לפני חודשיים בערך החיו העיתונים את הסיפור המוזר על קבוצת כדורגל הולנדית מהשורה הראשונה, שאוהדיה קוראים לעצמם ״היהודים״, מניפים דגלי ישראל וחובשים כובעים מעוטרים במגיני דוד, ובכך מעוררים אצל אוהדי הקבוצות היריבות התקפי אנטישמיות.
הרצון להתחזות ליהודים אינו תוקף לעיתים קרובות גויים שפויים, אבל דוגמה אחרת, תמימה הרבה יותר, לתופעה הופיעה בשנתיים האחרונות גם באירועים המכונים ״פסטיבלי לבובסקי״.
למי שאינו מכיר, פסטיבלי לבובסקי נולדו בעקבות הסרט ״ביג לבובסקי״, שיצרו ב־1998 האחים כהן ממינסוטה, איתן וג׳ואל, המשוגעים להפליא. הסרט הוא קומדיית תעלולים מצחיקה וגדושה בגסויות, המבוססת על טעות בזיהוי, על היפי מזדקן ומסטול המכונה ״הדוד״ (ג׳ף ברידג׳ס) ועל חבריו הלוזרים מליגת הבאולינג. אף שגרף בקופות סכום זעום של 20 מיליון דולר, הוא זכה לאחר מכן לחיים משגשגים כסרט פולחן, המזכירים שילוב של ״מופע הקולנוע של רוקי״ עם צ׳יץ׳ וצ׳ונג.
חברו חם המזג של הדוד, וולטר (ג׳ון גודמן), ותיק מלחמת וייטנאם וקתולי ממוצא פולני, עדיין אובססיבי לגבי נישואיו הכושלים לאישה יהודייה וממשיך לשמור שבת — או, בציטוט מדויק יותר שלו, ״שומר פאקינג שאבעס״.
מסיבה זו, פסטיבלי לבובסקי — שצצו בניו יורק, בלאס וגאס ובלואיוויל שבקנטקי — מתחילים בדרך כלל במוצאי שבת, אף שהאירוע שבו השתתפתי ליד לוס אנג׳לס כלל מופע רוק מקדים בערב שבת. עד כאן שמירת השבת של וולטר.
כולם מוזמנים, והמשתתפים אוהבים להתחפש לדמויות, לתקשר בציטוטים מהסרט ולשתות את המשקה האהוב על הדוד — ״ווייט ראשן״, או ״קווקזי״ — ובו בזמן לשבח ״3,000 שנה של מסורת יפהפייה, ממשה ועד סנדי קופקס״ ולהכריז בקול שהם ״שומרי שאבעס״.
כשנסעתי בכביש המהיר סן דייגו כדי לבדוק את האירוע המרכזי באולם קאל בול בלונג ביץ׳, על 66 מסלולי הבאולינג שבו, היה תלוי בשמיים ירח צהוב כמו קניידל גדול בקערה שחורה. לבוש במכנסי החאקי הקצרים, בחולצה ובאפוד המזוהים עם וולטר, פסעתי לתוך החלל העמוס וגיליתי שאני רק אחד מעשרות וולטרים. רובם היו שמנמנים מזוקנים כמוני, כמעט כולם נהנו ואמרו ״שומר שאבעס״ לכל מי שהקדיש להם ולו מעט תשומת לב. שני טיפוסים יצירתיים שעמדו בתור לנעלי באולינג ניסו לשחזר את הסרט בדרך מקורית יותר: משה הנושא את עשרת הדיברות מקרטון, וסנדי קופקס המחזיק את כדור הבאולינג שלו בכפפת בייסבול. בניגוד להמון הוולטרים ״שומרי השאבעס״, הם נראו כאילו הם אולי יהודים באמת. והם אכן היו.
אבל מטרתי הייתה להבין מדוע אדם שאינו יהודי יתאמץ כל כך לחקות מישהו שהוא יהודי, בערך. את הוולטר המייצג שלי, ששמו האמיתי דייוויד, מצאתי בבר, שם קנה קוקטיילים מסוג ווייט ראשן לעצמו ולחברתו הוולקירית — דמות נוספת מהסרט. משהו בהגייה שלו את ״שומר שאבעס״ לא היה מדויק, ובתמורה לעזרתי בהגייה הסביר שהעניין שלו בענייני שמירת שבת החל כשיצא עם אישה יהודייה שהניחה, על סמך שמו, שהוא בן דתה. ״היא אמרה: ‘דייוויד, ההורים שלך שומרים?’ ואני אמרתי: ‘טוב, הם בהחלט קולטים מה מתרחש סביבם’״.
״אני מוצא בזה נחמה״, אמרתי לו — ציטוט מהסרט שלכבודו הרים את כוסו. אבל מה שבאמת ניחם אותי בכינוס הזה של שומרי שבת במוצאי שבת היה החום והחיוב שבהם מגיבים אמריקאים להדים היהודיים של ״ביג לבובסקי״: הטירוף החביב של הדמות היהודית שאינה יהודית, חגיגת התענוגות הביתיים והמוכרים — גם כאשר הם כוללים חומר מבוקר או שניים — ועוד כמה נגיעות של הלכה ומסורת יהודית. יהודים אמריקאים הצופים ב״ביג לבובסקי״ יכולים להרגיש גאווה במה שהשיגו כשכנים טובים באמריקה. כפי שאומר וולטר, אף שלא היה הראשון: ״אם תרצו, אין זו אגדה״.
שלי טייטלבאום