רון סילבר הוא שחקן עם הרבה מטרות להילחם למענן.
״אני נפגע מאוד מן הדרך שבה הוליווד והטלוויזיה התייחסו ליהודים״, אומר רון סילבר, בנושא שבו אפשר בהחלט לראות בו מומחה. השחקן בן ה־46 זכה לראשונה להכרה בסוף שנות השבעים, כשגילם את בן הזוג המתבכיין של אחותה של רודה מורגנשטרן בקומדיית המצבים ״רודה״. בהמשך כיכב לפני שלוש שנים על הבמה כמפיק הסרטים בובי גולד ב״Speed the Plow״ של דייוויד מאמט; כניצול השואה הרמן ברודר בגרסה הקולנועית מ־1989 של ״שונאים, סיפור אהבה״ מאת יצחק בשביס זינגר; ולאחרונה כעורך הדין אלן דרשוביץ ב״תהפוכות הגורל״ מן השנה שעברה. וכעת סילבר שוקל הצעה לככב בסרט טלוויזיה על רצח בקהילה החסידית בברוקלין. ״זה לא מרצון״, אומר סילבר בארוחת בוקר במלון פור סיזנס בלוס אנג׳לס, על נטייתו להיות מלוהק בתפקידים יהודיים מובהקים. ״אנשים חושבים עליי לתפקידים האלה, אז מציעים לי אותם יותר מאחרים.״ אבל הוא מוסיף: ״יש בהוליווד פחד עצום — גם אם הוא לא נאמר או נדון בשפת קוד — מפני הצגת יהודים כאנשים רגילים, או כגיבורים שיהדותם היא פרט שולי. בחלקו, המפיקים חוששים מהטענה שיהודים שולטים בהוליווד. אבל בחלקו — ואלן דרשוביץ התייחס לכך היטב בספרו ׳חוצפה׳ — זה נובע מביטול עצמי ומפחד. האנשים האלה חיים את החלום האמריקאי. הם נועלים מוקסינים מזמש. להזכיר לעצמם שהם חלק משישה מיליון אנשים בלבד בארץ שיש בה 260 מיליון — שעלולים להתהפך עליהם בן רגע — פשוט אינו סיכוי נעים.״
סילבר נולד בלואר איסט סייד במנהטן להורים ממוצא גרמני ורוסי; אף שהלכו לבית הכנסת מדי פעם והוא חגג בר מצווה, הוא בכל זאת מתאר אותם כ״מתבוללים ולא דתיים״. בצעירותו התעניין בעיקר בתרבות המזרח הרחוק, וחי ולמד כמה שנים בהונג קונג ובטייוואן. ״כשהתחלתי להופיע״, הוא אומר, ״הבנתי שאני יודע יותר על בודהיזם, טאואיזם וקונפוציאניזם מאשר על המסורת היהודית. התחלתי לקרוא קצת, ולמדתי כמה קורסים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס.״ עד אז כבר היה סילבר נשוי וגידל שני ילדים — בנו כיום בן 12 ובתו בת שמונה. ״כשנולדו לי ילדים״, הוא אומר, ״רציתי לתת להם קצת יותר יידישקייט. לא התכוונתי להפוך לשומר מצוות, אבל זה לא צריך למנוע ממני להעניק להם את המסורת.״ קריירת המשחק של סילבר החלה לאחר שעבד כעובד סוציאלי, כמורה בתיכון וכפקיד קבלה בבית ספר לריקודי בטן. נוסף על הישגיו כשחקן, הוא מוכר כיום גם כאחד הפעילים הליברלים הבולטים בתעשיית הבידור. עם זאת, מבחינתו יש מעט מפגעים המשתווים לידוען הוליוודי בלתי בקיא שנרתם למטרה. ״בקהילת הבידור״, הוא אומר, ״יש עודף להט, שבדרך כלל עומד ביחס הפוך לכמות הידע שיש לאנשים על הנושאים. אבל אם אתה עומד להופיע ב׳דונהיו׳ או ב׳ג׳ראלדו׳ — שתי תוכניות אירוח פופולריות בטלוויזיה — כדאי שתדע על מה אתה מדבר.״ כדי להעניק לאנשי בידור הבנה טובה יותר של הנושאים, הקים סילבר לפני שלוש שנים ארגון ללא כוונת רווח ולא מפלגתי ושמו ״הקואליציה היצירתית״. הארגון, שמושבו בניו יורק, מקיים סמינרים ודיונים חודשיים בענייני היום ומונה 300 חברים, ובהם השחקנים סוזן סרנדון, קתלין טרנר ורובין ויליאמס. סילבר, שהוא גם הנשיא הנבחר של הארגון, מעריך שבין שליש למחצית מחבריו יהודים. מוקדם יותר החודש השיק את סניף לוס אנג׳לס של הקואליציה היצירתית, שפתיחתו הייתה צפויה זמן רב, עם סמינרים בנושאי שירותי בריאות והפלות. קל לדון בנושאים האלה, הוא אומר, משום שבקהילה יש הסכמה כללית בעד זכות הבחירה בהפלות, בעד רווחה חברתית ובעד עמדות ליברליות. עם זאת, הקבוצה עדיין לא עסקה בסכסוך הערבי־ישראלי. סילבר מודה שלרוב חברי הארגון שלו, דיון פתוח במדיניות ישראל או בתהליך השלום עודנו חבית חומר נפץ. אבל עד האביב הוא מצפה לפתוח גם את המכסה הזה. ״בעניין הערבי־ישראלי״, הוא מודה, ״אנחנו על קרח דק מאוד. יהודים ליברלים רבים אינם יודעים היכן הם עומדים כשמדובר בישראל. נאלצנו להתמודד עם זה במלחמת המפרץ. כמה חברים הרגישו שלא עסקנו במלחמה בגלל הקשרים החזקים שלנו עם ישראל. למעשה, זה היה משום שהיה כל כך הרבה מידע, וכל כך הרבה קבוצות אחרות דנו בה. הרגשתי שהמשאבים שלנו ממילא מתוחים עד קצה גבול היכולת.״ עמדותיו של סילבר בסכסוך הערבי־ישראלי נציות למדי בתמיכתן בישראל — למשל, הוא שואל מדוע ירדן לא יכולה להיחשב לפלסטין — בהשוואה לעמדות הציבוריות היוניות יותר שאימצו חברים ועמיתים כמו ריצ׳רד דרייפוס וּוודי אלן. ״אני מחבב ומכבד את שניהם״, אומר סילבר. ״אין לי ספק שהם פועלים למען מה שהם חושבים שהוא טובתה של ישראל. אבל בעיניי מצער שדווקא ההשקפה שלהם היא המופצת ביותר בארץ הזאת.״