נפש יפה ומעוותת
איש לא הופתע יותר מאמן האימה דייוויד קרוננברג כשהבין, במהלך צילומי סרטו החדש 'ספיידר', שהדמות שבכותרת חייבת להיות יהודית.
שלי טייטלבאום, לוס אנג'לס
סרטו החדש של דייוויד קרוננברג, 'ספיידר', אינו מכיל אף אחת מהאובססיות המאפיינות אותו. כך התכוון הבמאי. מה שכן יש בו, להפתעתו לדבריו, הוא רובד יהודי סמוי.
אין כאן זכר לטפילים המיניים המטרידים ולתוספות הביולוגיות הדוחות שהניעו את סרטיו המסחריים המוקדמים, ובעיני אחדים המטרידים ביותר: במיוחד 'צמרמורת' (1974), על מגפת טפילים שנוצרו במעבדה ומתפרצת במגדל מגורים במונטריאול, והופכת את הנדבקים למפלצות שטופות תאווה; 'רביד' (1975), על צעירה ההופכת בלי כוונה לערפדית בעקבות ניתוח פלסטי; או 'הצאצאים' (1979), על אישה שעברה התעללות וזעמה מוליד להקת יצורים זעירים רצחניים. אין גם רמז להתעלות הסרטנית של 'הזבוב' (1985), העיבוד קורע הקרביים והלב של קרוננברג לסרט האימה משנות החמישים על ניסוי להעברת חומר שמשתבש להחריד; שלא לדבר על העיוותים של המין, התודעה, המגדר והטעם שעיצבו יצירות כמו 'האזור המת' (1983), 'תאומי המריבה' (1988), 'מ. באטרפליי' (1993) ו'קראש' (1996).
'ספיידר', נטורליסטי באופן חד, עובד למסך בידי פטריק מקגראת על פי הרומן שלו באותו שם מ־1988. הוא מתרחש בשכונות העוני של האיסט אנד בלונדון זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, ובהמשך בשנות השישים, וגם במבוכים של נפש סכיזופרנית ששוחררה זה עתה ממוסד.
הרובד היהודי של 'ספיידר' התגלה לקרוננברג ולשחקן הראשי שלו, רייף פיינס, רק בערך באמצע צילומי הפנים בטורונטו, עיר הולדתו של הבמאי. אף שהוא אתאיסט כל חייו והוריו בחרו שלא להעמיס עליו חינוך יהודי מסורתי, קרוננברג התענג על ההכרה שבסרט קיימת בכלל זווית יהודית או משמעות יהודית סמויה. ובכל זאת, הבמאי בן ה־59, שביקר בלוס אנג'לס בדצמבר לקידום הסרט, סיפר ל־Report שהדבר עדיין היה מעט מזעזע.
'ספיידר' מספר את סיפורו של דניס 'ספיידר' קלג, שכונה כך על שם קורי החוטים שבהם נהג לקשט את חדרו בילדותו בשכונות העוני של מזרח לונדון, זמן קצר לאחר המלחמה. קלג הסכיזופרן ביצע בילדותו פשע מחריד שהוביל לעשרות שנות אשפוז. הוא משתחרר בטרם עת לבית מעבר עלוב סמוך למקום שבו גדל, ובשבריריותו ובפגיעותו נאבק בזיכרונו המשתנה בלי הרף, בניסיון נואש להתמודד עם המעשה המכונן של חייו המוקדמים.
'רייף ואני דיברנו לעיתים קרובות על אבני הבוחן שלנו לסרט', סיפר קרוננברג. 'אלה היו סמואל בקט, פיודור דוסטויבסקי ופרנץ קפקא. אבל בשלב מסוים אמרתי שאם ספיידר הוא באמת דמות קפקאית — כפי שכבר הייתי בטוח אז — הרי שספיידר הוא ללא ספק יהודי.'
אכן, כמו דמות מיצירת קפקא, ספיידר הוא הזר הנצחי החייב להתגבר על מיטב ניסיונות היקום למנוע ממנו לברר מה אמיתי ומה אינו אמיתי. הוא אינו מצליח תמיד — למעשה נראה שהוא נידון לכישלון. אבל ביכולתו לנהל מונולוג פנימי עם עצמו, הוא מתקרב, לפחות בעיני קרוננברג, לגלם את אב־הטיפוס של האמן במאה העשרים, שנגזרה כמעט כולה מבד הרגישות הפרנואידית של קפקא.
התכונות שהביאו את קרוננברג ופיינס למסקנה שקלג יהודי אינן מסתערות על החושים בעוצמה או בישירות כמו, למשל, המאפיינים הקפקאיים של 'הזבוב', סרט השואב את השראתו מ'הגלגול', הסיפור המובהק על אדם שהחרק משתלט עליו.
במעיל גשם שמנוני, במכנסיים שאינם מתאימים ובכמה שכבות של חולצות וסוודרים אכולי עש, ספיידר של פיינס מוזנח כשם שהוא חסר מנוחה. הוא גם נוטה לכתוב בכפייתיות כתב יד בלתי מפוענח, כמעט רוני, במחברת שהוא חוקר ומקדש כמעט כפי שמקובל היה עושה בניסיון לחלץ מספר הזוהר את סודות הבריאה.
'בכל פעם שאני מדבר על אמן, האם אני מדבר בו בזמן על יהודי?' שואל הבמאי שאלה רטורית. 'הייתי אומר שכנראה כן. ובכל זאת, זו לא הייתה כוונה מודעת.' ספיידר אינו מסוגל לתקשר, אף שמה שהוא חושב שחשוב בחייו ובעברו נמצא בבירור בספר שהוא כותב.
הרעיון של אדם הכותב באובססיה ובפרנויה כאלה בשפה שאיש אינו מבין הוא סיוטו הארכיטיפי של האמן. ובמובן מסוים, מצבו של קלג כמעט משקף את מצבו של קרוננברג בשנות עיצובו כאינטלקטואל וכיוצר קולנוע.
באהבתו למדע הבדיוני ולאימה האמריקאיים, יצר קרוננברג שפה קולנועית ורפרטואר שהם שלו בלבד. הוא הציג חזיונות של כאוס ואנרכיה קרובים בתוך סביבה תרבותית שהעדיפה הרהור קודר על פני מעופי דמיון פרועים, וסדר חברתי רגוע על פני חירות אישית. אף שהיה נערץ באירופה וזכה בתחילה לכבוד בארצות הברית, קרוננברג בילה את ראשית הקריירה שלו בארץ מולדתו, שמעולם לא נטש, בהדיפת ניסיונות המבקרים לבטלו כ'דייב המושחת' הגס והנצלני.
דייוויד פ. קרוננברג נולד בטורונטו ב־15 במרץ 1943, ילדם השני של מילטון ואסתר קרוננברג, אחרי אחותו דניס. מילטון כתב טור על איסוף בולים בטורונטו טלגרם והיה כותב עצמאי בכתב עת בשם True Canadian Stories. כחובב ספרים נלהב ניהל חנות ספרים בתקופת השפל הגדול, ובנו נזכר שציפה את כל מסדרונות הבית בספרים.
אסתר קרוננברג, לבית סומברג, הייתה פסנתרנית של מקהלה ופסנתרנית חזרות בבלט הלאומי של קנדה. אחותו של דייוויד, דניס, הצטרפה לבסוף לבלט כרקדנית, ולאחר שסיימה את הקריירה הזאת נעשתה מעצבת תלבושות בסרטי אחיה.
אף שמשפחת קרוננברג חיה תמיד בשכונות שרוב תושביהן יהודים, מבחינה דתית נשארה כמעט לגמרי מחוץ לקצב. 'הוריי היו אתאיסטים מושבעים', אמר קרוננברג ל־Report, 'וגדלתי לגמרי בלי שמירת מצוות. אבל זה לא אומר שלא... ידענו שאנחנו יהודים. זה לא אומר שאמי לא דיברה איתי יידיש, כי היא כן דיברה. לכן, באופן תרבותי, ולא בכל מה שקשור לדת, הייתי יהודי לחלוטין וקיבלתי חינוך יהודי לחלוטין. זה פשוט לא השפיע על חיי ועל עבודתי באותה דרך שבה השפיע, למשל, על וודי אלן.'
אף שהוריו העניקו לו את התחושה שכל העולם פתוח בפניו, קרוננברג נאלץ בסופו של דבר להכיר בכך שיש אנשים שבעיניהם חלק מהאפשרויות הללו הן טרפה — כמו הצדפות שבדימוי 'העולם הוא הצדפה שלך'. לא מפתיע שתיאר פעם את עצמו כמי שמרגיש 'מעט, אבל בהחלט, זר בכל אירוע יהודי'. מאוחר יותר הכריז ש'סביר הרבה יותר שאיכנס לכלא בגלל האמנות שלי מאשר בגלל יהדותי'.
ההכרזה הזאת נבעה כנראה מהתגובות הביקורתיות הראשונות שקיבל כיוצר קולנוע מסחרי בארצו. ב־1975, לאחר יציאת סרטו המסחרי הראשון, 'צמרמורת', הכתיר אותו רוברט פולפורד, אז עורך כתב העת הארצי Saturday Night, כסרט הדוחה ביותר שראה מעולם. ביקורתו, שפורסמה כמאמר בשם 'כדאי שתדעו כמה הסרט הזה גרוע — הרי אתם שילמתם עליו', עוררה סערה ארצית מפני שהסרט מומן בחלקו במענק מתאגיד פיתוח הקולנוע הקנדי.
לא משנה ש'צמרמורת' החזיר את ההשקעה עם ריבית. או שניצח בקאן, נמכר ל־35 מדינות ותורגם לבסוף ל־14 שפות. אנשי הספרות והתרבות המאופקים של המדינה לא מצאו תועלת רבה בהמצאות אמריקאיות עממיות כאלה כמו אימה ומדע בדיוני.
למעשה, הם כמעט השתגעו לנוכח סרט הביכורים של קרוננברג. דוגמה אופיינית לגינוי שהומטר עליו הייתה ביקורת בסינדיקט העיתונות הקנדי סאות'אם, שכינתה את 'צמרמורת' 'אחד הסרטים החולניים והדוחים ביותר שהגיעו אי פעם לבתי הקולנוע'. לאחר שקראה בגלוב אנד מייל של טורונטו על שחיתותו כביכול, פינתה בעלת הבית שלו את הבמאי הטרי, שזה עתה נישא, מדירתו, בטענה שהפר את סעיף המוסר בחוזה השכירות.
כמעט 25 שנה אחרי טבילת האש הזאת, ולמרות כישלונות ביקורתיים ומסחריים חדשים כמו העיבוד שלו מ־1996 ל'קראש', הרומן של ג'. ג'. באלארד על פטישיזם של תאונות מכוניות, מעמדו האמנותי של קרוננברג בארצו ובהוליווד לא רק בטוח אלא ממשיך לפרוח.
הוא נערץ באירופה, ומפיקים אמריקאים רואים בו את הבמאי הקנדי הרווחי ביותר ושולחים לו ללא הרף תסריטים מסחריים לשוברי קופות לשיקולו. והוא ממשיך לדחות אותם — לאחרונה הצעה לביים את 'אינסטינקט בסיסי 2'.
ובכל זאת, האיש שממשיך להימנע מהוליווד כאילו נכבשה בידי אותה מגפת טפילים שהתפרצה ממגדל המגורים ב'צמרמורת', הצליח איכשהו לגייס עשרה מיליון דולר כדי ליצור מחקר שקט, אפל ומייאש כל כך של השפיות האנושית, או היעדרה, כפי שיש ב'ספיידר'.
התגובות החיוביות שכבר מקיפות את 'ספיידר' — לוס אנג'לס טיימס כינה אותו 'מרתק ומעורר מחשבה', ולוס אנג'לס ויקלי 'דיוקן מרושע להפליא ופיוטי באופן משונה' — ויציאתם במקביל של סרטים קטנים אחרים, אפלים, רציניים או המכוונים למבוגרים, כמו 'אהבה לליזה', 'אודות שמידט', 'השעה ה־25', 'הפסנתרן', 'השעות' ו'החבר'ה', מרמזות שרוח התקופה וטעמם של הצופים אולי סוף סוף השיגו את קרוננברג.
ארבעים שנה אחרי שהתחיל בקריירה קולנועית, ורבע מאה מאז ש'צמרמורת' זיכה אותו בכינוי המפוקפק 'דייב המושחת', המדע הבדיוני והאימה נעשו שני המנועים המקיימים את הוליווד. סרטים כמו 'שר הטבעות', של אמן הזעזועים הניו־זילנדי פיטר ג'קסון, מקבלים מועמדויות לפרס הסרט הטוב ביותר ומרוויחים די כסף לחלץ את אנרון.
לקרוננברג, הרטרוספקטיבות הקולנועיות, האנתולוגיות הביקורתיות וההערכה הציבורית עדיפות ללא ספק על סילוק אל ליל טורונטו הקר בידי בעלת בית. אבל הקבלה מציבה סכנות אחרות, ובראשן סוג הפשרה שיוביל לדילול חזונו הייחודי, גם אם בעיני אחדים הוא מטורף. ליוצר אישי אמיתי, שאמר פעמים רבות שהוא חושש שיישאר עם 'קהל של אדם אחד — אני עצמי', זו עשויה להיות האפשרות המפחידה מכול.