כשארגנטינה הגיעה לפשרה מחוץ לבית המשפט עם חוסה סידרמן שחי בגלות, הגיעו סוף־סוף לקצן עשרים שנות רדיפה מתמשכת שהחלו בעינוייו תחת החונטה הצבאית.
ב־24 במרץ 1976, בלילה שבו חונטה צבאית שונאת יהודים באלימות הפילה את הממשלה האזרחית של ארגנטינה, חטפו רעולי פנים את חוסה סידרמן, יזם יהודי בולט בן 65, מביתו במחוז טוקומן העני שבצפון. לאחר שפרצו את דלתו ובזזו את הבית, כלאו את אשתו לאה בחדר אמבטיה, כיסו את ראשו של סידרמן בברדס וגררו אותו למטה המושל הצבאי של האזור לשבוע של עינויים.
חוטפיו, שלא טרחו אז להאשים אותו בפשע כלשהו, כיבו סיגריות על עורו, החדירו שוקרים חשמליים לבקר לפי הטבעת שלו, אילצו אותו לעשות את צרכיו במכנסיים, שברו את צלעותיו ומעכו אחד מאשכיו. חוקרים שביקשו ככל הנראה להפחיד את סידרמן עד שיברח מן המדינה, כדי שיוכלו לבזוז את רכושו ואת כספו בשווי יותר מ־25 מיליון דולר — מטרה שהשיגו — כינו אותו גם ״ממזר יהודי״ ו״יהודי מסריח״.
לאה נמלטה משבייה מאוחר יותר באותו לילה כששברה את החלון בעזרת משקל אמבטיה. יחפה, מדממת ומבולבלת, לבושה רק בכותונת הלילה שלה, יצאה אל הגשם לחפש את בנה קרלוס, שגר בקרבת מקום. כשהגיעה לדירתו עמדה מחוץ לדלתו וייללה. לקרלוס, נזכר סידרמן, כיום איש שברירי ולבן שיער בן 85, ״זה נשמע כאילו כלב נובח״.
אבל באוגוסט השנה החלו סוף־סוף הצרחות והיללות שרדפו את חוסה ולאה סידרמן יותר משני עשורים להדהד באוזני מעניהם. לא שהמושל של טוקומן או מי מאנשיו עמד אי פעם למשפט. החנינות שהכריז נשיא ארגנטינה קרלוס מנם ב־1989 ושוב ב־1990 מנעו כל תוצאה כזאת. למעשה, הגנרל שהנהיג את שבע שנות ״המלחמה המלוכלכת״ בטוקומן הוא כעת מושל המחוז.
אבל כפי שלאנשים יש סיוטים, כך גם למדינות. הסיוט של ארגנטינה בא בדמות מאמציו הבלתי פוסקים של סידרמן מאז 1982 לבקש סעד בבית משפט פדרלי אמריקאי על עינוייו ועל הפקעת רכושו. מכוח דוקטרינת המדינה, מדינות נהנות בדרך כלל מחסינות גורפת מפני פשעים שביצעו בשטחן. אלא שב־1992 קבע בית המשפט לערעורים של המעגל התשיעי בקליפורניה שארגנטינה ויתרה מבלי משים על חסינותה הריבונית ב־1980, כשפנתה לבית משפט בלוס אנג׳לס כדי לסייע בהמצאת מסמכים לסידרמן בגין האשמות מומצאות של הונאה במכירת קרקעות. הפרט הטכני הזה סיפק פתח נדיר לקורבן לבקש סעד, וארגנטינה ניצבה מול האפשרות המסוכנת של משפט פומבי חסר תקדים בארצות הברית.
משפט ״סידרמן נגד הרפובליקה של ארגנטינה״, שהיה אמור להתחיל ב־3 באוקטובר, היה חושף את האנטישמיות הרצחנית ואת העינויים השיטתיים של החונטה לעיון תקשורתי נרחב. הוא גם היה מדגיש את כישלונה של ארגנטינה להתמודד ביעילות עם עברה הפלילי. אך ככל שהתקרב התאריך הגורלי והאפשרות לערעור נוסף נעשתה בלתי מעשית, החליטה ממשלת מנם לצמצם הפסדים וקיבלה את הצעתם המתמשכת של סידרמן ותומכיו מן האיגוד האמריקאי לחירויות האזרח להגיע לפשרה מחוץ לבית המשפט.
תנאי ההסכם סודיים, אך לפי ההערכות סידרמן עשוי לקבל כשישה מיליון דולר. זה רק רבע ממה שאיבד כשבכירים מקומיים החרימו את רכושו, ופיצוי זעום על ״התופת של דנטה״ שלדבריו הוא ומשפחתו חוו במשך עשרים שנה. ובכל זאת סידרמן נראה מרוצה באופן מוזר מן התוצאה, שלפי ״לוס אנג׳לס טיימס״ עשויה להיות התשלום הגדול ביותר שניתן אי פעם לקורבן של ״המלחמה המלוכלכת״ בארגנטינה.
״בשבילי״, אומר סידרמן, ״זה ניצחון גדול. תמיד חלמתי שתהיה לי הכרעה מהסוג הזה. זה התיק הראשון מסוגו בארצות הברית בתחום זכויות האדם, וכל העולם צריך לדעת עליו״.
רודולפו דיאס, היועץ המשפטי הראשי לנשיא ארגנטינה קרלוס מנם, אמר לעיתונות שהפשרה עם סידרמן ״הייתה לטובתה של ארגנטינה״. דיאס, שכמו מנם נכלא תחת החונטה, אמר: ״אנחנו מבינים את זה מן הבטן״.
סידרמן עצמו אינו מתרשם במיוחד מארגנטינה ״חדשה״. בחודש שעבר, הוא אומר ומציע להראות את אוסף קטעי העיתונות הארגנטינאיים הנרחב שלו, נאלץ שר המשפטים רודולפו בארה להתפטר לאחר שהתברר שבנעוריו השתייך לארגון סטודנטים נאצי ידוע לשמצה, טקוארה. עברו האישי של בארה, מתעקש סידרמן, מסביר מדוע גררה ארגנטינה רגליים בחקירת פיגוע שגרירות ישראל ב־1992 ופיגוע מטה הפדרציה היהודית בארגנטינה ב־1994, שבהם נהרגו 136 בני אדם. ישראל שלחה חוקרים לסייע, אבל לפי סידרמן ״איש לא תמך בהם״, והם חזרו לבסוף הביתה.
״מה עוד אפשר לצפות ממדינה שהנשיא שלה ערך את ביקורו הממלכתי הראשון אי פעם בסוריה?״ הוא טוען בטעות. ״ארגנטינה היא ארץ יפה, אבל היא גם מקום נורא. הייתי אומר לאבי שהנסיעה לאמריקה הייתה רעיון נהדר. הבעיה היא שהוא בחר באמריקה הלא נכונה. הוא היה צריך לבוא לכאן״.
״כאן״ הוא דירה אלגנטית על חוף הים בסנטה מוניקה, כמה צעדים מטיילת מאווררת המשקיפה על המזח, שהגלגל הענק המקסים שלו יושב באופן שנראה רעוע מעל האוקיינוס השקט. אבל צלם של המענים מגיע רחוק, ובני הזוג סידרמן כמעט שלא ידעו מנוחה או הפוגה. היה רע דיו, הוא אומר, שנאלץ להסתמך למחייתו מאז בריחתו מארגנטינה על שלושת ילדיו, שאחד מהם אזרח אמריקאי מאז 1976.
״התביישתי מאוד״, הוא נזכר, ״אבל לא הייתה לנו ברירה. וקיינע־הרע״, הוא אומר ועובר מספרדית ליידיש, ״כולם הצליחו כאן יפה מאוד״. אבל סידרמן אומר שבכל פעם שאשתו שומעת צופר חולף, היא מתפרקת. מאז שהגיעה לקליפורניה אף ניסתה להתאבד. ״אנשי 911 הצילו אותה״, הוא מגלה.
״היא הייתה אישה טובה ממשפחה טובה בסמירנה״, הוא אומר. ״אבל מאז אותו יום היא עצובה כל כך. עזבנו את ארגנטינה, היא ואני, שברים שברים, גם גופנית וגם נפשית״.
קשה יותר לזכור, או לפחות להיזכר בתחושה בעצמות שכעת הן שבירות ומוכות קשות, שבני הזוג סידרמן שלטו פעם בעולם שלם. ממוצא ליטאי צנוע — אביו הקים עסק להתקנת רצפות פרקט כשהמשפחה היגרה לארגנטינה — הפך חוסה סידרמן ליקיר טוקומן. לא היה זה הישג של מה בכך, הוא אומר, במדינה שהעניקה נחיתות של חמישים אחוז לכל מי שנולד יהודי. בבית הספר, הוא אומר, מורים ותלמידים כאחד היו מכנים אותו ואת שאר הפליטים מדיכוי הצאר ״חרא רוסי״.
״הייתי פשוט נפלא כל כך במה שעשיתי״, הוא קורא על הצלחתו העסקית. ״היו מאות שרדפו, אבל אני הייתי הראשון בקבוצה, פשוט כי הייתי יהודי והם קינאו״.
סידרמן בנה את המלון המצליח ביותר באזור, גראן קורונה, שהפך מאז למוקד עלייה לרגל לאורחים אמריקאים, לתועלת עצומה לבוזזיו של סידרמן. הוא גם פיתח כמה שכונות בטוקומן וסיפק, לדבריו, עבודה למאות בני אדם במחוז עני ולא מפותח.
כציוני נלהב הוא מונה את עצמו בין הראשונים שתרמו כסף לישראל עם פרוץ מלחמת ששת הימים, ובהמשך הטיס על חשבונו את כל התזמורת הפילהרמונית הישראלית לבואנוס איירס, שם הופיעה באולם שהכשיר להופעתה.
להצלחותיו היה כמובן גם צד שלילי. ב־1974 נחטף סידרמן בידי אנשי גרילה שמאלנים והוחזק במערה תמורת כופר של מיליון דולר. אבל זה, הוא רומז, יכול היה לקרות לכל אחד. ומלבד ירידה דרמטית במשקל שנמשכת עד היום, הוא נזכר, התייחסו אליו באופן סביר.
לפני מעצרו בידי הצבא, הוא אומר, עמד לבנות מתחם חדש של כ־300 דירות. אחרי שחרורו, לעומת זאת, המיטב שיכול היה לעשות היה להשאיר את רכושו בידי רואה חשבון מוסמך. רואה החשבון, לפי מסמכי בית המשפט, נהרג בהמשך בידי החונטה משום שניסה להגן על ענייניו של סידרמן. באפריל 1977 תפס הצבא את הרכוש והעבירו לכינוס נכסים.
בתוך שבוע משחרורו, ולאחר שמכר חלק מזכויותיו ב־127,000 אקר של קרקע בהנחה עמוקה, נמלטו בני הזוג סידרמן לאורוגוואי ואחר כך לארצות הברית. אבל הבריחה מארגנטינה לא הביאה נחמה. סידרמן אומר שהוא ואשתו נסעו לעתים קרובות בניסיון לברוח מן השדים שרדפו אותם. כעבור חמש שנים, כששהה בצפון איטליה בחתונת אחיינו, נעצר לאחר שחיפוש של האינטרפול ברשימות מלונות התאים את שמו לבקשת הסגרה של ממשלת ארגנטינה, שטענה שהשיג במרמה את מסמכי הנסיעה שלו כשברח ב־1976. סידרמן בילה עוד 27 יום במה שהוא מתאר ככלא איטלקי נבזי אופייני, עם שמונה אסירים נוספים בתאו, ושמר על ״בתוליו״, לדבריו, רק משום שאולי כבר היה מעט מעבר לשיאו. אחרי שישה חודשים קבע בית משפט איטלקי שהאשמות המרמה נגדו מומצאות, והתיר לו לשוב לארצות הברית.
גם אחרי הפשרה אין לסידרמן מילים טובות על מולדתו הקודמת. ארגנטינה היא מדינה אנטישמית עמוקה, הוא אומר, ולמרות התקדמות בחינוך אין סיבה להאמין שהיא או שליטיה, ובהם מי שנפגעו מן החונטה, אנטישמים פחות מבעבר.
אבל מה, שאל ה״ג׳רוזלם ריפורט״, אפשר ללמוד מכך שארגנטינה מתהדרת כעת בעוזר ראשי יהודי לנשיא, בשר פנים יהודי ובמחליף יהודי לשר המשפטים המושפל בארה? האם הקונסול הכללי הארגנטינאי בלוס אנג׳לס טעה כשאמר לעיתון יהודי בעיר שאנטישמיות היא בעיה שכבר נפתרה?
״נו, באמת״, הוא אומר ומניף יד יציבה, גם אם מבטלת. ״היהודים האלה בממשלה נמצאים שם ככיסוי מפני דעת הקהל העולמית. הם — המעמד השולט — מעולם לא השתנו. ואם ישתנו אי פעם, זה יהיה מפני שהצמדתי אותם לקיר״.