בנוגע ל״שוק של אותנטיות אפריקנית״ (מאת שלדון טייטלבאום, 19 באוגוסט): נחרדתי מן ההתייחסות שלו ל״קהילה הלבנה הדרום־אפריקנית המשגשגת״ בדרום קליפורניה, שאנשיה ״לא הוזמנו להשתתף מסיבות פוליטיות ברורות״.
כדרום־אפריקנית לבנה מדור רביעי, שחשה מחויבת לעזוב את דרום אפריקה ״מסיבות פוליטיות ברורות״, העציב אותי מאוד הרמז שכל הדרום־אפריקנים הלבנים אשמים יחד וללא תקנה, ולכן אינם ראויים להיות שותפים לגאווה אפריקנית ולחגיגת התרבות האפריקנית. זה כמו לטעון שכל תושבי אוגנדה חייבים לשאת באשמה על הזוועות וההשתוללות של אידי אמין. אם נזהה כל אדם עם שליטיו, לא תהיה תקווה לאיש מאיתנו.
אפריקנים לבנים רבים חיים בארצות הברית בגלות מרצון, הרחק ממשפחותינו, וכמהים לשורשינו באותה עוצמה כמו אפריקנים שחורים. עזבתי את דרום אפריקה משום שזו מדינה שבה ״הנחות״ — בלשון המעטה — נקבעות על סמך צבע העור בלבד. האם כך יהיה גם בארצות הברית? אני מקווה שייעשה מאמץ לפנות לדרום־אפריקנים לבנים ולכלול אותם בשוק האפריקני. האמינו לי, עור לבן אינו גורם לי להרגיש אמריקנית יותר, וגם לא אפריקנית פחות.
אן פיקוק, לוס אנג׳לס.