לוס אנג׳לס
כיצד מפגש מקרי עם ניצול שואה שאמר ש׳רפסודיה בכחול׳ הצילה את חייו נתן להרשי פלדר השראה להביא לבמה את סיפורו של ג׳ורג׳ גרשווין ה׳לא מוכר׳.
שני דורות של יורשי ג׳ורג׳ גרשווין שומרים בקפידה על מורשתו המתמשכת של המלחין האמריקני הגדול, ומבטיחים שאיש לא יעשה ככל העולה על רוחו במוזיקה שלו או בדמותו. לג׳ורג׳ לא היו ילדים, וגם לא לאחיו התמלילן איירה, ולכן עם מנהלי העיזבון נמנים בנו של האח הצעיר ארתור, מארק, ובנו אדם; בנה של האחות הצעירה פרנסס, ליאופולד; ומייקל סטרנסקי, אחיינה של אשת איירה; לצד עורכי דין ויועצים אמנותיים וניהוליים. כעת, 63 שנים אחרי מותו הפתאומי של גרשווין בגיל 38, נתנו נאמני העיזבון סוף סוף למישהו רשות ליצור את דמות אביהם הנערץ לבמה המסחרית.
אף שהאיש שיחזיר את גרשווין לחיים, פסנתרן הקונצרטים, השחקן והמלחין הרשי פלדר בן ה־31, הוא כיום חבר קרוב של משפחת המלחין, הוא נאלץ לרכוש את לבם לאחר שבהתחלה הרחיק אותם בלי משים.
ב־1998 העלה פלדר בלוס אנג׳לס מופע יחיד, ׳שירו׳, שחגג את ההישג האמנותי המוכר אולי ביותר של גרשווין, ׳רפסודיה בכחול׳. המופע התבסס על סיפורו האמיתי של ניצול אושוויץ האומר שהציל את חייו בשריקת נושאים מן ׳הרפסודיה׳ לגרמנים. פלדר פגש את האיש, הלמוט שפריצר, יהודי ששימש נער שליחויות לרופא הנאצי יוזף מנגלה, בפולין כמה שנים קודם לכן, בעת שראיין תאומי מנגלה בהתנדבות עבור קרן השואה של סטיבן ספילברג.
זמן קצר אחרי שהביקורות הראשונות על ׳שירו׳, שהיו ברובן חיוביות, הגיעו לדוכנים, נשלח מכתב דרישה להפסיק את הפעילות מאת האחים וורנר, בעלי קטלוג גרשווין, ועיזבון גרשווין, בטענה שלא הושגו ׳הזכויות הגדולות׳ המתאימות לביצוע בימתי. כשפלדר התקשר לוורנר להסדיר את העניין, נאמר לו שבני המשפחה לא התלהבו במיוחד מהבטחתו המחמיאה של מבקר תיאטרון בלוס אנג׳לס טיימס, שלאחר הצפייה במופע איש לא יוכל לשמוע את ׳רפסודיה בכחול׳ באותה דרך. למעשה, מבקר וראייטי תיאר את ביצועו של פלדר כ׳טעון בעוצמה ועוטף, שאפשר לשמוע בו את זעקות הגוססים׳. לפלדר נדמה שהם לא רצו שהאדם שנעשה סמל לנפש האמריקנית החצופה והשופעת של המחצית הראשונה של המאה ייקשר בשואה.
פלדר הבין את רצונם להגן. מאז ביצע את ׳רפסודיה בכחול׳ בהופעת הבכורה שלו ב־1988, ניגן את יצירת גרשווין יותר מחמש מאות פעמים ברחבי העולם, ובתוך כך זוהה עמה במידה רבה. הוא הרגיש צורך לנסות להסביר למשפחה ש׳שירו׳ לא רק אינו מבזה את שמו או את המוזיקה של גרשווין, אלא דווקא חוגג אותם על שהצילו חיים של יהודי.
פלדר פנה לכל אחד מבני המשפחה והנציגים בנפרד, ולאחר שהכירו אותו ואת עבודתו אימצו את מאמציו. אף שפלדר רצה להעלות את ׳שירו!׳ בניו יורק, חבר הציע שאולי ילך לשם בתפקיד ג׳ורג׳ גרשווין עצמו, במקום ניצול שואה. כשפלדר הציג למשפחה בניו יורק ביוני האחרון קריאה מבוימת של הטיוטה הראשונה שלו למופע יחיד על ג׳ורג׳, נתנו לו אור ירוק לפתח את התפקיד לבמה המסחרית — הפעם הראשונה מאז מות המלחין שבה הותר למופע כזה להתקדם. לאחר שנאמני גרשווין יאשרו את הפקת הסדנה הנוכחית לריצה בברודוויי, יעלה פלדר לבמה ב׳ג׳ורג׳ גרשווין — לבד׳ בשלושה תפקידים מרתיעים: מחזאי, שחקן ופסנתרן.
במופע, אומר פלדר, פוגש הקהל את רוחו של גרשווין מיד אחרי מותו, ׳רגע לפני שהוא ממשיך הלאה — שעתיים עם אדם המדבר אלינו מן העולם האחר׳. כדי להבין טוב יותר את מושא יצירתו, שוחח פלדר עם הביוגרפים של גרשווין ועם חבריו שנותרו בחיים, בחן את כתבי היד המוזיקליים שלו בארכיון גרשווין בספריית הקונגרס וקרא חלק גדול מתכתובותיו. ׳למדתי כל מידע שיכולתי להשיג כדי להכיר את חייו האישיים של ג׳ורג׳, מתוך מחשבה שאמצא איזה סוד אישי עמוק ואפל שהניע את האיש׳, הוא זוכר. ׳אחרי שנתיים שבהן כיסיתי כל בסיס אפשרי, מצאתי אותו. ג׳ורג׳ נתן לנו אותו בעצמו: המוזיקה שלו׳.
הרשי, בן למשפחה קנדית בולטת של מהגרים אורתודוקסים מודרניים מפולין ומהונגריה — דודו היה הרב גדליה פלדר מטורונטו — למד בישיבה קטנה מעורבת לבנים ולבנות בפרבר המבודד והיהודי ברובו קוט סן לוק. בגיל תשע דרש, ולבסוף קיבל, שיעורי פסנתר. בגיל 11 כבר הופיע לראשונה בקונצרט מקצועי במונטריאול. ושמונה חודשים אחרי בר המצווה התקבל לאוניברסיטת מקגיל ללמוד אצל דורותי מורטון, שנחשבה אז למורה המובילה לפסנתר בעיר.
כשהתרחק מעולם הישיבה, השלים פלדר את שיעורי המוזיקה בשיעורי משחק והחל להופיע בקביעות בתיאטרון הרפרטוארי היידי המפורסם של העיר, שבו שימש בהמשך מנהל מוזיקלי. אבל מעולם לא הפסיק להופיע כפסנתרן קונצרטים, ולעיתים הופיע חמישים פעמים בעונה כסולן או כנגן מוזיקה קאמרית. בינתיים ערך את הופעת המשחק הראשונה שלו בטלוויזיה בגיל 14, ב־1983, בתפקיד משנה בעיבוד לסיפור הקצר ׳במבינגר׳ של מרדכי ריצ׳לר, והחל להופיע בהפקות טלוויזיה וקולנוע קנדיות נוספות.
אבל מונטריאול לא הייתה המקום לפתח קריירה מוזיקלית או קריירת משחק, ובגיל 17 פנה ישר לניו יורק ולפסנתרן ג׳רום לוונטל. לוונטל, שעדיין לא לימד בג׳וליארד, קיבל תלמידים פרטיים בביתו, ופלדר בילה את שלוש השנים הבאות תחת הדרכתו הקפדנית ונסע מדי שבוע בין מונטריאול לניו יורק. הוא השתקע בניו יורק ב־1990 והלחין, עיבד, ביים, ניצח ושיחק לבמת הקונצרטים ובהפקות אוף־ברודוויי ובהפקות אזוריות.
ב־1997 יצר, יחד עם ׳שותפתו לחיים, לאהבה ולאמנויות׳, ראש ממשלת קנדה לשעבר והקונסולית הכללית הקנדית הנוכחית בלוס אנג׳לס קים קמפבל, את האופרה ׳תיבת נח׳. היצירה על המבול, בהשראה קבלית, הוצגה לראשונה במרכז לאמנויות הבמה של UCLA עם נגנים מן הפילהרמונית של לוס אנג׳לס.
פלדר אמר לריפורט שהשגת אישורים לתסריט בזמן כתיבת ׳ג׳ורג׳ גרשווין — לבד׳ חייבה הסכמה של לא פחות משבעה נאמני עיזבון גרשווין. המוזיקה של גרשווין הפכה למכרה זהב של ממש ליורשיו. למשל, לפי הדיווחים הסכימה יונייטד איירליינס ב־1985 לשלם למשפחה שלושה מיליון דולר במשך עשר שנים על הזכויות לשימוש ב׳רפסודיה בכחול׳ בקמפיין פרסום. וב־1990, לפי הביוגרפית של גרשווין ג׳ואן פייזר, שילמה וורנר 200 מיליון דולר על קטלוג המלחין, אף שהמשפחה עדיין קובעת מי רשאי להשתמש בחומר ולאיזו מטרה.
ידידות או לא, יורשי גרשווין ממשיכים להיות מעורבים בכתיבתו של פלדר, כפי שהם מעורבים בכל פרויקט אחר הקשור לגרשווין. פלדר משתתף בסדנאות יצירה סדירות עם הנאמנים וחייב להתחשב ברגישויותיהם אם הוא מקווה לקבל את ברכתם הסופית להעביר את המופע לברודוויי. פלדר מתעקש שיש היבטים מדווחים בחייו האישיים של גרשווין, שמכיוון שלא פגש אותו מעולם יהיה זה לא הוגן מצדו לעסוק בהם. הוא נמנע, למשל, מן ההשערות המתמשכות שגרשווין, רווק כל חייו שנודע, למרבה האירוניה, ברדיפת נשים, אולי היה הומוסקסואל. אבל פלדר אומר שהדבר קשור פחות לדאגה לרגשות המשפחה ויותר לכך ש׳זה פשוט אינו מעורר בי עניין מתמשך׳.
מה שמעניין אותו אישית מאוד, אמר פלדר לריפורט, הוא כיצד גרשווין עצמו התמודד עם שאלת מורשתו האמנותית. האיש ש׳הפך את הג׳אז לאישה הגונה׳, במילותיו של כוכב הרדיו רודי ואלי, ריגש רבים. אבל גם הרתיח אחרים, שחלקם ייחסו את חידושיו למוצאו האתני. האנטישמי המושבע הנרי פורד סימן את גרשווין כ׳איום יהודי זדוני שחדר לעולם בצורת ״רפסודיה בכחול״. מוכרחה להיות דרך כלשהי׳, השתלח בעיתונו דיארבורן אינדיפנדנט בשנות העשרים, ׳להוכיח שדוחף שירים יהודי מן הלואר איסט סייד, שעלה בדרגות טין פאן אלי עם מעט הכשרה רשמית או בלעדיה, אינו אלא מתחזה׳.
התפיסה של פלדר בנוגע ליהדותו של גרשווין שונה מעט. ׳יש חלקים במוזיקה של גרשווין׳, הוא אומר, ׳השורשיים במנגינות יהודיות מסורתיות. למעשה, ג׳ורג׳ התחיל פעם לשרטט אופרה המבוססת על ״הדיבוק״. הוא היה יהודי עד לשד עצמותיו. חברים דיווחו שהיה שוקל נישואים רק עם יהודייה; הוא ערך סדרי פסח — לקצב ג׳אז, לפי אחת האורחות, קיטי קרלייל הארט — ובא מבית מהגרים רוסי־יהודי מסורתי.
׳אבל העיקר הוא שבניגוד למנדלסון או למאהלר, ג׳ורג׳ היה מלחין יהודי שלעולם לא היה שוקל להתנצר כדי לקבל כניסה לעולם המוזיקה הרצינית. גם בני משפחת גרשווין ממשיכים להזדהות כיהודים מקיימי מצוות׳. למעשה, פלדר זכה לארח את ברית המילה של בן גרשווין החדש, וכפי שג׳ורג׳ ביצע את ׳הרפסודיה׳ בחתונת אחיו איירה, השמיע פלדר לתינוק נח גרשווין, בנו של אדם, בן אחיינו של ג׳ורג׳, את הביצוע החי הראשון שלו ליצירה, לעיני שלושה דורות של בני גרשווין.
תרומתו של גרשווין למוזיקה הפופולרית האמריקנית גדולה ומתמשכת כל כך שאינה זקוקה לאישור. שירים מן הלהיט הראשון שלו, ׳Swanee׳, ועד ׳S’Wonderful׳ ו׳I Got Rhythm׳ הם סטנדרטים מבוססים ברפרטואר הג׳אז וברפרטואר המסחרי. אבל ערכן האמנותי של יצירותיו ה׳קלאסיות׳ — ׳רפסודיה בכחול׳, ׳אמריקני בפריז׳ ו׳פורגי ובס׳ — היה ונשאר נושא לוויכוח, וגרשווין מת בלי לדעת מה יעלה בגורל מורשתו.
פלדר אומר: ׳לכולנו יש תפיסה שאנשים מפורסמים חיים חיים מבורכים. ג׳ורג׳ היה מפורסם ועשיר מאוד בזמנו. אבל ההכרה שייחל לה מעמיתיו המלחינים חמקה ממנו. הוא מת בלי הקבלה הזאת, אבל בסופו של דבר נעשה ידוע ומהולל יותר מכולם.
׳בהבאת הסיפור הזה לבמה הבנתי בעצמי שלעולם איננו יכולים לדעת באמת מה תהיה ההשפעה המתמשכת, אם בכלל, של משהו שאנחנו עושים. בסופו של דבר, ג׳ורג׳ האמין שאסור להלחין כדי להוכיח משהו. הוא התעקש, ואני חושב שצדק לחלוטין, שפשוט צריך לתלות את הדמיון שלך בחוץ כדי ששאר העולם יראה אותו׳.