כשגדל בלונג איילנד בשנות ה־60, השתתף התסריטאי מארק זקרין ביותר ממנתו הראויה של חגיגות בר מצווה ראוותניות, רובן הודות לאמו, מתכננת מסיבות באולם אירועים מקומי גדול. ״ראוותני״ בימים ההם, אמר לריפורט, היה תלוי בשאלה אם הזמינו את שולחן הקינוחים הווינאיים, את הקינוח הבוער, או — קודש הקודשים — את פירמידת כוסות השמפניה. ״זה היה שואו ביזנס, מופע״, נזכר. ולאנשים שחיו בשכונות שכולן נראו אותו דבר, בזבזנות כזאת נתנה הזדמנות להשיג הבחנה מעמדית אחת או שתיים.
לאחר שעבר להוליווד, שבה כתב לאחרונה לתוכניות כבלים מוזרות וחדשניות כגון ״ישנן בנות״ וסייע לפתח תוכניות כמו ״הכי גאים שיש״ ו״המופע של כריס אייזק״, מצא זקרין, כיום בן 58, סיבה חדשה להעריך מחדש את הגדרותיו הקודמות להגזמה. שם נודע שחוגגים שוכרים רחבות ריקודים סוערות בשדרות סאנסט, אצטדיוני ספורט ואפילו פארקי שעשועים לשמחותיהם, מטיסים ילדים במסוקים ממקום למקום ושוכרים כוכבי צמרת כגון ביונסה והילרי דאף לבידור שאחרי הארוחה.
בבר מצווה אחרונה בסגנון ״רוקי״, למשל, קפץ בחור נמרץ בחלוק מתאגרפים לזירה מאולתרת והנחית אגרוף נוקאאוט על כפיל של דולף לונדגרן שקיבל תשלום כדי ליפול. שמועה מקומית אומרת שבאירוע הוליוודי אחר התכנסו המעודדות השופעות של קבוצת הכדורסל, המכונות קליפר גירלז, מול ילד בן 13 וחבריו הנלהבים למופע חשפנות קבוצתי.
לכן, כשזקרין החל לחשוב על תסריט ״לעמוד בקצב של הסטיינים״, קומדיה לכל המשפחה על הילולות בר מצווה בברנטווד, האתגר הגדול ביותר שלו היה להמציא סצנת פתיחה עם מסיבת בר מצווה מופרכת מספיק כדי להפוך את הפזרנות המציאותית הזאת לחדשות ישנות. הוא המציא חגיגה בסגנון ״טיטאניק״, שבה נער השמחה מפליג לתוך אולם האירועים כשהוא קשור, כמו דיקפריו, לחרטום טיטאניק מלאכותית, מחבק מאחור כפילה של קייט וינסלט ומכריז: ״אני מלך התורה!״
אבל זמן קצר לאחר שהוא והבמאי המתחיל סקוט מרשל החלו להקרין את הסרט בפני קבוצות רבנים אמריקנים, למד זקרין מעיתון בפיטסבורג שדמיונו הסאטירי למעשה לא הרחיק מספיק. כחמש שנים קודם, לפי הכתבה, ערכה משפחה מקומית בר מצווה בסגנון ״טיטאניק״, עם כניסה ימית חגיגית כמעט זהה.
״פשוט אי אפשר להמציא את הדברים האלה״, אמר זקרין לריפורט.
הדבר לא מנע מ״לעמוד בקצב של הסטיינים״ להפוך ללהיט גדול — לפחות בקרב אנשי הדת היהודים. בהערות ההפקה שלהם, למשל, כללו היוצרים הצהרה של החזן בבית הכנסת שבו מתפלל זקרין כיום, שאמר שהסרט הוא תרופת נגד מרעננת למכת בר המצוות הגדולות שיש בהן ״המון ׳בר׳ ומעט מדי ׳מצווה׳״. והרב הרולד שולווייס, אולי הדמות הקהילתית הבולטת ביותר ביהדות הקונסרבטיבית בחוף המערבי, הרגיש צורך, לאחר שראה את הסרט, לשלוח דואר אלקטרוני לקהילה כולה ששיבח את ״סטיינים״ כיצירת קולנוע יהודית מכוננת.
״אני רוצה שבני המצווה שלנו והוריהם״, כתב שולווייס, ״יחוו בסרט את זעזוע ההיכרות ויבחנו מחדש את תוכניותיהם לחגוג את טקס המעבר הזה. אני מתכנן להפוך צפייה בסרט לחלק מן התהליך כשמשפחות בקהילתנו מתחילות לתכנן את בר המצוות שלהן״.
אולם בקרב קהל רחב יותר הייתה קבלת הפנים צוננת יותר. הסרט עלה בהפצה מוגבלת בעשר ערים וגרף רק 1.2 מיליון דולר בקופות בעשרת ימי ההפצה הראשונים. הביקורות היו מעורבות, והשליליות בדרך כלל גברו על ההמלצות. LA Weekly ייחס למרשל מיומנות קולנועית שלא נראית בדרך כלל במשפחת היוצרים שלו — הבמאי הוא בנו של הקולנוען גארי מרשל ואחיינה של פני מרשל — בעוד רוג׳ר אברט כינה אותו ״קומדיה רעננה ואהובה״. אבל אופיינית יותר הייתה תגובת הוליווד ריפורטר, שקונן כי ״מרשל בחר לוותר על משהו יבש וחומצי לטובת בקבוק גדול של מנישביץ״; מגזין Box Office ואחרים ציינו שבתור קומדיה ״לעמוד בקצב של הסטיינים״ פשוט לא מצחיק כל כך.
״לעמוד בקצב של הסטיינים״ מספר על אדם פידלר (ג׳רמי פיבן), סוכן הוליוודי עשיר המחליט להתמודד ראש בראש מול יריב עסקי, ארני סטיין, כדי לראות מי יוכל לערוך את בר המצווה הראוותנית ביותר שנראתה אי פעם בברנטווד. אבל בנו של אדם, בנג׳מין (דריל סבארה, שהתפרסם ב״ספיי קידס״), מבין במהירות שהחגיגה המתוכננת אינה באמת עליו ועל התבגרותו, וגם לא על שום דבר רוחני אפילו מרחוק.
אבא אומר שהוא רוצה להשתמש באירוע כדי להפגין בפומבי את אהבתו העצומה לבנו, אף שבדרך כלל לא היה זמין להדריך את הילד במוקשים היומיומיים של החיים. מאמציו מסתבכים עם הגעתו ללא הודעה מוקדמת של אביו שלו, ארווין (גארי מרשל), שנטש את אדם ואת אמו מוקדם בגלל חוסר יכולת או חוסר רצון לחיות את החיים המקובלים של מפרנס. אדם מתמודד עם חדירתם הלא רצויה של אביו וחברתו ההיפית (דריל האנה) באמצעות הכפלת מאמציו להפוך את בר המצווה של בנו ל״טובה בתערוכה״.
אבל סבא החכים עם הגיל, ובעזרתו לומד בנג׳מין שבר מצווה אינה מיועדת להדהים אחרים, אלא לקבלת אחריות מוסרית על חייך ועל החלטותיך. עד סוף המערכה השלישית בנג׳מין מארגן פיוס בין אביו לסבו ומצמצם את החגיגה הגרנדיוזית שהוריו תכננו למפגש משפחתי אינטימי ומשמעותי יותר.
אף שגדל על שאריות צלי שאמו מתכננת המסיבות הביאה הביתה, זקרין לא חשב בתחילה לעשות את סרטו הראשון באורך מלא — שבו יש לו קרדיט כמפיק לצד הקרדיט כתסריטאי — על בר מצוות.
״אחד הסרטים הביתיים היחידים ששרדו לנו״, אמר לריפורט בשיחת טלפון, ״ושהעברתי מאז לדי־וי־די, הוא מבר המצווה שלי. וכשקרוב משפחה מגיע לעיר ואנחנו רוצים לראות איך היינו לפני ארבעים שנה, אני מכניס אותו ומסתכל על הרגע הזה שקפא בזמן. מה שנראה אז ׳שואו־ביזי׳ נראה היום קצת מיושן, אפילו חינני.
״יום אחד קיבלתי שיחה מן המפיק השותף שלי, א׳ ד׳ אופנהיים, שסיפר לי על שחקן שראה בתוכנית אירוח נזכר בבר המצווה שלו. כבר גייסנו אז מעט כסף לסרט הראשון שלנו. ועלה בדעתי שאוכל לכתוב סרט התבגרות על בר מצווה, על הרגע המלאכותי הזה, שייתן דרך להסתכל על מה פירוש להפוך לגבר״.
לאחר שסיימו את התסריט, יצאו זקרין ואופנהיים לחפש במאי. לבסוף בחרו במרשל בן ה־37. אף שאינו יהודי, מרשל לקה בקנאת בר מצווה קשה כשגדל בעמק סן פרננדו בין ילדיהם של אנשי תעשיית הבידור האחרים.
״באמת חשבתי לעשות סרט בר מצווה״, אמר מרשל לריפורט. ״זה טקס כל כך יפה, עם רגע מוגדר שבו אתה יודע שאתה גבר. בתרבות שלי — היינו איטלקים אמריקנים שגדלו פחות או יותר כפרסביטריאנים — לא ממש היה דבר כזה״.
כאן, כמובן, נמצא המכשול הראשון של היוצרים: לרוב האמריקנים אין בר מצווה או בת מצווה, ורבים מאוד מהם אפילו אינם יודעים מה הן או מה הן כוללות. אפילו אחרי ״הפסיון של ישו״, שהוכיח שקהל מוכן לשלם כדי לראות סרט בעל נושא דתי, התייאשו שני היוצרים מן האפשרות לשכנע אולפן גדול לממן את הפרויקט.
״הדרך היחידה שבה הצלחנו לצרף את מירמקס כמפיצה״, אמר מרשל לריפורט, ״הייתה להציג את הפרויקט כ׳החתונה היוונית שלי׳ יהודי. ההבדל הוא שכולם יודעים מה זו חתונה. לא כולם יודעים מה זו בר מצווה. למעשה הקרנתי גרסה מוקדמת לכמה קרובים מקנטקי, והם פשוט לא הבינו את חצי השעה הראשונה. היינו צריכים להוסיף סצנה שבה בנג׳מין מסביר את הטקס״.
דאגה נוספת הייתה האפשרות שסרט על ראוותנות יהודית ישחק לידי אנטישמים המבקשים לקדם סטריאוטיפ של יהודים כחומרנים גסים עם סכומי כסף לא יאים לבזבוז.
״הייתי טוען״, אמר זקרין, ״שזו כלל אינה תופעה יהודית. אחת מתוכניות הריאליטי המובילות בטלוויזיה נקראת ׳סוויט סיקסטין׳. היא עוסקת במסיבות הגרנדיוזיות שהורים עורכים כדי להראות כמה הם אוהבים את בנותיהם, וכמה הם מוכנים לתת להן כדי שירגישו מיוחדות.
״זה הדחף, שהוא מוטעה בדיוק כפי שהוא אוניברסלי. אבל מאחר שלא רציתי לקדם סטריאוטיפ יהודי או לרמוז שרק יהודים עושים זאת, נתתי לגיבור שלנו את המקצוע התחרותי והמופרז ביותר שיש, סוכן בהוליווד. אפשר לייחס למקצוע הזה כל מיני מניעים אפלים להגזמה״.
״המניעים האפלים״ האלה מדאיגים במיוחד את הרב שולווייס, המקונן על ״הצעקנות, הגרוטסקיות, הפזרנות, הרדידות, התחרותיות, המסחריות והנהנתנות״ שנעשו סימן ההיכר של בר מצוות רבות כל כך, לא רק בקרב רפורמים וקונסרבטיבים, אלא גם אצל אורתודוקסים.
״יש מין תפיסה מיתית״, אמר שולווייס לריפורט, ״שאורתודוקסים עושים את זה בצניעות רבה יותר. אם הייתם אי פעם בחתונה אורתודוקסית או באחד משיטֵי הפסח האלה, אתם יודעים אחרת. זה קשור למעמד כלכלי, לא לזרם או לאידיאולוגיה. מי שלא יעשה את זה, זה משפיל וזה נדוש״.
כששולווייס, רב בית הכנסת ואלי בית שלום באנסינו, ראה לראשונה את הסרט בהקרנה מקומית, אמר לשחקן לארי מילר, שדמותו ארני סטיין — שותפו לשעבר ויריבו הנוכחי של אדם — פותחת את הסרט בחגיגת הבן בסגנון ״טיטאניק״, שכמעט רעד מן האפשרות שהסרט לא יסתפק רק בלעג לפזרנות היהודית. ״למעשה ראיתי דברים גרועים הרבה יותר מבר המצווה הקריקטורית בסרט. ראיתי ספארי בר מצווה עם תהלוכות גמלים. ראיתי אנשים פושטים רגל כדי ׳לעמוד בקצב של הסטיינים׳.
״מה שאהבתי בסרט היה שהוא כן. הוא מציב מראה נחוצה מאוד מול אנשים שהם לגמרי משוגעים במרדפם להרשים אחרים. הוא מראה ילד שמחליט שאינו רוצה את הדברים האלה. הוא רוצה בר מצווה אותנטית יותר, פשוטה, מתוך ידע ויכולת. למשל, הוא אומר לרב שלו, ריצ׳רד בנג׳מין, שהוא יודע את טעמי הקריאה בתורה, אבל אינו מבין מה הוא קורא. הוא אינו רוצה חלק במה שהוא בבירור העמדת פנים.
״הסרט הוא הדגמה של חרטה יהודית, ומציע פתרון שמצאתי בו התרוממות רוח. ואני מתכוון להראות אותו לבני ולבנות המצווה ולמשפחותיהם שלוש שנים לפני האירוע. הסרט מראה כמיהה לאותנטיות אצל הילדים, אבל אני חושב שהכמיהה הזאת קיימת במשפחה כולה״.
״לעמוד בקצב של הסטיינים״, מסכם שולווייס, ״מציע ייצוג של אופי היהדות שיכול רק ליצור הערכה עצמית וגאווה״.