מאת שלדון טייטלבאום
ארנב חרמן מתפרץ ב'כתם רטוב' שוצף, אות מבשר לאבדונו המלוכלך בעקבות סצנת מין קטלנית. זבוב עיתונאי מעניק משמעות חדשה למקצוע ה'חיטוט ברפש', כשהוא גורף בכפית תלוליות ענקיות ונוטפות של צואה בתחתית אסלה מטונפת מאחורי הקלעים. וסיד, הפיל המאני־דפרסיבי, חוטף תביעת אבהות מתרנגולת — הייתם צריכים לראות את הצאצא!
ברוכים הבאים לעולם שבו הופכים את החבובות על הראש ודופקים אותן מאחור, בידי מנפץ מוסכמות מושחת מצדה העליון של ארץ הדרום. פיטר ג'קסון, הקולנוען הצעיר והשובב ביותר בניו זילנד, הפיק וביים בכוונה תחילה סרט — בתמיכתה הנועזת אך המסויגת של נציבות הקולנוע הניו זילנדית — שגורם אפילו לארוחת בוקר של כבשה להיראות טעימה. הכירו, אם אתם מרגישים שאתם מוכרחים, את הפיבלס: יצורים מגעילים להחריד שרק מדי פעם יש בהם משהו שמצדיק את קיומם.
בסרטו השני עד כה — הראשון, 'טעם רע', הפך משום מה לסרט פולחן בקרב חובבי קומדיות אימה עתירות דם — מציע ג'קסון ב'לפגוש את הפיבלס' צלילה מהירה ומהבילה אל הצד המלוכלך של יצירי כפיו החביבים של ג'ים הנסון המנוח. לכך מצטרפת רגישות אסתטית שנראית לא פעם כאילו נשאבה מ'חבורת הזבל' של ארט שפיגלמן. חברת Southgate Films העצמאית מהוליווד רכשה את הסרט להפצה בארצות הברית בקולנוע ובווידאו בשוק הסרטים Mifed במילאנו ב־1989, ומתכננת לפתוח בהקרנות אזוריות בשווקים הגדולים בסתיו הקרוב.
ג'קסון, הבמאי, המפיק השותף והתסריטאי השותף, בוחן את סדריק חזיר הבר, סוחר סמים פסיכוטי, במהלך בנייתו מגומי מוקצף בידי בונה הבובות ריצ'רד טיילור.
בריאיון טלפוני הסביר ג'קסון כי הפיק את הסרט, שנשא בתחילה את השם MEET THE FEEBLES, בתקציב של כמיליון דולר. קרוב לשלושה רבעים מן הסכום הוענקו לו בהלוואה מנציבות הקולנוע הניו זילנדית, NZFC. עם זאת, הנציבות לא רצתה להשקיע בסרט ממש ולקבל בתמורה חלק מהכנסותיו. 'הם החליטו שזה לא סוג הסרטים שלהם', אמר ג'קסון. 'אבל הם הרגישו שהם חייבים לתמוך בי בגלל התגובה ל"טעם רע". זה באמת לא סוג הסרטים שלהם, ולא מעט מחברי הנציבות לא אוהבים אותו. למעשה, הם סירבו ששמם יופיע בקרדיטים'.
'אגדת' הפיבלס מתחילה ב־1987, כשג'קסון השלים את עבודת האפקטים המיוחדים ב'טעם רע'. לכאורה בהשפעת שאריות האדים של דבק על בסיס ממס, הוא ומעצב הבובות קמרון צ'יטוק החלו להשתעשע באפשרות המשעשעת ליצור סרט שכל דמויותיו בובות — סרט שבו 'הן יצורים קטנים ומלוכלכים, שלוקחים סמים וכל הדברים האלה'.
כעבור שישה חודשים, כשעבד על תסריט לסרט אימה בשם BRAIN DEAD עם התסריטאים סטיבן סינקלייר ופרנסס וולש, גם הם מוולינגטון, התעורר בג'קסון החשק לביים סרט קצר. סינקלייר וולש הציעו רעיון לסדרת טלוויזיה למבוגרים שתשודר בשעת לילה מאוחרת, UNCLE HERMAN’S BEDTIME WHOPPERS. ג'קסון הזכיר בובות, והפור נפל: הם יפיקו סרט בובות שיוכל לשמש פרק ניסיון. 'כל הרעיון', סיפר ג'קסון, 'היה ליצור סרט בובות זול ומפוקפק. מה באמת קורה למיס פיגי ולקרמיט כשהם נכנסים לחדרי ההלבשה שלהם? הדימוי הציבורי שלהם הרי אינו משקף את מי שהם באמת. זה מסוג הדברים שיושבים ומצחיקים איתם חברים. אבל כשהתחלנו להתייחס לזה ברצינות, השארנו את החבובות מאחור לגמרי. ידענו שנזמין תביעות משפטיות אם נתקרב אל החבובות מבחינת התוכן. גם לא ממש עניין אותנו להיצמד אליהן. אין אפילו דמות אחת שנועדה להיות פרודיה ישירה עליהן'.
צ'יטוק החל ליצור כעשרים בובות זולות, ובינתיים שאר שותפיו של ג'קסון העלו רעיונות לדמויות. הנציבות סירבה לממן את הרעיון, ולכן אנשי ההפקה נדרשו להשקיע 12,000 דולר מכספם בפיתוח. הצילומים החלו באפריל 1988, בצוות שכולו מתנדבים. אמו של ג'קסון גויסה לתלבושות ולקייטרינג, ביתו של חבר שימש אתר צילום, ובתוך זמן קצר הושלמו שני שלישים מסרט פיבלס קצר. אחר כך הוקפאה ההפקה כשג'קסון נסע לפסטיבל קאן עם 'טעם רע' ועורר שם עניין ב־BRAIN DEAD.
מפעיל הבובות רמון אגילר, מתחת לרצפת התפאורה, מפעיל את רוברט הקיפוד, התמים פעור העיניים שמגלה את הצד האפל של הפיבלס.
באוקטובר 1988 הביאו המפיק ג'ים בות', ג'קסון וולש, יחד עם חברת המכירות הלונדונית Perfect Features Limited, את תסריט BRAIN DEAD וסרטון פיבלס לקידום מכירות באורך שבע דקות לשוק הסרטים Mifed במילאנו. משקיע יפני קנה מיד את שניהם. אבל היפנים לא התעניינו בסדרת טלוויזיה על הפיבלס; הם ראו לנגד עיניהם סרט באורך מלא. כשהפקת BRAIN DEAD נדחתה, הפיבלס הועברו לפתע לקדמת הבמה. כדי להביא את הסרט ל־Mifed של 1989, היה צורך להתחיל בהפקה בתוך שישה שבועות. נכתב מתווה עלילה, ונציבות הקולנוע שמעה עוד הצעה — הפעם בצירוף הבטחות כנות שתקציבים יאוזנו ומועדים יכובדו, בניגוד למה שקרה עם 'טעם רע'. אל היוצרים הצטרף השחקן והתסריטאי המקומי דני מולהרון, וביחד הם הפיקו 120 עמודי תסריט בעשרים יום.
בתוך שבועות ספורים הורכב צוות, ומחסן רכבות נטוש הוסב לאולפן ולסדנה. התפאורה הוגבהה בכארבע רגל מעל הרצפה, כדי לאפשר למפעילי הבובות גישה מלאה לפתחים שנוצרו באמצעות לוחות רצפה ניידים או שנחתכו במיוחד בתפאורה. מפעילי הבובות ריצ'רד טיילור וטניה רודג'רס הצטרפו לצ'יטוק בסדנת הבובות. יחד עם מהנדס הבובות סטיב גרינווד, אמן הבובות ג'ונתן אקורד מאוקלנד ורמון אגילר שזה עתה הגיע, ותיק הטלוויזיה המקסיקנית, הם ייצרו את צוות הדמויות הנדרש: 96 בובות, שחלקן הצריכו עד חמישה מפעילים. 'רוב אנשי הצוות שלנו לא היו מיומנים', סיפר ג'קסון. 'רק שניים הפעילו אי פעם בובות בחייהם. הם הכשירו במקום עוד שישה או שבעה'.
בובות הסרט נעו מבובות יד דרך מריונטות ובובות המופעלות במוטות או בכבלים ועד בובות בגודל מלא. גלניס פוסטר הופקדה על הלבשתן, ובין השאר תפרה מדי קרב מלאים למחלקת דו־חיים ששימשה 'בשר צפרדעים לתותחים' בסצנה שהיא פרודיה על 'צייד הצבאים' ועל 'מטאל ג'אקט'.
כמו בסרטי אנימציה, הקולות הוקלטו תחילה, והסרט צולם תוך השמעת ההקלטות, כשמפעילי הבובות מתאימים את תנועותיהן לפסקול המוכן. פיטר דאסנט, לשעבר חבר בלהקה הניו זילנדית The Crocodiles ומי שהתגורר אז באוסטרליה, כתב וביצע שבעה שירים מקוריים. לדברי ג'קסון, די בכך כדי להגדיר את הסרט כמחזמר.
פחות משבוע לפני שהצילומים העיקריים היו אמורים להתחיל, באמצע אפריל, הוגש התסריט המלוטש לנציבות הקולנוע הניו זילנדית, וזו משכה מיד את המימון. אף שבהמשך חזרה בה, הכסף הופסק לפחות פעמיים נוספות. הדבר הפך את הסרט, לפחות מבחינתו של ג'קסון, ל'דבר הקשה ביותר שעשיתי אי פעם. הנציבות עברה איתנו גיהינום — ואנחנו איתה. וזה עוד בלי לדבר על העבודה עם הבובות, שבאמת גרמה לנו לתלוש את השערות'.
הארי הארנב, מנחה 'מופע הבידור של הפיבלס', נאה, שנון ומקסים ולוקה במחלת מין קטלנית, נחוש להמשיך ומפלל אל מושיעו הצפרדע.
מפעילת הבובות אלינור אייטקן מפעילה את זבוב, העיתונאי החטטן שמשיג סקופ בתפאורת השירותים של הפיבלס.
ג'קסון הפעיל בעצמו את המצלמה, וזו הייתה בעיה משום שהוא אוהב להניע אותה הרבה יותר מכפי שהתאפשר בסרט. 'גיליתי שאני נאלץ לצלם שוטים נייחים יחסית, כי ממש משמאל לקצה הפריים או מתחתיו היו ידיים של אנשים. לא יכולתי לסובב את המצלמה לכל כיוון. ובכל זאת, שבעים אחוז מהסרט צולמו במצלמה מוחזקת ביד. השגנו תנועות זעירות — של ראש בובה או מחוות יד — כדי לתת לזה קצת חיים'.
גם ההיצמדות ללוח הזמנים נעשתה קשה יותר ויותר. הפקת הסרט חרגה בשלושה שבועות מן הזמן ומהתקציב, ונציבות הקולנוע, שזעמה יותר ויותר, אילצה את היוצרים לעצור. 'אני חושב שהם הרגישו מאוד לכודים', סיפר ג'קסון, 'כי יצרנו רושם שנצלם לנצח והם יישארו חסרי אונים, ורק יחתמו על המחאות. פשוט הערכנו בחסר את הזמן הדרוש לצילום הבובות. הצלחנו לצלם רק דקה וארבעים שניות ביום, במקום שתי הדקות ביום שהבטחנו'.
כדי לרצות את נציבות הקולנוע הניו זילנדית, היה עליהם לוותר על הזמן הדרוש לצילום סצנת השיא הפרועה, ״טבח הפיבלס״. ג׳קסון סיפר: ״היחסים עם הנציבות היו מסובכים מאוד בשלב הזה. חששנו שיפטרו אותנו אם נפעל בניגוד לרצונם, ולכן החלטנו, ארבעת התסריטאים, להחזיר לסרט את כל מה שהרווחנו כדי לממן שבוע צילומים סודי. מעולם לא שיקרנו להם, אבל יצרנו רושם שהפסקנו לצלם והתחלנו לערוך. פשוט חשבנו שיהיה טיפשי לעשות סרט כזה בלי סיום שיצדיק את כל מה שקדם לו״.
השבוע הזה עלה לג׳קסון ולשותפיו כ־20 אלף דולר. הסרט צולם בחשאי בלילות, ובבקרים היה ג׳קסון מדדה לחדר העריכה כדי לערוך את הסרט שהנציבות חשבה שצילומיו כבר הסתיימו. ״עד אז״, אמר ג׳קסון, ״היחסים שלנו עם הנציבות הגיעו לשפל חסר תקדים. אבל את עבודות הגמר השלמנו בזמן ובתקציב, והוכחנו שאנחנו לא מטומטמים גמורים. הסרט נמכר היטב ואולי יחזיר את ההשקעה בו. הכול נסלח — לא נשכח, אבל נסלח״.
אם גם צופי הקולנוע יגלו נדיבות כזאת, עדיין אי אפשר לדעת. ״לפגוש את הפיבלס״ הוא סרט בוטה למדי. ״מעולם לא התכוונו לעשות פורנוגרפיה״, אמר ג׳קסון, ״אלא סאטירה על פורנוגרפיה. הגישה שלנו לאורך כל הסרט הייתה פרודית. אם עושים סרט מוגזם כל כך, חייבים להצחיק. אני חושב שהוא מצחיק מאוד, וזה עוזר לרכך את ההשפעה המזיקה״.