רובא נדא, סורית־פלסטינית־קנדית, יוצרת סרטים באחר צהריים אחד ומציגה אותם בשלושים פסטיבלים בינלאומיים, ומעניקה משמעות חדשה למונח ״יוצרת קולנוע עצמאית״.
שלי טייטלבאום, טורונטו
הקולנוענית הסורית־פלסטינית־קנדית רובא נדא אולי אינה נראית כמו ג׳ודי גרלנד בצעירותה. אבל סגנון עשיית הסרטים שלה חייב יותר למחזות הזמר בחצר האחורית של גרלנד ומיקי רוני, ולאמונה שלהם ״היי, חבר׳ה, בואו נעלה מופע״, מאשר לביורוקרטיה עתירת הקליקות המכתיבה כיום את הקצב בסצנת הקולנוע העצמאי בקנדה.
בשלוש השנים האחרונות השלימה נדא, בת 27, אחד־עשר סרטים קצרים וסרט עלילתי אחד בשחור־לבן באורך תשעים דקות, ״אני תמיד באה אליך״, וקנתה לה מוניטין הולך וגדל כגברת הראשונה של הקולנוע העצמאי הקנדי בכשמונים פסטיבלי הסרטים ברחבי העולם שבהם השתתפה. אבל בקנדה היא עדיין אלמונית למדי, בעיקר מפני שנמנעה מההשפלה של דחיפות ומרפקים כדי להשיג מקום ליד שוקת המימון של מועצת האמנויות הקנדית או מועצת הקולנוע הלאומית. במקום זאת מימנה את סרטיה מן ההכנסה הדלה של משרה מלאה כפקידת הזנת נתונים באונטריו פאואר, חברת החשמל של הפרובינציה.
כך, היא אומרת ל״ריפורט״, רכשה לעצמה לא רק את איבתה של קהילת קולנוע מסוגרת, הנוטה לבטל אותה כיוצרת ״סרטים בחמישה דולר״, אלא גם את איבת עמיתיה באונטריו פאואר. היא אפילו חושדת שנעשים ניסיונות לפטר אותה בגלל עבודתה הנוספת.
נדא, הקשובה לאמרתו של סטנלי קובריק המנוח, שאם רוצים לעשות סרטים צריך רק להרים מצלמה, יותר מאשר לדקויות ההתנהלות במקום העבודה, התעלמה בדרך כלל ממשמיציה. היא גם מבינה שבקנדה, כמו במדינות קטנות רבות אחרות, הכרה מחו״ל עשויה לפתוח ברזים שאחרת היו נותרים סגורים הרמטית בפני המקומיים.
וכך, פתאום, מוקדם יותר השנה, הוציאה מועצת האמנויות הקנדית 60,000 דולר קנדי, 40,000 דולר אמריקאי, עבור ״Unsettled״, סרט עלילתי בצבע שהיא מקווה להשלים עד דצמבר. כששאלתי איזה סרט אפשר לעשות במימון זעום כזה, היא צחקה: ״רק תסתכל ותראה.״
סרטיה של נדא עוסקים בתלאותיהם של מהגרים מוסלמים צעירים ושל קנדים מן הדור הראשון, הקרועים בין משפחה, תרבות ודת בחברה שעד לאחרונה ממש הסתייגה מרב־תרבותיות.
חשבו על סוג המלודרמות הערביות שבדרך כלל מגיעות ממצרים ועוסקות, בסגנון אופרת סבון, במגבלות שהחברה והדת מטילות כמעט על כל היבט של החיים בארצות האסלאם. העבירו אותן לעיר צפון־אמריקאית מודרנית, הסירו את האיסור על דיבור גס, על הצגה מפורשת של אונס, על יחסי מין לפני הנישואים וכדומה, תנו לדמויות לדבר אנגלית — ותתחילו להבין את הרעיון.
ב״אני תמיד באה אליך״, למשל, אחותה בת ה־14 של רובא, פאדיה, מגלמת נערה מוסלמית צעירה בטורונטו בעלת אותו שם, המגלה לפתע, ללא הסבר, שדלתות בית אמה נעולות בפניה. היא מתחילה לחפש את אחיותיה, שאחת מהן לכודה במערכת יחסים הרסנית עם אסיר לשעבר, והשנייה זונה. מיותר לומר שאין כאן מפגשי איחוד אידיליים. הסרט מסתיים בנערה הנטושה הרועדת במסדרונות הטחובים של תחנת הרכבת המרכזית בטורונטו, לבדה ועדיין אינה מסוגלת להבין מדוע נותרה ללא משפחה.
זו דוגמה לקילוף פצעים קולנועי אישי מאוד, המונע בידי בני משפחה שבילו את חייהם בשאלה אם להכות שורש, מתי והיכן.
אמה האמיתית של נדא, שאף שאינה נראית מקבלת מקום ראשון מבחינה רגשית ברבים מסרטיה, נמלטה כילדה מן העיר הגלילית צפת במלחמת העצמאות של ישראל, והגיעה לבסוף לפאתי דמשק. היא פגשה את מי שעתיד להיות בעלה, מתכנת מחשבים, בדמשק ב־1964, ובני הזוג עברו למונטריאול ב־1971, שם נישאו ונולדו להם שלוש בנות.
״בצורך של אמי למצוא בית״, אמרה נדא ל״ריפורט״ לאחרונה על משקאות במלון רויאל יורק הידוע בטורונטו, ״היא בסופו של דבר עקרה את ילדיה. הם היו מוכרים הכול וחוזרים לסוריה. זה לא היה מצליח, היינו נכשלות בבית הספר, והם היו אורזים וחוזרים לקנדה. הם אף פעם לא היו מרוצים.״
בסופו של דבר נסעו בני משפחת נדא לסוריה בארבעה ניסיונות נפרדים, ולבסוף, אחרי מלחמת המפרץ, השתקעו בקנדה לצמיתות. ״בסך הכול, לסירוגין״, היא אומרת, ״חייתי בסוריה שלוש שנים. בפעם הראשונה זה היה נחמד — גברים היו מגיעים לדלת של ההורים ומציעים הצעות בשבילי, וזה החמיא לי. אבל כשהייתי בת 16 נחרדתי — ברור שהם חשבו שאני חתיכת בשר. למרבה המזל אמי ואבי לא הסכימו לזה בכלל.״ לקראת הסוף, היא אומרת, ״כולנו ראינו שהחיים שלנו איכשהו יורדים לטמיון אם נישאר״.
אבל גם בקנדה לא היה למשפחה הרבה יותר קל: ״חיינו בעיירות קטנות במזרח ובמערב, ובכולן התייחסו אלינו כאל מנודים.״
אישה קטנת קומה בעלת עיניים כהות בולטות, יפהפייה דקיקה בשמלת קיץ עליזה, היא נראית כהולי גולייטלי סורית. אבל לפי דיווחים בעיתונות המקומית היא עקשנית, חדה בלשונה ומגינה בחירוף נפש על אחיותיה. כשצלם הזהיר, לפי הטענה, את פאדיה בת ה־14 לפני צילום שלא תבלבל את השורות שלה, רובא, על פי הדיווחים, הסתערה עליו והבהירה לו שיש לה ניסיון קולנועי ארוך ומוצלח יותר משלו.
היא החלה לכתוב בגיל 12, לדבריה, ורקמה באנגלית, שפת אמה, סיפורי אהבה מורכבים שחבקו את המעלות של חיי עיירה קטנה בקנדה, שהיא ואחיותיה יכלו רק לחלום עליהן בגלל מעמדן כמנודות והתנגדות הוריהן לקשרים עם לא־מוסלמים.
״ואז, כשהייתי בת עשרים״, היא נזכרת, ״התחלתי לכתוב על הדברים שהיו הכי חשובים לי. הסיפור הרציני הראשון שכתבתי היה על אישה מוסלמית שהיה לה מפגש אהבים קטן — הוא פורסם במגזין טורונטו בשם Borderlines. פתאום מצאתי את כל הקול הערבי הזה. אבל הדבר היחיד שלא רציתי היה לכתוב סיפורים פוליטיים.״
כבת הבכורה, אומרת נדא, היא בהחלט ספגה את עיקר המגבלות של הוריה. לחצו עליה לשקוע בתרבות הערבית, והיא מרדה, לדבריה, ודחתה בתוקף את ניסיונות אמה ללמד אותה לקרוא ולכתוב בערבית. אף שהיא מדברת בשפה, היא עדיין אינה יודעת לקרוא ולכתוב בה.
נדא למדה לבסוף באוניברסיטת יורק בטורונטו, שם, למורת רוחה הגדולה של אמה, התמחתה בספרות אנגלית. בתקופת הלימודים לא הותר לה לצאת לדייטים, אבל לאחר שסיימה עברה לגור לבדה ואימצה אורח חיים עצמאי ומערבי לחלוטין.
״לפעמים לא יכולתי להאמין כמה מקילים ההורים שלי עם האחיות שלי״, היא אומרת.
״הסרטים בחמישה דולר״ של נדא מוקרנים לעיתים רחוקות בעיר המתגאה מאוד בפסטיבל סרטים שנתי המוכר כיום כקרש קפיצה למועמדים לאוסקר. ואכן, לפני שהוצג מבחר מעבודתה בקולנוע בלור בטורונטו ביוני 1999, סרטיה מעולם לא הוקרנו בקנדה.
״אנחנו צריכים עוד אנשים בעלי יוזמה כזאת״, אמר מנהל הקולנוע קארם בורדונארו, כשהסביר את ההקרנה. ״אנשים שלא יחכו עד שהמערכת תגיד שזה בסדר. הם פשוט ילכו ויעשו.״
״אמרו לי״, אמרה נדא עצמה פעם לטורונטו סטאר על המרץ שלה, הנראה בלתי קנדי בעליל, ״שאני מאיימת על קולנוענים אחרים. אני לא נותנת לעצמי שום תירוצים. אני עושה את הסרט עם כסף או בלעדיו.״
אבל עוד לפני הרטרוספקטיבה הוקרנו סרטיה ביותר משלושים פסטיבלי סרטים בינלאומיים וזכו לשבחי הביקורת גם בבריטניה, בטורקיה ובהודו. ב־1999 זכה סרטה ״חום לח מרחף באחר הצהריים״, הקדמה בת שמונה דקות לנפילתה המינית של מוסלמית בת 12, בשלושה פרסים בפסטיבל ספוקיין בוושינגטון: הדרמה האפלה הטובה ביותר, סרט האוונגרד הטוב ביותר והמחול המקורי הטוב ביותר. באותה שנה זכה גם ״לא לעשות כלום״ של נדא — שבו פאדיה בת ה־12, בעלת עור הזית, מטריפה את דעתם של הולכי הרגל בטורונטו, הידועים בהתעלמותם, כשהיא עוצרת אותם ושואלת אם היא תואמת את הגדרתם ליופי — במדליית ארד לסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הבינלאומי בקליביה שבתוניסיה. ובפסטיבל הסרטים הערבי השנתי בסן פרנסיסקו קטפה נדא את פרס הבימוי על לא פחות מחמישה סרטים שהציגה שם לראשונה באותה שנה.
סרטיה תוארו כ״סינמה וריטה של כיור המטבח״: קטעים קטנים בני חמש ועשר דקות מחייהן הטרופים של נשים מוסלמיות שונות בעיר הגדולה. הם בלתי מלוטשים, גולמיים, בעלי קצב מגושם, חתרניים מאוד, ומשום כך זכירים ומטרידים באופן מוזר. השבועון הטורונטואי Eye תיאר אותם כ״דברים מהנים, המזכירים מאוד את העבודה הדוקודרמטית הסוריאליסטית למחצה של במאים איראנים מוערכים כמו מוחסן מחמלבאף (׳גאבה׳) ועבאס קיארוסטמי (׳טעם הדובדבן׳)״.
ההכרה בחו״ל משכה כסף אל תעשיית הבית של נדא, המונה אישה אחת, ולאחרונה בדמות המענק של מועצת האמנויות הקנדית ל״Unsettled״. הסרט, על אהבתה הנכזבת של נערה מוסלמית צעירה, יהיה סרטה העלילתי הראשון בצבע.
בעזרת אחיותיה וחבריה כשחקנים, וגם קולנוענים עמיתים המספקים ציוד ושירותים ללא תמורה, נדא הצליחה להשלים סרטים באחר צהריים אחד תמורת אלף דולר בלבד. ובכל זאת, אפילו היא תודה שקסמן של הפקות מאולתרות כאלה מוערך הרבה מעבר למידותיו, גם אם גרלנד ורוני חושבים אחרת. ״כרגע אני רק מקווה שירכשו את ׳Unsettled׳. אולי אז אקבל כסף רציני לסרט השלישי. בשלב הזה, מי יודע, אולי יש בהוליווד מקום למישהי שיכולה להוציא סרטים מהר, בזול ובזמן?
״זה מצחיק. בחור לבנוני שפגשתי פעם אמר שזה לעולם לא יקרה, כי היהודים בתעשייה יכשילו אותי. סיפרתי את זה לאמי, שאין לה מעט איבה כלפי ישראל, והיא צחקה. היא אמרה שזה נשמע אפילו יותר פרנואידי ממנה.
״העובדה היא שתמיד חושבים שאני יהודייה — אפילו כמה מחבריי היהודים. זה לא יכול להזיק.״