אוניברסיטת קונקורדיה זכתה לאחרונה בכבוד המפוקפק להיות הקמפוס הראשון בצפון אמריקה שאסר בפועל את פעילותו של ארגון הסטודנטים היהודים הלל בשל תמיכתו בישראל. אבל אנטישמיות בקמפוס בקוויבק לא הייתה חדשה לי; למדתי עליה הכול במכללה הקדם־אוניברסיטאית שלי, ונייה, מחוץ למונטריאול.
ונייה הפגישה אותי עם המנטור הראשון שלי, ואולי המכונן ביותר מבחינה אינטלקטואלית: מרצה להיסטוריה בשם ליאו ו׳ ברטלי. ליאו, אדם רחב חזה וחריף מטרינידד, הראה לי שאפשר להחיות מקצוע שמורים שונים בתיכון, נטולי השראה, חתכו, קצצו ועיוותו באופן מחפיר — ואפילו לגרום לו לשיר. ליאו הפך אפילו את ההיסטוריה הקנדית למרתקת.
הוא היה גם אנטישמי. והוא שבר את לבי.
בעיניים שתמיד נצצו בהומור ובשובבות היה ליאו צועד בין השורות, דורש, מנופף בידיו ונוסק לגבהים נדירים של רטוריקה. תמיד היה נעצר לצד שולחנו של צופה אומלל ומבועת, משעין עליו שתי זרועות בשרניות, מקרב את פניו הרחבות והמחייכות עד כחמישה סנטימטרים מפני קורבנו, ופולט במבטא שאין שני לו: ״או שאתה לא קולט ת׳פואנטה?״
פואנטה אחת שכולנו קלטנו הייתה שליאו הוא לאומן שחור. ואחד מגיבוריו היה הדיקטטור האוגנדי אידי אמין, שעכשיו כשחושבים על זה נראה כמו אחיו התאום. כמה אהב לראות את אידי מחטיף לאדם הלבן המתנשא! אז מה אם בעט החוצה אוכלוסייה שלמה של אסייתים חרוצים, או מצא את עצמו יושב על הר של גולגולות אנושיות?
אבל היה משהו דוחה מעט ביחסו של ליאו לתלמידיו היהודים — תחושה של, ובכן, בוז מוסווה בקושי. לעיתים קרובות דיבר על ״הילדים והילדות היהודים הקטנים והנחמדים״ בכיתתו. לא ידעת אם הוא רוצה לצבוט להם בלחיים או לטרוף אותם כמו המכשפה ב״הנזל וגרטל״.
והיה גם אותו ספר שנדרשנו לקרוא בקורס שלו על תולדות קוויבק. ״מדריך הפטריוט להיסטוריה של קוויבק״ מאת לאנדר ברז׳רון לא היה ממש מדריך, אלא חוברת תעמולה בדלנית. הוא השמיע שוב ושוב את הטענה הפוגענית שהיהודים היו ״vendeurs״ — בוגדים שמכרו את עצמם — משום שלא התייצבו לצד האוכלוסייה הצרפתית־קנדית כשהגיעו לראשונה במאה ה־18. הוא לא הזכיר שבתחילה נאסר על יהודים להגיע. וגם לא שעד סביבות 1960 עשו אנשי קוויבק ככל יכולתם להגביל את השפעתם הכלכלית והפוליטית.
למרות חשדותיי, שהלכו וגברו לאטם, שמשהו ביחסו של ליאו לבני עמי אינו לגמרי כשר, נדמה היה שמעולם לא הניח לעוינותו האצורה כלפי יהודים לגלוש ליחסים בינינו. למרבה האירוניה הוא תמך בי כאשר, שלוש שנים אחרי שעזבתי את חסדיו שלא היו רכים מעולם, החלטתי ב־1977 לעבור לישראל. הוא לא אהד את ישראל, אבל העריך תעוזה. התכתבנו לאורך השנים. פעם, כשהגעתי למונטריאול בשליחות עיתונאית, אפילו ביקש ממני לדבר בפני כיתתו — אם כי הדבר לא מנע ממנו להתפרץ על כמה ממסקנותיי. אחר כך הציג אותי בפני עמית, מורה למדעי המדינה מניגריה. הוא הראה לו תמונה שלי מהטירונות בצה״ל, ששלחתי לו, ואז נתן לו עותק של The Jerusalem Report. האיש הביט בשניהם בחוסר אמון. ״כנראה יש כל מיני טיפוסים בעולם״, אמר. הזדקפתי בכעס.
אבל ליאו היה, בדרכו, גם ציוני כל חייו. בספר על ההיסטוריה של הקנדים השחורים הוא מופיע כתלמיד בולט של מרקוס גארווי, ג׳מייקני שהיגר לארצות הברית בסוף המאה ה־19 והקים תנועת עזרה עצמית נמרצת שהייתה לכוח בינלאומי. גארווי, שהיה בעבר בעל בריתה של התנועה הציונית ודגל ב״ציונות״ המכוונת לאפריקה עבור שחורי אמריקה, הסתכסך לבסוף עם בני בריתו היהודים ונעשה אנטישמי יותר ויותר.
כך גם, אבוי, ליאו המסכן. התקשרתי לביתו לפני כמה שנים, לאחר שפרש מהוראה. הוא התחיל לצעוק עליי. הוא השתתף באספה ציבורית כלשהי בנושא מימון בית ספר לקנדים ממוצא אפריקאי, והאמין שעסקן יהודי בולט הכשיל אותו. רותח מזעם, השתולל ליאו: ״כולכם תשלמו על זה. לכם יש בתי ספר משלכם. למה לנו לא יכולים להיות בתי ספר משלנו? כולכם תישרפו״.
״ליאו, אתה אומר לי שהתינוק שלי, שזה עתה נולד, יישרף בגיהינום מפני שהאדם הזה עצבן אותך?״
״אתה, הוא, היא, כל אחד ואחד מכם״.
״טוב, זה פותר אחת מתעלומות החיים. בכל מקרה, אין לנו עוד על מה לדבר״.
אבל לליאו יש. רשימת הקורסים הנוכחית של ונייה מגלה שחזר מפרישתו. נדמה לי שאני סוף סוף קולט ת׳פואנטה של ליאו. אני מקווה ש״הילדים והילדות היהודים הקטנים והנחמדים״ בקורס שלו לתרבות המערב, שנקלעים בלי דעת להשפעתו, לא יזדקקו ל־25 שנה, כמוני, כדי להבין אותה.
שלי טייטלבאום