באביב שעבר לקח הקומיקאי ואיש הטלוויזיה הישראלי דודו טופז צוות צילום לאי אלסמיר ולגריז פיורד, היישוב האינואיטי הצפוני ביותר בקנדה. מטרתו: ״לאשש״ את התפיסות הסטריאוטיפיות של הישראלים על החיים באזור הקוטב. לשם כך גייס טופז את לארי אודלאלוק — נהג משאית בן 47 שהועבר לגריז בגיל שלוש — כדי שיראה לצופים כיצד בונים איגלו ונוהגים במזחלת כלבים.
לא חשוב שבגריז פיורד, כמו במקומות אחרים בצפון הארקטי הגבוה, האינואיטים חיים כיום בבתים מודרניים בעלי הסקה מרכזית, מחזיקים את כל מגוון מכשירי החשמל המודרניים, ונעים ממקום למקום במטוסים או באופנועי שלג מסוג סקידו. או שהיכולת לבנות בתי שלג ולהחזיק צוות כלבים נעשתה אצל האינואיטים מעין מחווה תרבותית מלאכותית.
טופז דאג להניף דגל ישראל מעל בית שלג שנבנה בחיפזון, ובתום שהותו הזמין את אודלאלוק לביקור בישראל. מעבר לחוף תל אביב, שם אודלאלוק, לבוש בפרוות אייל צפון ובמגפי מוקלוק מעור כלב ים, מורח קרם שיזוף על צעירה בביקיני. מעבר נוסף לאילת, שם הוא יושב על גמל.
במהלך שהותו בת עשרת הימים בישראל, מצא אודלאלוק שהישראלים מסבירי פנים ונינוחים להפתיע, למרות נצרותו האדוקה ולמרות הנשק האוטומטי שנראה בכל מקום.
״בצפון״, הוא אומר, ״יש לבנים שנושאים עליהם רובים כדי להודיע לך שהם בעלי הסמכות. בישראל זה כמו כשאני יוצא לציד. אני נושא רובה, אבל אין לי מה להוכיח. צעירים ישראלים נושאים רובים, אבל הם גם אומרים שלום ומחייכים. בהתחלה זה הלחיץ אותי. אחר כך נרגעתי״.
מעלליו של אודלאלוק בארץ הקודש זכו בצפון לסיקור כמעט נרחב כמו בישראל. למרבה האירוניה, נראה שהם גרמו ליותר אי־נוחות בקרב תושבי הצפון שאינם ילידים מאשר בקרב האינואיטים. האינואיטים הבינו שכך העולם מעדיף לראות אותם.
למעשה, איש לא יכול היה להיות אדיב יותר מאודלאלוק. ״תראו, הייתי ביפן ובכמה מקומות אחרים״, הוא אומר. ״אני לא כפרי תמים. אבל לא בכל יום יכול אינואיט לבקר בארץ הקודש. כנוצרי, האפשרות לראות ממש את ירושלים עניינה אותי מאוד. אם הייתי צריך ללבוש את הפרוות שלי, למה לא?״
אודלאלוק רק חזר לגריז פיורד וכבר החל להתלהב מן הרעיון לשוב לישראל. ״נראה שאנשים פשוט לא שבעים מלשמוע על הביקור שלי״, הוא אומר. ״אז אני בודק את האפשרות לקחת אינואיטים אחרים לישראל. זה לא מופרך כמו שזה נשמע. טיסה מגריז למונטריאול עולה יותר מטיסה ממונטריאול לתל אביב״.