גל של סרטים וספרים חדשים מעטר את אגדת הגנגסטרים היהודים הגדולים.
השנה כבשו המאפיונרים היהודים האגדיים טריטוריה חדשה — מסך הקולנוע. מאיר לנסקי הופיע בחורף האחרון בדרמה הרומנטית ״הוואנה״, וכך גם באגסי סיגל בקומדיה ״גבר במבחן״ בסתיו הזה; שניהם היו דמויות מרכזיות ב״מאפיונרים״ של הקיץ האחרון, תיאור זוהר של ימיהם הראשונים בפשע המאורגן.
בחודש שעבר הופיע דסטין הופמן על המסך כבוס הפשע מן הברונקס דאץ׳ שולץ, בגרסה הקולנועית לרומן של א״ל דוקטורוב ״בילי בת׳גייט״. ו״באגסי״ — אפוס עולם תחתון בתקציב של ארבעים מיליון דולר בכיכובו של וורן בייטי, שכבר מתואר כ״׳הסנדק׳ היהודי״ — יעלה בארצות הברית ב־13 בדצמבר. בשנה הבאה ייצא ״לחסל את ההולנדי״ של המפיק מנחם גולן, גם הוא על שולץ, ואילו מפיקי ״אהבה בשחקים״ דון סימפסון וג׳רי ברוקהיימר מתכננים להתחיל לצלם את ספרו של עורך הג׳רוזלם ריפורט זאב חפץ על העולם התחתון היהודי, ״Inherit the Mob״.
סיגל, שולץ ולנסקי, לצד אנשים כמו לואיס ״לפקה״ בוכהלטר, אייב ״קיד טוויסט״ רלס וג׳ייק ״אגודל שמנוני״ גוזיק, וארגונים כמו ״רצח בע״מ״ ו״הכנופיה הסגולה״, הם שמות המעוגנים במיתולוגיה הפופולרית האמריקאית: הכנופיות והגנגסטרים היהודים הגדולים שצמחו מגטאות המהגרים בראשית המאה וחצבו לעצמם אימפריות עקובות מדם של פשע בתקופות היובש והשפל הכלכלי.
באותן שנים השתוו מספרם וכוחם של המאפיונרים היהודים לאלה של אנשי המאפיה האיטלקים־אמריקאים, שותפיהם ויריביהם התכופים, ואולי אף עלו עליהם. על רובם נאמר שהיו גאים ברקע היהודי שלהם, אפילו כשהפרו בבוטות את המצוות הקדושות ביותר במסורת היהודית; אם כי נאמר שסמואל ״רד״ לוין, רוצח של רצח בע״מ, חבש כיפה וסירב לבצע חיסולים בשבת.
עידן הגנגסטרים היהודים חלף כעת; אף שהתפתחו בארצות הברית כנופיות חדשות של מהגרים ישראלים ושל יהודים רוסים (ראו הכתבה הבאה), יהודי אמריקה נטשו קריירות בפשע מאורגן, אם לא בפשע צווארון לבן, ככל שעלו בסולם החברתי־כלכלי. אבל המאפיונרים היהודים הגדולים הותירו כמה אגדות ססגוניות וגם מורשת תרבותית מפוקפקת, שיהדות אמריקה עדיין מתמודדת עמה.
גנגסטרים יהודים סיפקו תחמושת לשונאי יהודים כמו הנרי פורד, שפרסם לעיתים קרובות את תמונותיהם בעיתונו האנטישמי דירבורן אינדיפנדנט, ועוררו בקהילה היהודית רגשות בושה והכחשה גם יחד. במחקרו המכונן על חוויית המהגרים היהודים באמריקה, ״עולם אבותינו״ (1976), כתב אירווינג האו, בחוסר כנות: ״בחיי קהילת המהגרים היהודית כולה, הפשע היה שולי״ — כשהוא מתעלם בשלווה ממה שאלברט פריד, מחבר ״עלייתו ונפילתו של הגנגסטר היהודי״ (1980), תיאר כ״תרבות מורכבת מאוד ועשירה של חטא ופשיעה״.
אבל בשנים האחרונות נראה שהקהילה היהודית מתגוננת פחות בנוגע לחברים המפוקפקים יותר בשבט, לפחות אם שופטים לפי התעשייה של ממש של ספרים וסרטים שצמחה בשנים האחרונות, השואבת מן הפשע היהודי חומר מקור ובמובן מסוים גם חוגגת אותו. מדוע השתנתה הגישה? במחקר תרבותי שפורסם בשנה שעברה, ״יהודים קשוחים: פנטזיות פוליטיות והדילמה המוסרית של יהדות אמריקה״, מציע פול בריינס כי השפעות כמו רגשי אשמה על חולשת היהודים לנוכח השואה והערצה לצמיחת העוצמה הצבאית של ישראל הובילו לתחושת גאווה מעוותת, לא ב״פשע היהודי עצמו, אלא במהותו הנחשבת מושכת יותר — הקשיחות היהודית״.
על שפע סרטי הגנגסטרים היהודים המופקים או יוצאים בימים אלה אומר כתב תעשיית הקולנוע של לוס אנג׳לס טיימס דייוויד פוקס: ״אחרי ׳החבר׳ה הטובים׳ ושלושה ׳סנדקים׳ כבר עברנו על הגנגסטרים האיטלקים, ואין יותר מה לעשות שם. אבל הגנגסטר היהודי הוא תחום שטרם נוצל במלואו, כי להוליווד תמיד הייתה הסתייגות קלה מעשיית סרטים הנחשבים במובהק לבעלי נושא יהודי.״
לתאר את גישתם הקודמת של אילי הקולנוע היהודים בהוליווד למנהיגי העולם התחתון היהודים כ״הסתייגות קלה״ זו לשון המעטה. אף ששחקנים יהודים כמו אדוארד ג׳י רובינסון ופול מוני גילמו גנגסטרים לעיתים קרובות בשנות השלושים והארבעים, הם תמיד היו איטלקים, אירים או חסרי שיוך אתני ברור. הוליווד החלה לגעת בנושא בסרטי סוג ב׳ דלי תקציב כמו ״רצח בע״מ״ (1960) ו״דיוקנו של גנגסטר״ (1961), על כנופיית שולץ. רק בעשור האחרון, בסרטים כמו ״מועדון הכותנה״ ו״היו זמנים באמריקה״, שניהם מ־1984, תפסו גנגסטרים יהודים את מרכז הבמה באפוסי פשע עתירי תקציב.
״בילי בת׳גייט״ הוא הגרסה הקולנועית לרומן המוערך של א״ל דוקטורוב מ־1989 על מערכת היחסים בין נער מן הברונקס לאלילו, דאץ׳ שולץ. שולץ, שנולד בשם ארתור פלגנהיימר להורים מהגרים יהודים מאוסטריה, היה רוצח בעל מזג מתפרץ, שעלה משכונת עוני בדרום הברונקס בשנות העשרים ובנה אימפריה של הימורים בלתי חוקיים וסחיטה שהשתרעה מברוקלין עד ניו ג׳רזי. כשהתובע המיוחד בניו יורק, בעל השאיפות הפוליטיות תומס א׳ דיואי, לימים מושל, החל במסע שלו נגד הפשע ב־1935, ״ההולנדי״ היה יעד ראשון טבעי. שולץ החליט שיש להתנקש בדיואי, אבל ראשי הפשע האחרים בניו יורק, שהבינו את ההשלכות ההרסניות שיהיו למעשה נמהר כזה על כולם, הורו ללפקה בוכהלטר, מפקח כנופיית רצח בע״מ היהודית מברוקלין, לחסל קודם את ההולנדי. ב־23 באוקטובר 1935 נכנסו שני רוצחים שכירים של לפקה למסעדת פאלאס צ׳ופהאוס בניוארק שבניו ג׳רזי, וירו בשולץ ובשלושה ממקורביו.
הרומן של דוקטורוב היה המחשה מבריקה של כוח מיתוס המאפיונר בדמיון האמריקאי. אבל הסרט אינו מצליח להעביר את עושר לשון הספר למסך, והופמן אינו מצליח לבטא את הכריזמה העזה שיוחסה להולנדי. לאחר שנפתח בביקורות מעורבות, היו הכנסותיו בקופות מאכזבות.
אם שולץ נראה כיצור שנוצר במיוחד להוליווד, בנג׳מין ״באגסי״ סיגל היה שם דמות בולטת בחיים האמיתיים. סיגל, שנולד וגדל בלואר איסט סייד, כבר היה מאפיונר מרכזי במנהטן כשעבר ללוס אנג׳לס בראשית שנות השלושים בחיפוש אחר טריטוריה חדשה לכבוש. בהוליווד התקבל סיגל האלגנטי, נאה באופן נועז, בזרועות פתוחות בידי כוכבים ומי שעושים כוכבים גם יחד, בזכות היכרויות שסידר לו השחקן ג׳ורג׳ ראפט, חבר ותיק מן הרחובות הקשוחים של מנהטן. סיגל גם זוכה לא פעם לקרדיט על יצירת תעשיית ההימורים בלאס וגאס בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, תפיסה ש״באגסי״ מנציח. במאי הסרט, בארי לוינסון מ״איש הגשם״, אומר: ״בעיקרון הסרט הוא שנותיו של באגסי בהוליווד... ובסופו של דבר הרעיון של וגאס... וגאס הייתה חזון מטורף, אבל לא הייתי מכנה את באגסי איש חזון.״
למעשה, סיגל היה רק אחד מעשרות גנגסטרים שבנו ומימנו את לאס וגאס, אף שהוא הוביל אישית את בניית מלון־הקזינו היוקרתי הראשון שלה, הפלמינגו. כשסגנונם הבזבזני והמתוקשר של באגסי ושל חברתו הססגונית וירג׳יניה היל החל להדאיג את שותפיו במאפיה, הם דאגו שיירה בביתו בלוס אנג׳לס ב־20 ביוני 1947.
אחד השותפים האלה היה חברו הוותיק של באגסי מאיר לנסקי — הגנגסטר היהודי שאגדתו כובשת כיום את דמיון הציבור יותר מכל האחרים. לנסקי, שתואר כ״מוח מאחורי המאפיה״ וכ״יושב ראש מועצת המנהלים״ שלה, היה איש קטן, שקט וצנוע בהתנהלותו, שנשאר בנחישות ברקע בעוד עמיתיו הססגוניים יותר תפסו את אור הזרקורים. הוא נולד בשם מאיר סוחובלנסקי בגרודנו שבפולין ב־1902, וכונה פעם הנרי קיסינג׳ר של המאפיה בידי הקומיקאי ג׳קי מייסון, ששאל: ״איך כל האיטלקים האלה היו יכולים ליצור משהו כמו המאפיה בלי יהודי שיראה להם איך?״
לנסקי הוצג על המסך פעמים רבות, בעיקר בדמותו של היימן רות, שותפו הבוגדני של מייקל קורליאונה ב״הסנדק 2״. כמו דאץ׳ ובאגסי, גם לנסקי היה מוקד לתשומת לב תקשורתית לאחרונה, בזכות פרסום הביוגרפיה של רוברט לייסי ״איש קטן: מאיר לנסקי וחיי הגנגסטר״ בהוצאת ליטל־בראון בסתיו הזה. אבל בעוד ״בילי בת׳גייט״ ו״באגסי״ מאדירים את גיבוריהם, ספרו של לייסי, המבוסס על תחקיר קפדני, מנקב כמה מן המיתוסים שסביב לנסקי.
נכון שלנסקי היה לעיתים שותף ויועץ למאפיונר המודרני הראשון, צ׳רלי ״לאקי״ לוצ׳יאנו; שהוא שלט בעולם ההימורים של הוואנה עד שקסטרו סגר את בתי הקזינו ב־1959; ושהיה המוח מאחורי מבצע ״הפרשת הכנסות״ שהזרים לפשע המאורגן מיליונים לא ידועים מרווחי הקזינו בלאס וגאס. נכון גם שבראשית שנות השבעים ניסה ללא הצלחה להגר לישראל, בתקווה להרחיק את עצמו מהישג ידה של התביעה האמריקאית (ראו מסגרת); ושמת בשלווה בביתו בפלורידה ב־1983, לאחר שבילה בסך הכול פחות מארבעה חודשים בכלא למרות חיים שלמים בפשע.
אבל לייסי מפריך את התפיסה שלנסקי היה אי פעם הבוס הגדול או הגאון הפיננסי מאחורי הפשע המאורגן. אחרי תקופת היובש הוגבלו פעילויותיו בעיקר להימורים, והוא נמנע ממעורבות בעסקים האלימים יותר של המאפיה, כמו סחיטה בתחום העבודה, הלוואות בשוק האפור וסחר בסמים. לייסי גם מצא מעט ראיות לתמיכה בטענה המצוטטת תכופות שלנסקי היה שווה ״שלוש מאות מיליון דולר״ — הערכה שרירותית שהמציא העיתונאי והביוגרף שלו האנק מסיק. למעשה, אחרי שני עשורים של מאבקים משפטיים יקרים לפני מותו ב־1983, הותיר לנסקי למשפחתו פחות מ־300,000 דולר. ולמרות כישרונו במספרים, הוא לא היה גאון פיננסי: כמעט כל העסקים החוקיים שבהם ניסה את כוחו, כמו בארות נפט והפצת טלוויזיה, הסתיימו בכישלון.
הדיוקן שמצייר לייסי אינו הדימוי הפופולרי של פושע־על מרושע, אלא של תחבולן קר ומחושב בעל רצונות אישיים צנועים, שבעיקר ראה בעצמו איש עסקים המספק את התשוקות האסורות והחיוניות של חברה צבועה. זמן קצר לפני מותו התלונן לנסקי בפני כתב: ״מה עשיתי שגרוע יותר מכל המסדרים בוול סטריט? אבל אני זה שסופג את כל האשמה.״
אולי — אבל אלא אם בעוד דור יופיעו אנשי פיננסים כמו איוון בוסקי ומייקל מילקן על מסך הקולנוע בגילומם של וורן בייטי ודסטין הופמן של אותו זמן, אפשר לומר שעם כל האשמה והבושה, מאיר, דאץ׳ ובאגסי קיבלו בסופו של דבר גם חלק מתהילה מפוקפקת. בהשתתפות שלי טייטלבאום, לוס אנג׳לס.