במפגשי חתימה על ספרים מצרף אמן הרומן הגרפי הניו־יורקי ארט שפיגלמן, בן 42, ראש של עכבר לכל חתימה. המכרסם שלו אינו חמוד כמו פייבל, העכבר המהגר הרוסי־יהודי שמככב כעת בסרט האנימציה ׳פייבל במערב הפרוע׳, סרט ההמשך של סטיבן ספילברג ל׳זנב אמריקני׳, והוא גם רחוק מאוד מפרסומו של מיקי. אבל אפילו כאן, ליד לבה של הוליווד, כמאה בני אדם עומדים בתור מחוץ לחנות הספרים היהודית של רות׳ כדי שיצייר עכבר בעותק החדש שרכשו של ׳מאוס II׳.
ספר ׳מאוס׳ הראשון של שפיגלמן עורר השתאות רחבה על האפשרות לתאר את השואה בקומיקס. ׳אני מניח שכמה אנשים הזדעזעו׳, אמר שפיגלמן, העורך את Raw, כתב עת עטור שבחים שכותרת המשנה ההולמת שלו היא ׳פצעים פתוחים מן החוד החד של הקומיקס׳. רובם, הוא חושב, ׳פשוט הופתעו׳.
בשנים האחרונות, לעומת זאת, זכה ׳הרומן הגרפי׳ — עיבוד ארוך בקומיקס לנושאים של מבוגרים, שלעיתים קרובות טבועה בו מודעות עצמית אירונית לעברה הלא־יוקרתי של צורת האמנות הזאת — במידה מסוימת של קבלה בזרם המרכזי. כך גם האנימציה: ׳היפה והחיה׳ החדש של דיסני עשוי לקבל בשנה הבאה מועמדות לאוסקר לסרט הטוב ביותר. ׳מאוס׳ עורר עניין רב בתעשיית הקולנוע, ושפיגלמן, כפי שהוא מספר בספרו החדש, התנגד לכך עד כה.
נראה ש׳מאוס II׳ מושך תשומת לב המתמקדת יותר במסע האישי, החף לחלוטין מסנטימנטליות, של שפיגלמן, ופחות בשימוש במסגרת הקומיקס, שנחשבה בעבר לנחותה, כדי לספר אותו. כניסה לתפקיד העיתונאי, אומר שפיגלמן, הייתה הדרך היחידה שבה יכול היה לקיים קשר כלשהו עם אביו ניצול השואה. הסיפור, שהאמן עבד עליו במשך 13 שנים, החל כרצועת קומיקס בהמשכים שבה דמויות אנושיות. ׳זה לא עובד עם בני אדם׳, אומר שפיגלמן. ׳ניסינו פעם אחת, וזה היה הרבה פחות טוב׳. החלפת בני האדם בחיות, או בדמויות העוטות מסכות חיות, סייעה להרחיק אותו ואת הקוראים מן האימה המשתקת של האירועים. ׳זה באמת כאב יותר מדי׳, הוא אומר.
אבל בעיקר שחרר השימוש בחיות את שפיגלמן מן הדחף למסור עדות מילולית ומדויקת, משימה שלדעתו הייתה בלתי אפשרית מלכתחילה. ׳פולני הגן על הוריי. בדרך כלל הייתי צריך לצייר את הפולני הזה. אבל אני לא יודע איך הוא נראה. אין תצלומים שלו. לא משנה איזה תיאור הייתי מקבל, הוא לעולם לא היה מדויק. הייתי נמצא בתחום השקרי הזה, ולעולם לא קולע נכון. אמצעי מהסוג הזה, המסכות האלה, נתן לי מרחב עבודה גדול יותר׳.
שפיגלמן אינו מתכוון להמשיך את סדרת ׳מאוס׳. הוא כבר עבר את מסלול בן הדור השני לניצולי השואה — פעם הלך למועדון פנויים־פנויות, שבו ׳שלום, נעים להכיר, באיזה מחנה היו ההורים שלך?׳ הייתה דרך שכיחה לשבור את הקרח — וכבר אינו רואה במעמד המפוקפק הזה מקור מספק לזהות. ׳אל תצפו ל״מאוס יוצא מערבה״ או ל״מאוס יוצא לחופשה״׳, אומר שפיגלמן. ׳סוף סוף הגעתי לסוף, וזה מספיק׳.