בזעם ובהתנהגות שערורייתית, ד״ר לורה שלזינגר חושבת שתוכל ללמד אמריקנים איך לחיות. כעת עשרת הדיברות לצדה.
לוס אנג׳לס.
לורה שלזינגר, המכונה ד״ר לורה, אינה מבזבזת זמן לפני שהיא משתפת כתב בסלידתה מעיתונאים. הם אשמים — לפחות ביחסם אליה — בהפרת שניים לפחות מעשרת הדיברות שהחלה לאחרונה להלל כמרפא חברתי לכל דבר: עדות שקר ועבודת אלילים. ״זו צורה אחרת של רצח״, היא מכריזה. ״במובנים מסוימים זה אפילו גרוע יותר, כי האדם שעליו כתבו חייב להמשיך להתקיים אחר כך כמו איוב, בהשפלה מתמדת. זו מעין עבודת אלילים, שבה במקום להציב את אלוהים ואת האמת ראשונים, אתה מגדיל את הקריירה שלך בלי לחשוב על המוניטין או על חייו של אדם אחר.
״אבל אתה מפרסום דתי״, היא מוסיפה בסוד, ״אז אניח שיש קצת יותר אופי״. ״ייתכן שזה לא לגמרי מתאים״, אני מודיע לה, מופתע מהנחתה שפרסום ישראלי מוכרח להיות ״דתי״ ולכן יעניק לה אוטומטית הקלות מכוח קרבת השבט, ומוטרד מן הזעם הדוחף אותה למסגר את פגישתנו במונחים דו־קוטביים חריפים כל כך. אחרי הכול, איני מגן שלה ואיני מחסל אופייה.
אבל היקום של לורה שלזינגר אינו אותו עולם מטושטש של גווני אפור וצדדים רבים למטבע שאני מעדיף לחיות בו. ״תוכנית ד״ר לורה שלזינגר״, שהיא מתארת כשילוב של ״הוראה, הטפה ונדנוד״, משודרת מדי יום ב־430 תחנות בארצות הברית ובקנדה. כעת היא מאיימת לעקוף את ראש לימבו, לאחר שכבר מזמן השאירה מאחור את ״מלך כל המדיה״ הווארד סטרן, המגמגם גסויות באבק. מדי יום כ־50,000 איש מנסים להתקשר לתוכנית בת שלוש השעות, בתקווה לקבל שלוש דקות לתאר את מצוקותיהם האישיות וליהנות מניתוחה של ד״ר לורה — ומהתעללותה — הנוטים להתמקד בהיבטים האתיים של הבעיות ולא בפסיכולוגיים. ״התוכנית שלי״, היא אומרת, ״אינה על בריאות נפשית — היא על בריאות מוסרית״.
כשוט וכמטיפה של הרדיו הצפון־אמריקני, לפיזיולוגית ולמטפלת המשפחתית בת ה־51 אין סבלנות ליחסיות מוסרית. וכמחברת־שותפה עם הרב הקונסרבטיבי סטיוארט פוגל של ״עשרת הדיברות: משמעות חוקי אלוהים בחיי היומיום״, יש לה עוד פחות סובלנות למי שאינם מקוננים על סטיית החברה מן המצפן הדתי והמוסרי שמשה הוריד מסיני. למעשה, השקפתה של שלזינגר נראית מניכאית יותר מיהודית. וכאשת הרדיו המדורגת ראשונה באמריקה, וקול תוקפני ובעל השפעה גוברת למען ערכים שמרניים, ד״ר לורה הפכה למושכת ברקים.
אף שמשבחים אותה על הישירות, השנינות והמרץ, ליברלים, פמיניסטיות ותומכי הפרדת דת ומדינה משמיצים אותה. יש רבים אחרים, כפי שאינה מתעייפת להזכיר, שאולי מקנאים בהישגיה. ויש מי שפשוט נרתעים מן הצרימות, הבריונות וריח הצביעות הקל המלווה אותה, שבשנה של גילויים מביכים יותר ויותר על עברה מאיים כעת להפוך לסירחון ממש. כמה מן הדברים שיצאו לאור עליה, אני חושב, בוודאי היו דוחפים נפשות קשוחות פחות להתמוטטות — או גרוע מכך.
לאחרונה ביקשה וקיבלה צו מניעה זמני שחייב חברה להסיר מאתרה: החברה העלתה לאתר שלה תצלומי עירום שלה, שצילם מאהב שעמו ניהלה רומן לפני יותר מעשרים שנה, בעת נישואיה הראשונים, ונדרשה להסיר אותם. מאמר ארוך, מתועד היטב וחומצי באופן חריג בגיליון האחרון של וניטי פייר, כך נאמר לי, הביא אותה לזעם קיצוני. הוא האשים אותה, בין היתר, בבגידה כמעט בכל מי שכינה אותה אי פעם עמיתה או חברה, ובנטייה מזעזעת לרשעות.
חוסר יכולתה של שלזינגר להכיר בכך שהיא עצמה עלולה לטעות עשוי להיות לב יחסיה הבעייתיים עם העיתונות ועם אחרים. אף שיש לה יכולת חדה להגיע לליבת בעיותיהם של אנשים, היא גם ממהרת לשפוט, ממהרת עוד יותר לכעוס, וחסרת סובלנות בוטה כלפי מי שמפקפקים ברעיונותיה או בשיטותיה. גם העובדה שהיא בריונית ומטיחה כינויי גנאי אינה עוזרת.
הודעה לעיתונות של ד״ר לורה אומרת שהיא ״האישה היחידה בין חמש דמויות הרדיו הארציות המובילות המוכרות ליותר ממחצית האמריקנים״. ועם כ־18 מיליון מאזינים נאמנים המתרוצצים סביב עקבי המעצבים שלה, אני מדמיין שהיא ממירה את קהל מעריציה בתקופה כנשיאה, למשל, ועוברת מהקהילה היוקרתית והמגודרת שלה במערב עמק סן פרננדו לבית הלבן המאובטח אף יותר. משם היא פותחת במסע צלב להגבלת הפלות, לצמצום גירושים, לחובת הכשרה להורים ולכליאת נואפים, אבות המשתמטים מתשלום מזונות, עיתונאים, בכיינים וסוררים חברתיים אחרים בסד ציבורי.
ובכל זאת אני חייב להודות שלמרות הגילויים האחרונים על מעידות העבר — שבגלל מעידות דומות כינתה אחרים ״שרמוטות״, ״בטלנים״ ו״פרחות״ — יש משהו בדרישתה של ד״ר לורה לאחריות אישית וליושר מוסרי שאני מתחיל למצוא מושך בזקנתי. לא משנה שהיא עצמה אולי נאפה או הצטלמה לתמונות שובבות; שגם היא ברחה מנישואים רעים, קלקלה יחסים עם בני משפחה קרובים, השמיצה יריבים בקביעות, תקפה אויבים במעין דקירה לכליות, אכלה חזיר, או נקטה פעם אמצעים קיצוניים ביותר כדי שלא ללדת — ובכל זאת מכנה את עצמה כיום באופן מקצועי ״אמו של בני״.
אחרי הכול, נביאים אינם מסוג האנשים שרוצים במטבח או בסלון. הם רועשים, אינם מתרחצים די — אם כי אין זה המקרה אצל ד״ר לורה, המטופחת תמיד ללא רבב וביוקר — וכולנו יודעים שלא היו נכנסים לתחום מלכתחילה אילולא התחככו בעצמם מקרוב, בשלב כלשהו, בצד האפל. תפקידם, כך דמיינתי, הוא לתחוב את אפי בני זמנם לתוך בגידותיהם שלהם. אילו הייתה לירמיהו גישה למיקרופון, גם הוא אולי יכול היה למכור את זכויות תוכניתו ב־71.5 מיליון דולר, הסכום שקיבלה שלזינגר בשנה שעברה מג׳ייקור קומיוניקיישנס, לא כולל שכר בן שבע ספרות. העובדה שהיא מעדיפה שיניחו לאפה שלה אינה העיקר. לכן אלוהים השאיר מקום בתיבה לעיתונאים.
ובכל זאת, האם אנחנו באמת צריכים שהנביאים בני זמננו יעשו מסע פרסום לעשרת הדיברות? ״למרבה הצער״, אומרת שלזינגר לריפורט באולפן שלה בשרמן אוקס, ״התלמוד אינו ספר יומיומי שאנשים יכולים לקחת כדי לקרוא על סייברסקס, שהוא כיום סוגיה של ניאוף״. לא חשוב שעשרת הדיברות מופיעים בתנ״ך, ולא בתלמוד.
כשלעצמם, אומרת שלזינגר, הדיברות הנוגעים להתנהגות חברתית אינם עניין גדול. ״כשכל ישר וכהיגיון לגבי איך להסתדר עם קבוצת אנשים״, היא אומרת לי, ״הם היו עובדים מצוין. אין בהם שום דבר של התגלות. מה ששונה הוא שכאשר מכניסים את שלושת הראשונים — ׳אנכי ה׳ אלוהיך׳, ׳לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי׳ ו׳לא תישא את שמי לשווא׳ — הם הופכים לחובה.
״איננו מלאכים. אנחנו צריכים להילחם בדחפים המכוערים, הרעים והשליליים שלנו, וגם במצב הרוח, בנסיבות וביכולת המופלאה שלנו להצדיק התנהגות רעה. לפעמים אני אומרת לעצמי: אני לא רוצה לעשות את זה, מסיבה זו, אחרת ושלישית. אבל אלוהים אמר שאני חייבת״.
אז בלי אלוהים, הדיברות הם רק אמילי פוסט, מומחית הנימוסים? ואם איני מאמין באלוהים, אבל רוצה להיות מענטש? ״בהיעדר סמכות עליונה״, היא אומרת, ״כל אדם ימציא את אמות המידה הערכיות שלו, לפי מה שהוא רוצה לעשות, מה שהוא חושב שיוכל לצאת ממנו בלי עונש, מה שהוא חושב שיגדיל אותו או יקדם אותו. אף שאנחנו יכולים לנסח בהיגיון מערכת כללים, משהו חייב לחייב אותנו לציית להם למרות הקטנוניות, הרוע וקשיי העיכול שלנו״.
יש באמת הד מקראי מסוים בכך שלורה שלזינגר, מכל האנשים, התמסרה למשימה לעזור לפרסם את רצון האלוהים. היא גדלה בברוקלין ואחר כך בלונג איילנד, בתם המוטרדת אך המבריקה של מהנדס יהודי, שעל פי כל העדויות היה קמצן רגשית, ושל כלת המלחמה האיטלקייה חסרת המזל שמשפחתו התנכרה אליה באכזריות בשל החטא של היותה קתולית. מלבד זאת לא מילאה הדת תפקיד מרכזי בחיי איש מהם — הזוג התגרש בסופו של דבר — וגם לא בחיי לורה עד שלב מאוחר בהרבה.
רציונליסטית מטבעה, דבר שאולי השפיע על החלטתה לבחור ביהדות על פני הקתוליות המיסטית יותר של אמה, שלזינגר פנתה תחילה לקריירה במדע. היא קיבלה תואר ראשון באוניברסיטת מדינת ניו יורק בסטוני ברוק, לונג איילנד, שני תארים מתקדמים, האחד במדע והאחר בפילוסופיה, ודוקטורט בפיזיולוגיה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולומביה. לאחר שעברה לקליפורניה באמצע שנות ה־70 — אבל כנראה לא לפני כמה רומנים אסורים — סיימה נישואים אומללים שאליהם נכנסה בשנות ה־20 לחייה.
שלזינגר החלה להרצות על פסיכולוגיה ועל מיניות באוניברסיטת דרום קליפורניה ובאוניברסיטת פפרדיין במליבו, וב־1979 התחילה ללמוד ב־USC לתעודה בטיפול בילדים, בזוגות ובמשפחות. היא נסחפה לשידור במהלך יחסיה עם מגיש הרדיו ביל באלנס, שאותם תיארה כ״הדרכה״ מצדו, אבל הוא מדמה אותם כיום להשתוללות של ״סמורים מטורפים״. בסוף שנות ה־70 הזמין אותה באלנס לשיחה בתוכנית האירוח שלו ברדיו, ובתוך עשרים דקות נולד כוכב — או, כפי שכינה זאת אחר כך, ״מפלצת״.
ב־USC פגשה שלזינגר את הנוירופיזיולוג לו בישופ, נשוי ואב לשלושה, אפיסקופלי שיתגרש לבסוף מאשתו ולאחר קרוב לעשור של חיים עם שלזינגר ללא נישואים יתחתן איתה, יהיה אבי ילדם וילך בעקבותיה בדרך לחיים יהודיים. שלזינגר מאשימה את שנות ה־60 בהתמסרותה לתענוגות, שכללה קשירת חצוצרות שעברה למען קריירה אקדמית מצליחה. בבירור היא נעשתה כל מה שהיא מתעבת כיום. אבל הדבר תואם מאוד את המסר שלה: אנשים יכולים להשתנות, רק אם יקבלו אחריות ויהיו אדריכלי השינוי שלהם.
שלזינגר החליפה כיוון בשנות ה־30 לחייה, ולאחרונה עשתה זאת שוב כשהחליטה שהיא, בעלה ובנם דריק — הנושא את שם המשפחה של אמו ולא של אביו — יחזרו לשורשיה היהודיים. ״תמיד הזדהיתי כיהודייה״, אמרה לריפורט, ״אף שאין לי מושג למה. רב אחד שלמדתי איתו אמר שיש לי נשמה יהודית, ורק עכשיו אני מתחילה להכיר אותה״.
אבל שלזינגר מייחסת את המפנה גם לטלוויזיה, במיוחד לסדרה על התנ״ך בערוץ דיסקברי, שלדבריה גרמה לה להסיק שהברית של אלוהים אמיתית. לפי מאמר ב־Ethnic Newswatch, הדבר גרם לה להודיע לבעלה: ״לו, אני כוהנת, ושליחותי היא לעזור לאלוהים לתקן את העולם״. רגע מכריע אחר היה כשדריק, כיום בן 13, היה בן שש. הם צפו בסדרה על השואה ב־PBS, שהניעה את בנה לשאול מי האנשים האלה שזכו ליחס רע כל כך; היא אמרה לו שהם בני עמו ועמה. שלזינגר פתחה בלימודי גיור עם רב קונסרבטיבי, אבל היא, לואיס ודריק התגיירו לאחרונה שוב בחסות אורתודוקסית.
כדרכה, שלזינגר דיברה בגלוי על התקדמותה הרוחנית, בעיקר, לדבריה, לשמחת נוצרים דתיים ולאי־נוחותם של יהודים רבים החוששים שקידום ערכים ומוסר יהודיים בידיה יעורר תגובה אנטישמית. ״כשהתחלתי לצטט את אלוהים כסמכות העיקרית להתנהגות אתית, מיד חיבקו אותי מכל כיוון כמרים, נזירות ואנשי דת נוצרים. אבל עברה שנה וחצי לפני ששמעתי מרב. היהודים קצת עצבניים כשיהודי נעשה דתי. ספילברג זה בסדר, כי הוא לא עוסק בדת. אבל יהודי דתי באופן בולט, כך אני שומעת מהרבנים, גורם לקהילה אי־נוחות״.
אבל גם מעידותיה המזדמנות להתנהגות של פרימה דונה מעוררות אי־נוחות. הופעה בשנה שעברה בפני מחלקת הנשים של הפדרציה היהודית בדאלאס הולידה דיווחים בעיתונות ששלזינגר נהגה ביהירות כלפי מארחיה, בגסות כלפי מעריצים, והייתה סיוט לוגיסטי למרות שכר של 30,000 דולר על ההרצאה. ״איני חושבת שהיה בחדר מישהו שלא העליבה״, אמרה משתתפת אחת. לנזוף באנשים שהתקשרו במיוחד לשם כך זה דבר אחד, ולהתעלל במעריצים ששילמו 500 דולר לסועד על הזכות לבלות ערב איתך זה דבר אחר לגמרי.
בהמשך ביטלה, בנימוק של מחלה ועייפות, הבטחה להופיע כאסתר המלכה בתהלוכת פורים באטלנטה. האירועים האלה יצרו תגובת נגד קטנה, ששלזינגר ניסתה תחילה לנטרל בתקיפת מבקריה, שלטענתה ארבו לה משום שהיא גיורת. בהמשך פרצה בבכי במהלך אחת מתוכניותיה והודתה ב״משבר אישי ורוחני״.
לבסוף תרמה שלזינגר את שכר ההרצאה לצדקה. מאוחר יותר הראתה את התעוזה האופיינית לה בארוחת התרמה בלוס אנג׳לס לארגון הקירוב אש התורה, כשהמיקרופון שבו שוחחה בטלוויזיה במעגל סגור עם מנחה האירוח לארי קינג המשיך להתקלקל. היא אינה חסידה של אש התורה, לדבריה, אבל נשבת בקסם תשומת הלב של הארגון, ותכננה לצאת עמו לישראל זמן קצר אחרי הריאיון שלנו. ״הם כל הזמן שולחים לי שמונצעס ותכשיטים״, היא אומרת. ״למשל בפסח קיבלתי שקית ממש נהדרת של מכות!״ מתנה הולמת, כך נראה, למשה נשית המעזה להביא את דבר האל לעולם המדשדש בלי מטרה בשממה מוסרית.