ב־1968 שידר טד זייגלר מאולפן טלוויזיה קטן במונטריאול, ולעג דרך קבע לבני ארצו האמריקאים בפלטסבורג שבניו יורק ובברלינגטון שבוורמונט על שהם מנהלים את מה שכינה מלחמה חסרת טעם בווייטנאם.
תחת אות הקריאה ״רדיו קנדה החופשית״ מסר זייגלר מדי שבוע מניין של ילדים שנהרגו בדרום־מזרח אסיה. לבסוף הביאה מחאת הצופים את מנהל התחנה להחליט שלמניין הרוגים ולהטפת מוסר לדוד סם אין מקום בתוכניות ילדים בצהריים — אפילו לא בהפקה פרועה כמו ״המופע של ג׳וני ג׳ליבין״. התוכנית הייתה מעין פי־וי הרמן בטכנולוגיה פשוטה. וזייגלר, כיום בן 61 המתגורר בסטודיו סיטי, אומר: ״אם מנהל הפקה נקמני לא היה מוחק את הקלטות, היא כנראה הייתה עדיין משודרת.״
הופעות בטלוויזיה האמריקאית: זייגלר המשיך להופיע לעיתים קרובות ב״המופע של אנדי ויליאמס״, ב״המופע של קרול ברנט״ וב״שעת הקומדיה של סוני ושר״.
כיום הוא הקריין בגרסה החדשה של ״אמת או תוצאות״ בערוץ 9, ומדבב סדרות ילדים מצוירות כמו ״הית׳קליף״, ״גובוטס״, ״גלטאר״ ו״ריצ׳י ריץ׳״.
אבל בדרך כלל רק מעטים מצליחים לחבר בין השם לפנים או לקול. זייגלר מעולם לא פרץ למעמד של כוכב. מי שמזהים אותו ברחוב הם לרוב קנדים החיים מחוץ לארצם, שגדלו על ג׳וני ג׳ליבין ועל חבורת האורחים הבלתי נראים המשונה שלו: מורי הדוור, אנציו פסטה, בירד, מירט, מרכזן הטלפונים ג׳ט קראש, וטאמי הברווז הנוכח תמיד.
ב־1950, לאחר שקיבל תואר ראשון באמנויות בבימוי ובהפקה מבית הספר לדרמה גודמן בשיקגו, עיר הולדתו, הקים זייגלר צמד קומי עם חברו ללימודים הארווי קורמן. ״הארווי היה האיש הרציני בצמד״, הוא נזכר.
זייגלר מעולם לא ראה בעצמו שחקן או קומיקאי והעדיף לכתוב. אבל חברים עודדו אותו לשחק, ואחד מהם, מפיק טלוויזיה, אהב את מה שראה. הוא ביקש מזייגלר לשקול תוכניות ילדים בשעות היום. כילד ה־11 במשפחתו בילה זייגלר את כל ילדותו בתוך קבוצה גדולה של ילדים. ״או שיוצאים מזה עם חיבה לילדים, או שכולאים אותך״, אמר.
לאחר שלוש שנים ב־WGN-TV בשיקגו כ״דוד באקי״, עזב זייגלר כדי לעבוד בטלוויזיה האוסטרלית. הוא חזר לשיקגו ב־1962 ועד מהרה הוזמן להיבחן לתפקיד ג׳וני ג׳ליבין במונטריאול. הרעיון היה מטורלל אפילו לפי אמות המידה של טלוויזיית הילדים בראשית שנות השישים. זייגלר דחה את רעיון המועדון שהפך לפופולרי בזכות אנשי מועדון מיקי מאוס, והציע במקום זאת מבט מבפנים על מפעל לסוכריות ג׳ליבין. בז׳קט אדום מפוספס, בעניבת פרפר ענקית ובכובע קטן, היה זייגלר משתולל שעה בכל יום כמו קוף מטורף על מקל.
ב״ג׳וני ג׳ליבין״ היו טקסים מוזרים בשפע. זייגלר הפליג בשבחי ההנאה שבשתיית חלב, שכאשר נשפך לגרונו נשמע כאילו מפלי הניאגרה הוזרמו בצינור אל האולפן. ואז היה חובט ב״קופסת הצווחות״ התלויה מעליו, והיא הייתה מוציאה את נשמתה בפרץ אדיר של רעש רפאים. לפעמים הראה תצלומים שלו מפגין מול הקונסוליה האמריקאית עם שלט המגנה את המלחמה.
וביום מוצלח במיוחד היה משעשע את צופיו בהרפתקאות ג׳ט קראש, טייס קרב וצרכן של ״עשב תפוח״, דגני הבוקר היחידים עם כלורופיל. ״יש לי פה ירוק״, היה קראש מקונן.
מעריציו של זייגלר, ובהם סטודנטים שאהבו לשבת עם ילדי הגן בקהל האולפן, היו נאמנים עד הסוף.
״נהגתי לבקר בבתי חולים כג׳וני ג׳ליבין״, הוא נזכר. ״יום אחד התקשרה אישה ואמרה שבנה נפגע בתאונת אופניים. שאלתי באיזה בית חולים הוא נמצא, כדי שאוכל לראות אותו. היא אמרה, ׳אוי לא, הוא לא בבית חולים. הוא שוכב על המדרכה. מה אני צריכה לעשות?׳״ זייגלר התרחב לטלוויזיה הארצית בקנדה ב־1968. הוא עזב את קנדה ב־1970 לאחר העימות הצבאי הממושך במונטריאול בין ממשלת קנדה לארגון טרור צרפתי־קנדי. ״לא המלחמה שלי״: ״הילדים שלי הוצאו מבתי הספר שלהם אל קור שמתחת לאפס שלוש פעמים בגלל איומי פצצות״, הוא נזכר. ״זאת לא הייתה המלחמה שלי — את שלי נלחמתי בחיל הים במלחמת העולם השנייה.״
כשבא ללוס אנג׳לס ב־1970 התקשר זייגלר לקורמן, שסידר לו ריאיון עם המפיק הקנדי כריס בירד.
״בירד מעולם לא פגש אותי. והוא כל הזמן יצא מהמשרד שלו והציץ בי בצורה מוזרה. חשבתי שבחיים לא אקבל עבודה.
״אחרי שהכניס אותי הוא ביקש שאספר על עצמי. הייתי משוכנע שאין לי סיכוי, וסיפרתי לו שביליתי את שמונה השנים האחרונות כג׳וני ג׳ליבין.״
בירד חבט בשולחן. ״אלוהים אדירים, זה מי שאתה!״ הוא קרא לתסריטאים הקנדים שלו באינטרקום. ״למען השם, זה ג׳וני ג׳ליבין.״
בירד שכר אותו כמשתתף ״לא קבוע״ ב״מופע של אנדי ויליאמס״, בשכר התחלתי של 350 דולר בשבוע. ב־1971 עבר ל״מופע של קרול ברנט״, ולאחר מכן ל״סוני ושר״.
אבל זייגלר מעולם לא פרץ למעמד של כוכב אמיתי. הוא מעולם לא שכר סוכן שיקדם אותו, והסתפק במשחק כשיכול היה ובכתיבה כשמפיקיו אפשרו לו.
״המצב שבו הייתי התברר לי רק מאוחר יותר, אחרי שהתוכנית בוטלה. הייתי עסוק מדי בפעלולים שבהם השליכו אותי מחלונות מכדי להבין שאף אחד לא יודע מי אני.״
״המופע של סוני ושר״ בוטל ב־1974. זייגלר הופיע מדי פעם בתוכניות אחרות, כמו ״טוני אורלנדו ודון״ ו״המופע של שילדס ויארנל״. אבל הוא לקה בגידול במוח ונעלם מן העין עד לפני כשלוש שנים. הגידול היה שפיר, אבל גודלו ומיקומו חייבו טיפולי הקרנות, שגרמו לנשירת שיער ולתופעות לוואי נוספות.
כיום עובדים זייגלר ובנו בוב, בן 30, יחד כמנהלים אישיים של כמה תסריטאי טלוויזיה. עם לקוחותיהם נמנים אנדרו ניקולס ודאריל ויקרס, שני קנדים צעירים המספקים כעת לג׳וני קרסון מונולוגים וקטעי שולחן ל״טונייט שואו״.
זייגלר ובנו מייצגים גם את כותבי הקומדיה והשעשועונים ריצ׳רד בליט, מג סטאל והנן צ׳יימברס. בין הכותבים שלהם מחוץ לעולם הבידור נמצא לורנס ג׳יי פיטרס, מחבר ״העיקרון הפיטרי״. החברה שלהם, Highest Common Denominator Productions, החתימה זה עתה את מיקי רוני לפיילוט לסדרת טלוויזיה ששמה הזמני ״Shuffle Off to Buffalo״.
בימים אלה זייגלר הוא דוד בדרגה שנייה ושלישית לכמעט אותו מספר ילדים שצפה בו כדוד באקי או כג׳וני ג׳ליבין. ל־11 אחיו ואחיותיו יש ילדים, ולילדיהם יש ילדים. לאחרונה הפך לסב.
״אנשים שזוכרים אותי מהימים ההם מנסים לעיתים קרובות לגרום לי להודות שאני לא אוהב ילדים״, אמר. ״אילו זה היה נכון, לא הייתי פעיל בקרן להגנת ילדים. אני אוהב אותם.״
תצלום: טד זייגלר כג׳וני ג׳ליבין, דמות שגילם בטלוויזיה הקנדית במשך שמונה שנים בשנות השישים.