרוב הנאה מתרסקות בדלהי.
אם אין בכך די לייאש, אל־ג׳זירה, שלפי הסרט שוקלת להקים שלוחה לשידורי בידור בשם אל־ג׳זירה־E, מציעה לברוקס את התפקיד הראשי בסיטקום על יהודי אמריקאי העובר לגור בשכונה ערבית. הוא מגלה שהסדרה תיקרא ״האדי יהודי מלעון״ — ״היהודי המקולל הזה״ — שמארחיו מתרגמים בניסוח המרוכך ״היהודי הארור הזה״. אף שאשתו המכורה לאי־ביי דוחקת בו לשקול זאת — עבודה היא עבודה, היא אומרת, והתחייבות לשישה פרקים ללא דרישה להפיק פיילוט היא דבר שלא נשמע בהוליווד — דמותו של ברוקס מסתייגת בצדק.
אבל העניינים משתפרים כשהוא מגלה שקבוצה של פקיסטנים חמושים השואפים להיות קומיקאים שמעה שהוא בסביבה ונלהבת להזמינו לשיחה מקצועית. ממשלת פקיסטן מסרבת לתת לברוקס אשרת כניסה. אבל אל דאגה! מפעיליו ממחלקת המדינה שוכרים מישהו ששמעו שאולי אמין דיו להבריח אותו לבדו מעבר לגבול לשיחה קצרה פנים אל פנים בשטח ההפקר אפוף עשן החשיש שבין הודו לפקיסטן. ובתקווה גם להחזיר אותו בחתיכה אחת.
״מחפשים קומדיה בעולם המוסלמי״ מצחיק מאוד בחלקיו וטוב מזג לכל אורכו, אך בכל זאת אינו מן המאמצים הטובים יותר של אלברט ברוקס. הוא בהחלט אינו באותה רמה כמו ״רומן מודרני״, הסרט מ־1980 שסטנלי קובריק ציין כאחד האהובים עליו בכל הזמנים, ״אבודים באמריקה״ המצחיק בחריפות (1985), או אפילו ״אמא״ הנוגע ללב ורב התובנות (1990), שבו ברוקס, המשחק מול דבי ריינולדס, חוזר הביתה אחרי גירושים כדי להבין את כישלון יחסיו עם נשים.
הקומדיה של ברוקס אהובה בדרך כלל על מיעוט קטן אך מבין, שאצל חבריו כונה ״וודי אלן של המערב״. אבל ב״מחפשים קומדיה״ ברוקס מנקה את עצמו מן הזעם המרוסן אך המכלה המעניק לדמויותיו, הסובלות בדרך כלל באופן נורא, את העוקץ הפסיבי־אגרסיבי שלהן. כאן הוא עסוק מדי בנחמדות כלפי מוסלמים מכדי לכעוס. התוצאה היא סרט נטול ניבים, שציפורניו הקהות נותרו לגרד כמעט רק את חולשות ההסתגרות וההתרכזות העצמית האמריקאיות. בשום שלב הן אינן קורעות לתוך האבסורדים או הסתירות בעולם שהסרט מצהיר כי הוא רוצה לחקור ולהאיר.
למרבה האירוניה, ברוקס, ששוחח עם ה״ריפורט״ בריאיון במלון בבוורלי הילס, אומר שעשיית קומדיה שנועדה להבהיר, או לפחות להפחית את העוקץ, של הבלבול התרבותי ההדדי המסבך את המערב והמזרח התיכון בשנים האחרונות, לא הייתה מרתיעה כמו עצם קריאת הסרט ״מחפשים קומדיה בעולם המוסלמי״. סוני פיקצ׳רס נסוגה מהתחייבותה להפיץ אותו כשברוקס סירב לשנות את השם, לאחר הסערה סביב הסיפור השגוי של ״ניוזוויק״ ממאי 2005 על חילול הקוראן, וזמן קצר לפני שהסרט היה אמור להיות מוקרן בפסטיבל טורונטו באוקטובר האחרון.
הוא מצא במהרה מפיץ חדש, וורנר אינדיפנדנט פיקצ׳רס, שחברת האם שלה שיווקה את סרטיו הקודמים ״להגן על חייך״ (1991) ו״אבודים באמריקה״. והבכורה העולמית של הסרט התקיימה לא בטורונטו אלא בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של דובאי, ב־15 בדצמבר האחרון. ברוקס אומר שבתחילה היה מבועת מהקרנת הסרט בפעם הראשונה במדינה ערבית. אבל האירוע, אמר ל״ריפורט״, נעשה ״הלילה הזכור ביותר בחיי״.
״זה אולם יפהפה, מרהיב, עם אולי חמש מאות או שש מאות איש. וכשעה לפני שההקרנה מתחילה, מנהל הפסטיבל יוצא מגדרו. ׳שר ההסברה טס עכשיו מאבו דאבי!׳ והתגובה הראשונה שלי היא: ׳טוב, אם הוא יוצא באמצע, גם כל השאר חייבים לצאת? מה המנהג כאן?׳ אני חושב רק על האסון.
״אז הם סוגרים את היציע לשייח׳, האורות כבים, והם תופסים אותי ואומרים שהשייח׳ רוצה לפגוש אותי. אז אני לוקח את אשתי, אנחנו עולים ליציע, אבל הסרט כבר התחיל. הוא אפילו לא מסתכל עלינו, אבל הם אומרים: ׳פשוט שב, הוא ידבר איתך כשיבחר׳.
״אז אני צופה בכל הסרט מאחורי ארבעה־עשר הגברים האלה, הפמליה שלו, וחושב כל הזמן: ׳היהודי הארור הזה׳, זה יעבוד? ואז אנחנו מגיעים לזה, והשייח׳ וחבריו פשוט דוחפים זה את זה, הצחוק נשפך מהיציע, ולמטה כולם משתגעים! ואז השייח׳ מסתובב ומביט שוב בהפתעה — הוא אפילו לא ידע שאני שם. והוא עשה את המחווה הזאת בשתי ידיו״ — וכאן ברוקס מחזיק את ידיו בכפות פתוחות, מקבילות אך נפרדות — ״ואמר: ׳סרט כזה יכול לגשר על התרבות בין כאן... לשם׳״.
לברוקס, שמעולם לא הצליח לגשר על התהום שבין רגישותו הקומית הייחודית מאוד לבין הרומן של אמריקה המרכזית עם הומור גופני ילדותי, זה היה ניצחון בלתי צפוי. זה גם ניצחון שסרטו כנראה יתקשה לשחזר בהקרנותיו ברחבי אמריקה.
אלברט ברוקס נולד ב־1947 למשפחת אנשי בידור בלוס אנג׳לס: אביו היה קומיקאי הרדיו הארי איינשטיין, שנודע בדמותו בעלת המבטא היווני פארקיאקרקאס, שם שנהגה כמו ״החנה את גווייתך״; אמו, תלמה לידס לבית ברנשטיין, הייתה רקדנית. אם חשבו שהשם אלברט ירחיק את בנם מעולם הבידור, הייתה זו מחווה חסרת תועלת. בתיכון בוורלי הילס, שבו למד עם ילדיהם של חברי אחוות הקומיקאים ״פריירס קלאב״, השתלב אלברט בנוחות בתפקיד ליצן הכיתה. בגיל 15 הקים צמד קומי קצר ימים עם לארי, בנו של ג׳ואי בישופ. את רוב ימיו, עם זאת, בילה בביתו של קרל ריינר, והצחיק בטירופו גם את האב וגם את בנו רוב. פעם, כשהנערים הלכו לאיבוד בנסיעה, יצא אלברט מהמכונית ושאל פרה איך להגיע. כשנשאל מדוע, אמר: ״אני לא יודע — היא גרה כאן בסביבה״. לפי המסופר, ריינר האב שימש לברוקס כאב חלופי לאחר שאביו של אלברט מת ב־1956 באמצע קטע סטנדאפ בפריירס קלאב. קרל ריינר היה אומר למנחה ״טונייט שואו״ ג׳וני קרסון ששני האנשים המצחיקים ביותר שהוא מכיר הם מל ברוקס ו״הנער הזה מהתיכון, אלברט איינשטיין״.
אחרי תקופה קצרה בתיכון ככותב ספורט בתחנת רדיו מקומית, ושנתיים בקולג׳, שינה את שמו לברוקס והחל לכתוב קומדיה לתוכנית טלוויזיה בשם ״Turn On״, שבוטלה אחרי פרק יחיד. כשהוא הרוס רק במקצת, החל ברוקס להופיע בתוכניות כמו ״המופע של אד סאליבן״, ״המופע של סטיב אלן״ ו״סאטרדיי נייט לייב״. הוא נמנע מבדיחות ומשורות מחץ והתייחד בקטעים שגאווין סמית, בגיליון ״פילם קומנט״ מ־1999, תיאר כ״סוג ייחודי, חדשני לזמנו, של מטא־קומדיה המתבוננת בעצמה״. ״טיים״ שיבח את ״תיאטרון בית המשוגעים״ של ברוקס באותה תקופה וכינה אותו ״הקומיקאי החכם והנועז ביותר מאז לני ברוס ווודי אלן״. הקטעים הדאדאיסטיים שלו על קומיקאי חסר יכולת לחלוטין הפכו אותו לאחד האמנים שג׳וני קרסון הזמין שוב ושוב בתדירות הגבוהה ביותר, וזיכו אותו במעמד הרם והנחשק של מנחה אורח.
ברוקס היה בטוח בעצמו וספונטני באופן יוצא דופן בהופעותיו, אבל באמצע שנות השבעים כבר היה מוכן לעזוב את עולם הסטנדאפ, ואף דחה הצעה להנחות את ״סאטרדיי נייט לייב״, שהייתה יכולה להכתיר את הקריירה שלו. אולם כשדחקו בו להשתתף בדרך כלשהי, ביקש ליצור סדרת סרטים סאטיריים קצרים, ששודרו בתוכנית בשנים 1975–1976 וקבעו את התבנית לדמותו על המסך. התבנית הזאת זכתה לחשיפה הרחבה ביותר בתפקידו כעיתונאי חסר מזל ומזיע ב״משדרים חדשות״ (1987), מול הולי האנטר, תפקיד שזיכה את ברוקס במועמדות לאוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר.
דמויותיו של ברוקס, הציע גאווין סמית, נוטות ״לשקף את הסתירות, הפשרות והנוירוזות של דור הבייבי בום, עם תחושת הזכאות המפותחת מדי והחומרנות חסרת ההתנצלות שלו: נרקיסיסטיות ושולטות אך חסרות ביטחון ומשלימות עם גורלן, מנתחות את עצמן באופן אינסטינקטיבי אך חסרות כנות רגשית כלפי עצמן״. סמית סיכם כי ״קשה לחשוב על קולנוען אמריקאי אחר שהקדיש את עצמו באופן כה מלא לבחינת חולשותיהם של בני דורו בלי להפוך למטיף מוסר או לסנטימנטלי״.
יש לומר גם שברוקס עושה את רתיחת הכעס האטית הטובה בתעשייה. כמעט בכל סרטיו הוא מספק את רגע השיא המצופה באמצעות גילום בחור ממוצע ויצירתי במקצת, שפשוט יודעים שיתפוצץ לבסוף לפחות עד מסלול נמוך סביב כדור הארץ. החריג עשוי להיות סרטו האחרון, שנתקע במישור בגלל פחדו של ברוקס להאריך איכשהו, או אפילו להחמיר, את מלחמת התרבות הנוכחית בין המזרח התיכון למערב.
״לא ריככתי שום מכה״, השיב ברוגז מסוים לשאלת הכתב הזה, ״כי לא ניסיתי להכות אף אחד. אני פשוט נדהם שמאז 11 בספטמבר נעשה כל כך מעט באמנות בעניין הזה״, אמר ל״ריפורט״, בהתייחסו הן לטרור והן למתח בין המערב לאסלאם, ״בייחוד בקולנוע. אינני יודע אם זו החלטה מודעת של קולנוענים. בשנה הראשונה פחדנו מדי יום: ההתקפה הבאה באה מחר, אל תפתחו דואר בגלל אנתרקס. בשנה השנייה אמרו: היזהרו בחגים. אנחנו יודעים שזה בא, לא יודעים מתי. עכשיו אומרים: זה העולם החדש, וזה לעולם לא ייגמר, וככה זה, אז אל תצפו להסכם שלום. פשוט לא יהיה רגע שבו תדעו שזה נגמר.
״אם זה העולם מעכשיו והלאה, אז צריך לעשות קומדיות״.