בביקור במונטריאול, עיר הולדתי, סרקנו בני בן השבע ואני את חנויות הספרים בחיפוש אחר ספרי הילדים ״ג׳ייקוב שתיים־שתיים״ של מרדכי ריצ׳לר. ריצ׳לר, שבספריו למבוגרים תיאר את קהילת המהגרים היהודית המסוגרת והקוצנית במונטריאול והרגיז אותה בכל כתב יד חדש, כתב את ספרי שתיים־שתיים לילדיו שלו, והציב את בני משפחתו הקרובה כדמויות.
בני השתוקק לגלות איך נראה הניב העוטה ברדס מ״ג׳ייקוב שתיים־שתיים פוגש את הניב העוטה ברדס״ (1975). אבל במהדורות החדשות של הוצאת טונדרה בוקס, הכריכות שידרו כל דבר חוץ מן האימה שציפינו לה. ג׳ייקוב שתיים־שתיים — שכינויו נובע מכך שבהיותו הצעיר והקטן בחמשת ילדי ריצ׳לר הוא צריך לומר כל דבר פעמיים רק כדי שישמעו אותו — ויריבו המתאבק ניב הביטו בנו, חמודים מכדי לשאת. איש מהם לא דמה כלל לדמויות המסוקסות בציוריו של האמן פריץ וגנר בתוך הספר. מתברר שהסיבה לגרסאות נטולות הניבים היא שהן נלוות לסדרת אנימציה חדשה בערוץ קרטון נטוורק, שאיכשהו החמצנו.
האפשרות לפגוש את הגיבור הספרותי שלי כדמות מצוירת הייתה מפתה מכדי לעמוד בפניה. לכן, כשיצאו תשעת פרקי שתיים־שתיים הראשונים בדי־וי־די, הזמנו בדחיפות את כולם ובילינו אחר צהריים עם שתיים־שתיים, הניב העוטה ברדס, ליאו הנתעב לחלוטין, מיס חמוצים והמנהל החמדן הבזוי. וזה לא בדיוק מה שציפיתי לו. אמנם אין לטעות בריצ׳לר המצויר, עם רעמת השיער הפרועה שלו, כרסו השבעה מבשר מעושן והקרדיגן אכול העש, אבל הוא חביב וטוב לב מדי מכדי להתיישב עם המוניטין שלו כמפלצת הספרותית שהפחידה במידה שווה את בני עמו השמים ואת הקוויבקים המושרשים.
אכן, הסדרה מדגישה את חיבתו של מורטי לנשנושי לילה ולתנומות צהריים, ואת אהבתו להיאבקות מקצוענית ולהוקי במוצאי שבת. כיאה למענטש הספרותי המפורסם ביותר בקנדה, רמיזות ספרותיות ואמרות שנונות מצויות בשפע בתוך סערת חיי המשפחה התוססים המשוחזרים על המסך. יש אפילו סצנה שבה ריצ׳לר מוביל את ג׳ייקוב הצעיר, שבקושי מלאו לו ״שתיים כפול שתיים כפול שתיים״, אל מילון נערץ המונח על כן מאחורי וילונות, בתוך דבר שנראה ממש כמו ארון קודש. שם מחפשים האב והבן את הגדרת המילה ״זעיר״. הערצה כזאת למילה הכתובה עמדה היטב למשפחת ריצ׳לר, שכן רוב הילדים המשיכו והטביעו חותם משלהם כמבקרים, שדרנים ושחקנים, ובמקרה של דניאל ואמה — כסופרים.
בגרסה המצוירת חסרים סימני היכר ואביזרים אחרים הקשורים לחייו ולקריירה של ריצ׳לר. אין זכר לבקבוק הוויסקי הסקוטי ליד מכונת הכתיבה החשמלית שלו — אף שבאחד הספרים ג׳ייקוב מסתבך כשסיפר לכתב שאביו אמר שהוא כותב כדי לממן ויסקי, ושכל עודף הולך לפרנסת המשפחה. נעלמו גם הסיגרילות החריפות של שימלפנינק, הערות הצד הממולמלות של ריצ׳לר, והחמור מכול — אבחנותיו החומציות ובדרך כלל המדויקות. במקום ריצ׳לר בדמות בארני פנופסקי, שובר המוסכמות הפרוע ברומן האחרון שלו, ״הגרסה של בארני״, אנחנו מקבלים את ריצ׳לר כרוברט יאנג שמנמן ויהודי מ״אבא יודע הכי טוב״. כמה פעמים בכל פרק הוא כמעט מגיע לכדי מצמוץ מתוק בריסיו.
מורטי אינו היחיד שעבר ניקוי לקראת שעות השיא של שידורי הילדים. ג׳ייקוב, שבספרים המבטא הבריטי שלו — באדיבות עשרים שנותיו של אביו בלונדון — משעשע בלי סוף את חבריו לכיתה, נושל מגינוניו המילוליים; המבטא הועבר במקומו לאחד השכנים של משפחת ריצ׳לר. המבטאים הטובים ביותר ניתנים תמיד לדמויות האורח, ובהן שוטר אירי, מדביר מזיקים שעשוי להיות קנדי צרפתי, גרמני או אולי סרבי, וחברתו הקוויבקית הקטנה והאמיצה של ג׳ייקוב, רנה, שנראית ונשמעת כמו אדית פיאף זעירה.
בהחלט אי אפשר לטעות בזהותה היהודית של המשפחה. הסדרה אפילו מתהדרת בזיידה בעל מבטא יידי, שנלקח בלי ספק מאותו מאגר ליהוק מצויר שממנו נלקח הסבא ב״ראגרטס״.
אבל עבורי, קסמה של הסדרה נובע מתחושת המקום שלה: מראה נמל מונטריאול מחדר השינה של ג׳ייקוב בעליית הגג, משחקי ההוקי בפורום הישן של מונטריאול, קרבות כדורי השלג הסוערים אחרי בית הספר, ו״אה?״ שואל מדי פעם. אני כבר מחכה שיוציאו את בובת הפעולה.
שלי טייטלבאום.