הוא הציל את מארוול מפשיטת רגל ופיקח על מעבר 5,000 דמויות הקומיקס שלה מן הדף למסך, ומן החוף המזרחי למערבי. אבל בזמן ש״ארבעת המופלאים״ שלו שוברים שיאי קופות חדשים, אבי ארד, שגדל ברחובות, עדיין מכוון לכוכבים.
במלחמת ששת הימים הוא היה חייל פשוט, שסופח ליחידת חי״ר שהוטל עליה להחזיק בעמדות בירושלים שנכבשו בעמל רב. אף שפציעה במהלך השירות הצבאי הביאה לאשפוז של 15 חודשים, הגבורה המלחמתית האמיתית — קרב מול משתלטים על חברות — הגיעה כ־25 שנה אחר כך, לאחר שאבי ארד ושותפו העסקי הוותיק, יצרן הצעצועים הישראלי אייזק ״אייק״ פרלמוטר, הפכו הסכם רישוי תמידי וללא תשלום עם קבוצת מארוול אנטרטיינמנט ב־1993 לאחזקת מיעוט בחברה.
הדרמה התחוללה כעבור ארבע שנים, כשמארוול נכנסה להליך פשיטת רגל לפי פרק 11, אחרי שבעל מניות הרוב שלה, המיליארדר ובעל רבּלון רונלד א׳ פרלמן, ביתר אותה ורוקן אותה מנכסיה. משתלט החברות קרל ק׳ אייקן הריח דם ופתח בניסיון השתלטות עוין. ארד ופרלמוטר, שנלכדו באש הצולבת הקטלנית ובקריסת ערך מניות מארוול שבאה בעקבותיה, הגישו מיוזמתם הצעה לרכוש את החברה תמורת 325 מיליון דולר.
כשהעשן החל להתפזר כעבור 18 חודשים, פנה ארד ברגע האחרון למשקיעים, לבנקאים ולנושים של החברה. תוכניתו הוותיקה לייצא להוליווד את הפנתאון של מארוול, הכולל 5,000 דמויות קומיקס הרשומות כסימנים מסחריים, תניב תשואה טובה יותר מכל מה שפרלמן או אייקן יכולים לקוות להשיג, טען. השניים הרי לא ידעו להבדיל בין ספיידרמן או הענק הירוק לבין טוני הנמר או הענק הירוק העליז של מותג המזון. אפשר היה להניח שהחבר׳ה האלה ימכרו את מארוול בנזיד עדשים. ארד הבטיח להשיב לחברה את תהילת העבר — כמו בשנות השישים, למשל, כשהציגה את ״ארבעת המופלאים״ ופתחה עשור של פריחה.
בעלי המניות והנושים החבולים של מארוול נענו לבסוף לפנייתו של ארד ודחו את ניסיון ההשתלטות של אייקן. בשלב הזה התמזגה מארוול עם טוי ביז, החברה של ארד ופרלמוטר, ושני הישראלים נותרו עם 40 אחוז ממניות הגוף החדש.
עד 2001, עם שורה ארוכה של סרטים עתירי תקציב בשלבי הפקה, חזרה מארוול לרווחיות בהיקף של 100 מיליון דולר בשנה. וכאשר סדרות סרטי ״ספיידרמן״ ו״אקס־מן״ הפכו להצלחות קופות עצומות, מארוול האדירה החלה לקיים את הבטחותיו הנואשות של ארד: שהוא עומד בראש מעצמת תקשורת, שאפשר עוד להפיק מיליארדי דולרים ממעריציה מוכי שיגעון הקומיקס — קוראים ואולפנים כאחד.
כיום החברה מכניסה יותר מחצי מיליארד דולר בשנה, ונהנית ממסגרת אשראי מתחדשת של חצי מיליארד דולר שהושגה באמצעות מריל לינץ׳. זו, יחד עם הסכם הפצה מוזל עם ויאקום ומאגר עצום של דמויות קומיקס מוכרות, תשמש להפיכת מארוול, לפי מגזין ביזנסוויק, מחברה המעניקה רישיונות לאולפן קולנוע עצמאי. כך, ארד ודאי מקווה, תוכל מארוול לשמור על שליטה יצירתית מספקת בתהליך עשיית הסרטים, כדי למנוע כישלונות כמו ״בלייד״, ״אלקטרה״ ו״דרדוויל״ — סרטים שנעשו בלי מעורבותו הישירה ובלי ליהנות מ״חוש העכביש״ המפותח שלו, המאפשר לשמור על נאמנות סבירה לשורשי הקומיקס שלהם.
״ארבעת המופלאים״ הכניס 54 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון להקרנתו, באמצע יולי, אף שלא הרשים את רוב המבקרים. הניו יורק טיימס כינה את הסרט הראשון של הבמאי טים סטורי ״מטופש, זול וחסר חשיבות״, ואילו מבקר השיקגו סאן־טיימס רוג׳ר איברט הכריז: ״סרטי גיבורי־העל הטובים באמת, כמו ׳סופרמן׳, ׳ספיידרמן 2׳ ו׳באטמן מתחיל׳, מותירים את ׳ארבעת המופלאים׳ כל כך הרחק מאחור, שכמעט צריך להתבייש להציג אותו באותם בתי קולנוע״. ובכל זאת, כסרט לפופקורן, ״ארבעת המופלאים״ מספק את הסחורה, וללא ספק יחזיק את המתבגרים, בעיקר בנים, המהווים את עיקר קהל מעריצי הקומיקס של מארוול, במושביהם והרחק מן הטלפונים הניידים במשך 90 הדקות הנדרשות של הסברים ומהומה על המסך. הוא מביס בקלות את העיבוד האבסורדי של רוג׳ר קורמן מ־1994, שעדיין לא הופץ מסחרית, וממלא כמה מן החורים שהותירו הגיליונות הראשונים של סדרת הקומיקס, שהחלה ב־1961 את הרצף הארוך ביותר של כותר קומיקס כלשהו.
בגיליון הראשון של הקומיקס אנחנו פוגשים את ריד ריצ׳רדס, מדען מעשן מקטרת ששערו עדיין אינו כסוף, הלהוט לצאת למסע אל הכוכבים בטיל שתכנן; את טייס המשנה שלו, בן גרים, חסון וקוצני להפליא; את ארוסתו הבלונדינית המושכת, סו סטורם, דמות מוכרת בחוגי החברה; ואת אחיה הצעיר ג׳וני, חובב המכוניות המשופרות. אף שאין לה הכשרה מדעית, סו מזהירה מפני הנזק האפשרי של הקרינה הקוסמית שהם עלולים לפגוש בחלל. אבל ברוח בדיחה על פולנים שהייתה נפוצה אז ונודעה לשמצה בצדק, ריצ׳רדס מחליט שאפשר להימנע מהפגיעה אם ישגרו את הטיל בלילה.
הטיל פועל להפליא... וכך גם הקרינה הקוסמית, המחוללת שינויים גופניים בארבעת נוסעי החלל. את ריצ׳רדס היא הופכת לגרסה מאוחרת של פלסטיק מן, שיצר ג׳ק קול ב־1941; את סו, לאישה הראשונה בקומיקס המאתגרת את קוד הקומיקס הצדקני לשמצה באמצעות לבוש שקוף; את ג׳וני, לגרסה מחודשת של הלפיד האנושי מ־1939; ואת בן, לאינוקשוק אנושי חסון ונפיץ עוד יותר, וגם כתום — אינוקשוק הוא ציון דרך של האינואיטים, עשוי לוחות אבן שנועדו להידמות לדמות אנושית.
הבא בתוכנית ההפקות של מארוול הוא עיבוד קולנועי ל״קפטן אמריקה״. הבחירה בקומיקס הזה, פרי מוחם של ילדי הפלא היהודים של הקומיקס ג׳ק קירבי וג׳ו סיימון, שפתחו במאבקם בכוחות האופל בסוף 1940, שנה לפני שאמריקה נכנסה למלחמה, מעידה רבות על ארד בן ה־58.
קפטן אמריקה, שנולד בשם סטיב רוג׳רס, התחיל את דרכו כחלשלוש הקלאסי ששוקל 98 פאונד, ונחשב שברירי מכדי לשרת בצבא. למרות סיווגו כבלתי כשיר לשירות, רוג׳רס, האנטי־פשיסט הנחוש, התמיד ברצונו להילחם בנאצים. למעשה, הוא היה גיבור הקומיקס הראשון שיוצריו היהודים שלחו כשליחם להילחם בהיטלר. גנרל אוהד שכנע אותו להשתתף בניסוי סודי בשם ״מבצע לידה מחדש״, שכלל נסיוב ״חייל־על״ המוגבר בטיפולי קרינה. רוג׳רס החולני יצא ממנו כקפטן אמריקה, פטריוט לוחמני ואימת אנשי הגיס החמישי הנאצים בארצות הברית ומנהיגם המבעית, הגולגולת האדומה.
במאמר שפורסם לאחרונה בספר ״ייצוגי 11 בספטמבר בתקשורת״ מ־2003, שכותרתו ״זוז הצידה, סופרמן, זו עבודה לקפטן אמריקה״, ייחס ג׳ארט לאבל, מרצה בכיר למשפט פלילי באוניברסיטת המדינה של קליפורניה בפולרטון, תכונות לקפטן אמריקה שבקווים כלליים אפשר לומר שהן מתארות גם את אבי ארד.
קפטן אמריקה, טוען לאבל, גילם את אב־הטיפוס האמריקאי הקלאסי של ״המנצח״: מי ש״חייב לנצח את כולם, להשיג את מבוקשו ולצאת כשידו על העליונה. בחיוך ובגיחוך הוא מעורר קנאה, תחרותי, ובסופו של דבר אי אפשר לעצור אותו״.
ארד נולד במחנה פליטים בקפריסין לזוג יהודים פולנים שנפגשו ברוסיה; אמו נמלטה מגטו לודז׳. לאחר שהות באוסטריה, באיטליה ובמקומות אחרים באירופה, הפליגה משפחת ארד באוניית פליטים לארץ ישראל ב־1947, אבל הבריטים עצרו אותם לפני שהספיקו לרדת אל חופי הארץ. הם חזרו בנובמבר של אותה שנה והתיישבו תחילה ברחובות, ובהמשך בגבעתיים. אביו של אבי עבד כאזרח בחיל האוויר, ואמו, אחרי שלמדה עברית, נעשתה מורה לחינוך מיוחד.
את אהבתו לקומיקס אפשר לייחס, הוא אומר, לחשיפתו בילדות לתרגומים עבריים של קומיקס ״טרזן״. ״וכמובן לספרי ׳חסמב״ה׳ המקומיים, שבעיניי נקראו כמו חוברות קומיקס״, אמר ל״ריפורט״ בריאיון טלפוני ממשרדיו בווסטווד.
בהמשך השתמש ארד בחוברות מארוול מיובאות שונות כדי לשפר את האנגלית שלו ולפתח את אמונת ״המנצח״ האמריקאית שלו. האמונה הזאת התבררה כחיונית בקרב שהגדיר את חייו: לא נגד נאצים או ערבים, אלא, באירוניה רבה, נגד צמד אילי אג״ח זבל יהודים, שזלזלו בגיבורי־העל של הקומיקס היקרים ללבו לא פחות מאויביו השונים של קפטן מארוול.
לאחר שסיים את שירותו הצבאי והחלים מפציעותיו במלחמת ששת הימים, נושא שעליו הוא מסרב לדבר, למד ארד ניהול תעשייתי באוניברסיטת הופסטרה בלונג איילנד שבניו יורק. עבודה חלקית בהפעלת מכונה להזרקת פלסטיק בחברת פלסטיק עוררה בו עניין בייצור צעצועים, ובשנות השבעים עבד בצוות שפיתח הוקי אוויר. כשלא קיבל חלק מרווחי המיזם, החליט מתוך תסכול לפתוח עסק משלו.
מחלוקת על תמלוגים שחב לו אייזק פרלמוטר, בעליה של חברת טוי ביז, שארד תכנן עבורה כמה צעצועים ושקיבלה הסדר רישוי נוח עם מארוול, הובילה לשותפות לכל החיים. זו עמדה במבחני אש רבים, למרות הבדלים גדולים בסגנון ובתפיסת העולם: פרלמוטר, המתגורר בניו יורק, תואר כאדם הסופר כל גרוש וחסר עניין בעולם הקומיקס או בזירה ההוליוודית שארד, הטוען שעסקים ״משעממים״ אותו, כה מוקיר. ארד, שקיבל אזרחות אמריקאית לפני שנתיים, מעדיף אופנועי הארלי־דייווידסון על לימוזינות בנוסח הוליווד, ובמקום חליפות ארמני ונעלי גוצ׳י המחוררות החביבות על עמיתיו מנהלי האולפנים, הוא לובש בגדי עור שחורים, עם מגפי אופנוענים, חולצות טי תואמות וזיפים בני יומיים.
ובכל זאת, עם משכורת ובונוסים המניבים לו יותר מחמישה מיליון דולר בשנה, הוא יודע לחיות היטב: אחוזה בשווי 20 מיליון דולר בבוורלי הילס ובית מפלט במאליבו, לא הרחק מן המעוזים על חוף הים שבבעלות איל הבידור הישראלי חיים סבן, איל המוזיקה ואחד משלושת שותפי דרימוורקס SKG דייוויד גפן, ובכירים הוליוודיים נוספים.
ארד מיקד את מאמציו הראשונים בתכנון ובשיווק בובות פעולה של מארוול, וביצירת סדרות האנימציה ״אקס־מן״ ו״הגולש הכסוף״ לטלוויזיה. כיום דמויות אלה ואחרות של מארוול דורשות דמי כניסה של לפחות עשרה מיליון דולר מכל אולפן המבקש לשלב אותן בסרטים. כשסרטי ״ספיידרמן״ ו״אקס־מן״ נמנים כעת עם כותרי ה־DVD הנמכרים ביותר בכל הזמנים, אין מחסור בקונים. כמובן, אם ארד יצליח להפוך את מארוול למפיקה הבלעדית של סרטים המבוססים על דמויותיה, אולי גם ימיהם של אותם אולפנים ספורים.
לארד, אומר מייקל שייבון, מחבר הרומן זוכה הפוליצר ״ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי״, העוסק בבני דודים בדיוניים ובקשייהם בעסקי הקומיקס, וגם תסריטאי ״ספיידרמן 2״ מן השנה שעברה, יש ידע אנציקלופדי בפרטים הקטנים של מארוול. ״הבחור מכיר את ספיידרמן מלפנים ומאחור״, אמר שייבון לניו יורק טיימס ב־2004, ״את כל נבלי־העל המשניים ואת זהויותיהם הסודיות. גיליתי שאני מסוגל לדבר איתו לגמרי ברמה המגוחכת והנפלאה הזאת של ׳מי יותר חזק, הלטאה או הקרנף?׳״
לשייבון ולארד יש עוד דבר משותף: נטייה להחדיר ליצירותיהם יותר מקורטוב יידישקייט, ובמקרה של ארד גם מעט חספוס ישראלי.
נכון שסרט ״ארבעת המופלאים״ החדש אינו נוגע במוצאו היהודי של בנג׳מין ג׳ייקוב גרים, המכונה ״הדבר״. ג׳ק קירבי — האמן האגדי שיצר את הדמות עם סטן לי, והחזיק על מדף האח דיוקן של גרים הסלעי עטוף בטלית ומניח תפילין — אומר שאת שושלתו אפשר לעקוב לאחור עד הגולם מפראג, הראשון בגיבורי־העל המחוספסים באמת. כפי שמגלם אותו השחקן מייקל צ׳יקליס, המגלם שוטר מחוספס מן האסכולה הישנה בסדרת ״המגן״ של HBO, גרים, ששמו הולם את אופיו הקודר, הוא היחיד ברביעייה שאינו יכול להפעיל ולכבות בנוחות את כוח־העל שלו: כל גופו הפך לשריון סלעי, שגורם לאשתו, הלבושה בכותונת לילה, לברוח בצרחות אל החושך.
״נגמר לנו זמן המסך רק כדי לספר את סיפורו כפי שהוא״, מסביר ארד, המבטיח שאפשר יהיה לבחון את נטיותיו הדתיות של גרים בסרטים הבאים, ושכך אכן ייעשה.
למטפורה יהודית ברורה יותר פונה ארד לסאגת ״אקס־מן״, הסיפור המרתק על מיעוט מוכשר אך נרדף, ולסיפורו של אויבם המושבע, מגנטו. בשני הסרטים הראשונים מגלם אותו איאן מקלן. מגנטו הוא ניצול שואה, שחוויותיו במחנות המוות הובילו אותו לאמץ תגובה רצחנית כלפי מייסריהם של יהודים ומוטנטים כאחד. ״אקס־מן 3״, שעתיד לצאת במאי 2006, יציג כמה אנשי אקס־מן חדשים למסך, ובהם אנג׳ל והחיה. ארד עובד כעת עם התסריטאי שלדון טרנר, כותב ״משחק מכור״, על סרט נפרד למגנטו, שיבחן את שנותיו המוקדמות של המוטנט מכופף הכפיות כצייד נאצים.
״מגנטו מסמל את הימין הקיצוני של כל מיעוט״, אמר ארד ל״ריפורט״. ״מבחינה אידאולוגית הייתי פונה יותר לז׳בוטינסקי ולבגין מאשר לבן־גוריון. בשבילי מגנטו אינו נבל. אבל הוא נעשה דומה יותר לכהנא ככל שהוא מתוסכל מהדרך שבה העולם מתייחס לאלה ששונים ממנו. כהנא״, הוא מוסיף, בהתייחסו למאיר כהנא המנוח, מייסד הליגה להגנה יהודית ומנהיג מפלגה ישראלית שקראה לגירוש ערבים, ״הוא המצב שבו אתה מתחיל בכוונות הנכונות ובסוף מאבד כל רסן. אצל מגנטו זו הייתה סיבה מסוימת מאוד להדגיש את מורשתו״, משום שהיא סיפקה בסיס להענקת סרט משלו לדמות.
״חוברות קומיקס תמיד נועדו ללכוד זמן ומקום״, אומר ארד. ״הדרך שבה כותבי הקומיקס התמודדו בשנות הארבעים והחמישים עם סוגיות חברתיות הייתה ליצור גיבורים בעל כורחם, המקדישים את חייהם או את גורלם לעשיית הדבר הנכון. לאורך ההיסטוריה, מה שהיה הדבר הנכון אז הוא עדיין הדבר הנכון כיום. הטכנולוגיה השתנתה, אבל העולם נשאר אותו עולם.
״בשבילי״, אומר ארד, ״קומיקס הוא צורת אמנות, ובחלק מהמקרים ספרות ממש. קומיקס נועד ללכוד את הפחדים ואת התקוות שלנו. מה לדעתנו לא בסדר בעולם, מה אנחנו רוצים ממנו? אנחנו יוצרים מיתולוגיה לזמננו״.