גרדו את פני השטח של מהגר ישראלי מצליח, אומר סרט חדש, ותמצאו שכבות של געגועים ואשמה.
זוכרים כשיצחק רבין כינה את כחצי מיליון הישראלים, לפי ההערכות, החיים בארצות הברית ״נפולת של נמושות״? בסדר, הוא התנצל זמן קצר אחרי מלחמת המפרץ, ואמר שהתרשם מן הסולידריות שהפגינו קהילות הישראלים השונות בחו״ל, שרבים מחבריהן אף חזרו בזמן ההפצצות העיראקיות. אבל אם תדברו על ירידה עם אפילו הישראלי המבוסס ביותר בלוס אנג׳לס, סביר שתשמעו הגנה נלהבת על ״אני מאשים״ המוקדם של רבין. כפי שמראה ״אמריקה בעברית״, סרט תיעודי חדש של רות מינסטר־טוסון, שהיא עצמה מהגרת ישראלית, לעיתים נדמה שמי שנוטשים את הארץ המובטחת כדי לנסות את מזלם בארץ ההבטחות הופכים לבסוף למבקרים החריפים ביותר של עצמם.
קחו למשל את אריה ואסתר פויכטר, שהגיעו לדרום קליפורניה ב־1977 עם שלושה ילדים בוגרים. לאחר שהצליח כמייסד חברת מטבחי רגבה, החליט אריה, בעקבות נסיעה לקליפורניה, שאורח החיים בחוף המערבי מוצא חן בעיניו. הוא מכר אפוא את העסק ואת הבית והעביר את המשפחה ללוס אנג׳לס.
שם ביסס אריה את עצמו במהירות באותו תחום, ובסופו של דבר השיג עסק רווחי יותר ובית גדול עוד יותר. אסתר, שבתחילה הרגישה אבודה משום שלא ידעה אנגלית, הפכה לבסוף לדמות פעילה בסניף ישראלי של בני ברית ולאחת ממייסדי תוכנית הצופים הישראלית המקומית. עם הולדת הנכדים נכנסה לתפקיד אם המשפחה. נדמה שהפויכטרים מסודרים בחיים. אבל במסיבה מציג אריה בפני הבמאית חבר שהוא מתאר כ״אחד הישראלים הרעים״ שרבין ודאי התכוון אליהם. זו בדיחה, אבל מישהו ליד השולחן מצטרף, בלי להתבדח כלל, בהערה ש״ברגע שאתה כאן ולא שם, אתה לא אחד מהטובים״.
זו עמדה שילדי משפחת פויכטר כנראה הפנימו איכשהו כשגדלו בלוס אנג׳לס. הבכור, כיום באמצע שנות השלושים לחייו, רעייתו ילידת ישראל וילדיהם, יעקרו עד סוף הסרט וישתקעו מחדש בישראל, ויגרמו להוריהם את אותו סוג של כאב שההורים גרמו לאחרים כשעקרו בעצמם שני עשורים קודם לכן. סרטה של מינסטר־טוסון, המוצג כעת בעזרת הקונסוליה הישראלית בלוס אנג׳לס באולמות קטנים ברחבי ארצות הברית, אינו שופט את האנשים שהוא מציג. אחרי הכול, הבמאית, שחיה כאן מאז 1984, ניגשת לנושא מבפנים ומעוניינת להאיר יותר מאשר להשמיץ. ובכל זאת, במעקב אחר גורלן של שלוש משפחות מהגרים ושל אישה רווקה מ־1993 עד 1999, סרטה מצייר דיוקן קודר וכואב של מה שנראה לרוב המתבוננים כקהילה תוססת ומצליחה. זו קהילה החיה, למעשה, בעולם בועה דובר עברית.
הישראלים בלוס אנג׳לס רבתי, שמספרם נע בין 30,000 לפי הפדרציה היהודית ל־120,000 לפי אנשי הקונסוליה, יצרו נישה תוססת בתוך קהילה יהודית רחבה המונה 600,000 נפש, ובתוך הפסיפס הרב־לשוני של עיר שהפכה להתגלמות מושג הרב־תרבותיות.
כיום יש לישראלים בלוס אנג׳לס שלל קבוצות ומוסדות מקצועיים, פוליטיים ותרבותיים, ובהם להקות תיאטרון ומחול, מקהלה וכמה עיתונים. ואכן, כיאה לעיר שהיא גם בירת החלומות העולמית וגם המרכז החמישי בגודלו בעולם של דוברי עברית, אפשר לחיות כאן, בין השמש, הדקלים והבתים המטויחים, בלי להיתקל באופן צורב מדי בעובדה שעזבת אי פעם את רחובותיה שטופי השמש ואת המולת הרעש המנחמת של תל אביב.
תושבת קלבאסס רותי סטוקפיש, בעלה עמוס וילדם הראשון הגיעו לקליפורניה ב־1984. במשך שנים רבות היו בני משפחת סטוקפיש מנוכרים לחיים היהודיים והישראליים בלוס אנג׳לס, או לפחות לא גילו בהם עניין, אך לבסוף החלו להשתלב בקהילה הרחבה דוברת העברית, כשחברים חדשים הראו להם מה קיים. כשמינסטר־טוסון מביאה את רותי ואת בתה הבכורה לפעילות צופים ישראלית בצפון הוליווד, הן מביעות תדהמה ושמחה למראה ילדים ישראלים לבושי חאקי בטקס הנפת דגל, המשוחחים על שירותם הצבאי העתידי.
אחרי רעידת האדמה ב־1994 מראה רותי למינסטר־טוסון את הסדקים בקירות, את הרהיטים השבורים ואת הארובה שקרסה. כשהיא מהרהרת במציאות החיים על קרקע הנעה מדי פעם באלימות, אנחנו מבינים שיחד עם רותי אנחנו בעצם מתבוננים בסדקים שנפערו בחייה שלה. למרות ביתה היפה, ילדיה שהסתגלו היטב וחבריה הרבים, משהו חסר. לא משנה כמה מצליחים ומסתגלים הם נעשים, אמרה מינסטר־טוסון, בת 39, ל״ריפורט״ מעל כופתאות מאודות במעדנייה סינית במרחק זריקת אבן ממוקד רעידת נורת׳רידג׳, ״יש כאב וחרטה שבאים עם העזיבה של המקום שקראת לו פעם בית. מהגרים אחרים חווים רגשות דומים. אבל בקרב ישראלים, ובמיוחד חילונים, מצטרפים אליהם רגשי אשמה והבעיה של שמירת זהות ישראלית כשחיים מחוץ לישראל. זה כאב שלעולם אינו נעלם. עם השנים הוא לעיתים קרובות מחמיר.״
מינסטר־טוסון מצאה את עצמה נכנעת לתחושה המכרסמת הזאת זמן קצר אחרי שעברה לארצות הברית עם בעלה הראשון. ילידת רמת גן, היא הייתה שחקנית והופיעה בסרטי סטודנטים ובהפקות קטנות, מעין ״אוף־אוף־ברודוויי״, בתל אביב. כשסיים את שירותו הצבאי לקח אותה בעלה לפילדלפיה לבקר את אחיו, ששכנע אותם לחיות כמה שנים בארצות הברית. לבסוף עברו ללוס אנג׳לס, שם הלכה רות במסלול מוכר: מלצרות בלילה ולימודי משחק בבוורלי הילס פלייהאוס ביום. שם, בסדנת משחק מתקדמת, פגשה את ננסי קרטרייט, שחקנית מתחילה שבסופו של דבר קיבלה את עבודת הדיבוב של בארט ב״משפחת סימפסון״. קרטרייט ראתה את עבודתה הקולנועית של מינסטר־טוסון בהבזקי זיכרון שיצרה להפקה בימתית של ״אקווס״. ״ננסי הייתה בהיריון״, היא מספרת, ״ופנתה אליי בעניין סרט תיעודי שתממן על חוויית הלידה בבית שלה.״ עד כאן הכול טוב. אבל כשהקריירה של קרטרייט המריאה ב־1990 עם עליית ״משפחת סימפסון״, הסוכן והמנהל שלה דחקו בה לגנוז את הסרט. ״הם לא חשבו שללדת לעיני הציבור הוא מהלך טוב לקריירה״, נזכרת מינסטר־טוסון, ״וננסי השתכנעה״, ולכן הסרט לא יצא מעולם. ב־1993 יצרה מינסטר־טוסון סרט תיעודי שני, ״ילדי החלום״, על ביקור של בני נוער ישראלים־אתיופים בדרום־מרכז לוס אנג׳לס. אבל גם כשהתבוננה בחוויית ההגירה של קהילה אחת, מצאה את עצמה חושבת יותר ויותר על אופייה הבעייתי של חווייתה שלה.
נחושה ליצור סרט מנקודת מבט פנימית, ומשלימה עם הצורך לממן אותו בעצמה, החלה מינסטר־טוסון לתעד היבטים של הקיום הקהילתי הישראלי בחוף המערבי. אבל אחרי שצילמה יותר ממאה שעות, הבינה שהיא מנסה לטפל ביותר מדי נושאים. חברים ועמיתים דחקו בה לצמצם את הסרט לכמה דמויות מרכזיות ולשאלה היסודית מה פירוש לחיות עם הכאב הבלתי נמנע של ההגירה. לדבריה, לבסוף הבינה שתצטרך לחשוב מה פירוש היותה מהגרת בשבילה. בבואה לאמריקה ויתרה לבסוף על בעלה, על הקרבה למשפחתה בישראל ועל חלקים עצומים משפתה, מתרבותה ומזהותה. התהליך היה קצת כמו למות, היא אומרת, אבל היה בו גם סיכוי להיוולד מחדש.
אחת הדמויות שבחרה להשאיר הייתה טלי חפץ, רווקה בשנות השלושים לחייה שבאה במקור לקליפורניה לשנה אחת לצורך עבודה. שנים לאחר מכן נראית טלי מתפרנסת בדוחק כמזכירה, ונראה שאין לה חיי חברה פעילים. ובכל זאת, כשאחיה טס כדי לשכנע אותה לחזור, היא מתעקשת ש״עלתה לאמריקה״ ואינה מתכוונת לעזוב. ואז, כשהאח נראה כמי שהתייאש ממנה, היא מודיעה שתחזור אחרי שתחסוך עוד קצת כסף. בדברי הסיום של הסרט אנחנו מגלים שכעבור ארבע שנים טלי עדיין יושבת על המזוודות.