סופה הבדיוני של ישראל מגיע כשהיא מתעלמת מאופיו של המאבק הלאומי כמאבק עד מוות, ומזניחה את האחדות היהודית.
בביקור שערך לאחרונה בירדן השתתף הסופר הישראלי עמוס עוז בדיון טלוויזיוני עם פרשנים מקומיים. כשאחד מבני שיחו שאל מהו הפחד הגדול ביותר של עוז כישראלי, אמר הסופר שזה הסיכוי שישראל תתגלה כפרק זמני בהיסטוריה העולמית. אף שהממסד הספרותי הישראלי הביע באופן מסורתי בוז עמוק לרוב צורות הספרות המסחרית הספקולטיבית, הרעיון שישראל עלולה בסופו של דבר ללכת בדרכה של הממלכה הצלבנית העניק השראה למספר מפתיע של סיפורי ״אזהרה מחרידה״ בעברית, במונח הבריטי שניתן לסוגה בראשית המאה. לנוכח שבריריותו המובנית של המפעל הציוני והחרדות המושרשות שעורר, ההפתעה האמיתית אולי היא שלא נכתבו יותר כאלה.
כמה רומנים דיסטופיים פורסמו בשנות השמונים — ״הדרך לעין חרוד״ של עמוס קינן, ״פונדקו של ירמיהו״ של בנימין תמוז ו״החלום הרביעי״ של דוד מלמד הם שלוש מן הדוגמאות הבולטות ביותר — ובדרך כלל הייתה להם רגישות שמאלית. רק כשבועיים לפני רצח יצחק רבין הצטרף סוף־סוף הימין הישראלי למרוץ הדיסטופיה הישראלית. אז יצא לאור ״שלום על ישראל״ מאת זאב בן־יוסף.
השנה היא 2045, והמדינה היהודית מתפרקת במהירות מדהימה. ישראל נמצאת בשלום עם העולם הערבי כבר חצי מאה, אבל במלחמה עם עצמה כמעט אותו זמן. לאחר שוויתרה על חלק מן הגליל לטובת המדינה הפלסטינית, חילקה ישראל את עצמה לשני קנטונים עצמאיים למחצה. הרפובליקה הישראלית המצומצמת, שעקרה את שיניה הצבאיות מתוך אמונה בהסכמי השלום שלה ומסרה את השליטה ברחובות לפשע המאורגן, היא חילונית באדיקות. מובלעת ״שומרי ישראל״, שאוכלוסייתה מרוכזת בבני ברק, במאה שערים ובשולי ירושלים, היא משיחית באופן קודר.
הסכסוך ביניהן מסלים כשהלאומנים הדתיים, האוטונומיים ממילא, דורשים עצמאות במדיניות חוץ ובצבא. כשהכלכלה חרבה והצבא והמשטרה מותשים מעשרות שנות מאבק פנימי, מבקשים הישראלים החילונים הנצורים מן הפלסטינים לשלוח חיילים כדי לסייע בהשבת הסדר. הפלסטינים, שהסתדרו איתם מצוין במשך עשרות שנים, נענים בשמחה. ואז, כמובן, מסרבים לעזוב.
״אנחנו, כלל העמים הערביים״, מעיר המנהיג הפלסטיני המנצח, ד״ר וליד אל־חוסייני — הוא נקרא על שם חאג׳ אמין אל־חוסייני, המופתי המנוח של ירושלים ותומך היטלר, אבל יש לו החביבות המחויכת של בנו של בן דוד המופתי, פייסל אל־חוסייני — ״תמיד היינו מאוחדים בתקוותנו להיפטר מכם, לטהר את אדמתנו מפולשים. מעולם לא הסתרנו זאת מכם. אבל אתם רציתם להיות מוסריים, טהורים. דאגתם לנו ולאנשים אחרים יותר משדאגתם לעצמכם. כך הקלתם עלינו, על הגרמנים ועל שאר האנטישמים בעולם״.
כן, הגרמנים. או שלא הזכרתי שעד 2045 גרמניה ויפן חזרו למעמדן כמעצמות־על, הקימו מחדש את מדינות הציר, ובעזרת טכנולוגיית־העל המנצחת שלהן בנו באהבה מחדש את הגטאות ואת מחנות המוות של פעם?
בן־יוסף, בכיר בהסתדרות הציונית העולמית, מתעד את גוויעת ישראל דרך גוויעתה הנלווית של משפחה ישראלית חילונית נכבדה. אבי המשפחה הלא מתפקדת הזאת הוא ד״ר שלמה אריאל, פיזיקאי חלקיקים זוכה פרס נובל, שבסופו של דבר מנהל עם חברי ילדותו ממשלה ישראלית חילונית פושטת רגל מוסרית וחסרת יכולת באופן עמוק. שקוע בקריירה שלו, הוא אינו מבחין שאשתו התרחקה ממנו ושילדיו נעשו מוטרדים ומנוכרים, אבודים בארץ של ערכים מדולדלים ותנאים חברתיים וכלכליים מידרדרים.
אריאל, למקרה שלא הבחנתם, הוא שמאלני, חילוני, ליברלי, הומניסט ואוניברסליסט — בן־יוסף אוהב להדביק תוויות בנוסח ראש לימבו לאנשים ולמוסדות שאינם לרוחו — המאמין ברעיון, למעשה ליברטריאני, שלאף מדינה או עם אין זכות מוסרית לכפות את רצונם על מדינות או עמים אחרים, אפילו לא על קבוצות המתגוררות בגבולותיהם. לכן, כשהערבים החיים בקנטון עצמאי למחצה בגליל העליון דורשים את הזכות להתמזג עם פלסטין העצמאית, עמיתיו השמאלנים של אריאל אינם יכולים לחשוב על סיבה טובה יותר למנוע את עזיבתם מכפי שיכלו למצוא לדחיית החלטה קודמת להכיר בעצמאות הפלסטינית. אולם הדבר אינו מונע מהממשלה לכפות תוכנית לימודים חילונית־הומניסטית על כל בתי הספר הנתמכים בידי המדינה, ובכך לאלץ גם את הדתיים והחרדים לפרוש.
הבעיה האמיתית, כפי שבן־יוסף מבין אותה וכפי שמנסח אותה ללא אירוניה מכוונת פילוסוף נאצי מן המאה ה־21 שהוא ממציא, היא שיש עמים וגזעים ששורדים בכך שהם מציבים את האינטרסים והרווחה שלהם ראשונים, ויש עמים וגזעים שנידונים להכחדה מפני שהם מעריכים את רווחת האחרים יותר משלהם.
כפי שמסביר בהמשך הנשיא הפלסטיני וליד אל־חוסייני לאריאל בסיור במחנות המוות, דומה לסיור שערך קודמו במציאות, המופתי הגדול, מאה שנה קודם לכן: ״אולי עכשיו תבינו למה מתנגדי היהודים לאורך הדורות, שכונו אנטישמים, ובהם אנחנו הפלסטינים, קראו לכם ׳בני המוות׳. הייתם עם שלא ידע לחיות, ולכן לא היה ראוי לחיים.
״פשוט מעולם לא הצלחתם להבין שהיחסים ביניכם לבין העמים הערביים התבססו על עיקרון יסודי אחד — מאבק מוחלט לחיים ולמוות. או אתם או אנחנו. השליתם את עצמכם כשחשבתם שחלוקת הארץ תביא שלום, ושהשלום הזה יישמר... הייתם צריכים ללמוד מאיתנו בעניין קדושת הארץ. מעולם לא היינו מוכנים לשקול ברצינות ויתור על חלק כלשהו מארצנו. החלטנו שאדמת פלסטין קדושה, כל חלוק אבן, קודש הקודשים...
״במקום להתאחד כמונו סביב מטרה — הקדשת העם כולו לקדושת הארץ — התפרקתם במהירות מופרזת לקבוצות ולתתי־קבוצות, מתקוטטים זה עם זה במקום עם האויב האמיתי. בדרך זו איבדתם את הזכות היסודית אפילו להיקרא עם״.
למרבה הצער, מאחר שחלק כה גדול מספרו של בן־יוסף מורכב מפולמוס פטפטני מסוג זה, ״שלום על ישראל״ מאבד את הזכות היסודית להיקרא סיפור ״אזהרה מחרידה״ ראוי, מהסוג שפרסמו ג׳ורג׳ אורוול ואלדוס האקסלי. ״1984״ של אורוול עורר באופן מוחשי את צחנת הכרוב הנרקב ואת הצללים המאיימים של שכונות העוני המופצצות בלונדון שלאחר המלחמה. ״שלום על ישראל״, לעומתו, אינו מצליח לעורר את תחושת הזמן והמקום המפורטת שסיפור כזה זקוק לה כדי לייצר אימה אמיתית. המאה ה־21 המוצגת כאן כמעט זהה בטון ובמרקם לעולם שבו אנחנו חיים כעת.
הדבר מוזר, בהתחשב בכך שהגיבור, ד״ר אריאל, המציא למעשה מכונה המייצרת אנרגיה חופשית ובלתי מוגבלת. בחיים האמיתיים זה היה מביא לישראל ולעולם תור זהב חומרי שלא נראה מאז המצאת מכשיר הסרת השיער אפיליידי בקיבוץ הגושרים. אבל במשל של בן־יוסף, לא רק שהדבר אינו משנה את חיי האדם: אריאל שוכח בנוחות, במשך רוב הסיפור, שהפך אותה לקרן מוות שבאמצעותה אפשר להכות כל אויב של ישראל או של היהודים בכל מקום בעולם כמעט ללא חשש מעונש.
הפולמוס של בן־יוסף מתערער עוד יותר בשל הבוז שהוא רוחש למי שמבקשים סיום כלשהו לסכסוך ישראל עם העולם הערבי שאינו מבוסס על הכנעת צד אחד בידי האחר. למרות הכרזתו הספונטנית האחרונה של שמעון פרס שאולי יוותר על האופציה הגרעינית של ישראל במקרה של שלום אמיתי, עדיין לא סביר שממשלה ישראלית עתידית כלשהי תבצע את ההתאבדות הלאומית השיטתית המתוארת כאן. עוד פחות סביר שקוראים בעלי כושר הבחנה יקבלו את אמונתו היסודית של בן־יוסף שתפקידה המיועד של ישראל ביקום הזה הוא להמשיך לנהל את מלחמת העולם השנייה עם שאר כדור הארץ לנצח.