לצוד את הפיל בתא מעבר האוויר: הבעייתיות של הספרות הספקולטיבית הישראלית

עמנואל לוטם ושלדון טייטלבאום

האם יש מאפיינים משותפים למדע הבדיוני ולפנטזיה הישראליים המאחדים אותם בדרך כלשהי, ובה בעת נראים כמבדילים אותם מן המקבילות שלהם במקומות אחרים? מובן שיש המכנה המשותף של כתיבת ספרות ספקולטיבית ולא ״ריאליסטית״, גם אם לעיתים קשה להבחין ביניהן. ייתכן שיש גם הרקע — שמות מקומות ישראליים, שמות פרטיים עבריים וכדומה. אבל גם אלה כמעט תמיד עניינים שוליים. במקרים רבים אפשר להחליף אותם, למשל, בשמות אמריקאיים בלי לשנות שינוי משמעותי את נושא הסיפור. תשובתנו היא שרוב סיפורי המדע הבדיוני והפנטזיה הישראליים — ואנו מדברים על סיפורים קצרים ונובלות, שכן רומנים ז׳אנריים עדיין נדירים בארץ הזאת — אכן נושאים אופי מקומי בכמה מובנים משמעותיים.

הראשון, והחשוב שבהם בפער גדול, הוא שהם משקפים את הלך הרוח העכשווי של האומה. כפי שהסברנו במבוא שלנו ל״Zion’s Fiction״ מ־2018, במהלך שנות השמונים — בערך באותה עת, במקרה או שלא במקרה, שבה החלו להיכתב בעברית מדע בדיוני ופנטזיה מקוריים — חל שינוי עמוק בחברה הישראלית. חברה שהייתה פעם שוויונית במידה יוצאת דופן, לפחות בקרב מדינות המערב, ובעלת נטיות סוציאליסטיות חזקות, הפכה כמעט בן לילה לחברה אינדיבידואליסטית במפגיע, בעלת כלכלה קפיטליסטית המכוונת לצריכה ופערים חברתיים־כלכליים הולכים וגדלים. הפוליטיקה נעשתה מפלגת מאוד: הימין התייצב מול השמאל, משיחיות לאומנית חדרה במהירות למרקם הפוליטי, ומפלגות חרדיות צברו רמות משכרות של כוח והשפעה שמעולם לא היו להן קודם. המגמות האלה נמשכות גם כיום וחוצות את החברה הישראלית לשניים. בעת כתיבת הדברים עברה ישראל את הבחירות הכלליות הרביעיות שלה בתוך שנתיים, שהסתיימו בכמעט מבוי סתום פרלמנטרי.

הדבר היחיד שנותר קבוע הוא מצבה הגאופוליטי של ישראל, המכונה כאן ״המצב״, או ביתר דיוק ״הסכסוך״. אמנם סכנת המלחמה עם המדינות השכנות פחתה בזכות הסכמי השלום עם מצרים ואחר כך עם ירדן, ולאחרונה הודות להסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, סודן, מרוקו ובחריין. אבל בינתיים הופיעה איראן כאיום קיומי חדש, על תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח ועל תמיכתה בטרור הבינלאומי. יתרה מזאת, השטחים הפלסטיניים נשארו תחת כיבוש או מצור. יש חיכוך מתמיד בין תושביהם הערבים לבין המתנחלים היהודים, במקרה של הגדה המערבית. טילים נורים מדי פעם מרצועת עזה אל ערים וכפרים בישראל. מחבלים מתאבדים וטרוריסטים אחרים הם סכנה נוכחת תמיד. והגרוע מכול: נראה שהסכסוך בין ישראל לפלסטינים אינו ניתן לפתרון. אפילו בתוך ישראל נשארים האזרחים המוסלמים והערבים הנוצרים בשוליים, ומדי פעם מתקוממים במהומות.

כל אלה משפיעים בהכרח על הנושאים שעליהם כותבים סופרים ישראלים, וחשוב יותר — על הדרך שבה הם כותבים עליהם. הדבר נכון לא רק לבעלי הנטיות הספקולטיביות. נועה מנהיים, עורכת ספרות המקור בהוצאה ישראלית גדולה, מציינת בהתכתבות אישית: ״בהכללה, יש תחושת לאות הנובעת מפעילות היתר של מחזורי החדשות במציאות הישראלית. נוכחותו הפולשנית של המצב הפוליטי בחייהם ובחוויותיהם האישיות של בני אדם בארץ הזאת מרתיעה סופרים ישראלים מלעסוק בו. […] אולי זו פשטנות יתר, אבל אם אנחנו רוצים אימה, אנחנו צופים בחדשות הערב.״

והדבר הזה, היא מסבירה, חל על הספרות המרכזית כפי שהוא חל על הספרות הספקולטיבית. נראה שקיימת הסתייגות כללית בקרב כותבי מדע בדיוני ופנטזיה ישראלים, בשונה מעמיתיהם בספרות המרכזית, מעיסוק באיזה מן ההיבטים הרבים של המצב. הם נוטים להתמקד בדאגות אחרות, אישיות יותר. כפי שאישר בפנינו רמי שלהבת, העורך זה יותר משני עשורים את כתב העת המקוון למדע בדיוני ולפנטזיה ״בלי פאניקה״: ״הכתיבה הז׳אנרית בארץ הזאת… [היא] מאוד לא פוליטית, וזה נכון לא רק בנוגע לסכסוך ולהתנחלויות, אלא גם לביקורת חברתית, לרצח רבין, לעוני, לאלימות, לפוליטיקה פרלמנטרית, לשחיתות, […] אפילו פשע רגיל נמצא מחוץ לתחום. יש עיסוק רב בתרבות המקומית, בזכויות להט״ב — הדבר הקרוב ביותר לפוליטיקה שאליו מגיעה ספרות הז׳אנר המקורית — ובחוויות יום־יום כמו בית ספר, לידה וכדומה. נראה שהכותבים שלנו [במדע הבדיוני ובפנטזיה] נמנעים, ככלל, מנושאים שנויים במחלוקת.״

כפי שכתב שלהבת במקום אחר: ״בשיחות פנים אל פנים אמרו לי כותבים שהם מרגישים נצורים בידי הפוליטיקה — הסכסוך נוכח בחיינו תמיד דרך מהדורות החדשות, דיונים ברשתות החברתיות, ממים וכן הלאה. אנחנו חיים בזמזום בלתי פוסק של אקטואליה. ׳מה כבר יכול להיות לי חדש לומר בנושא הזה?׳, התלונן באוזניי סופר מוכר. ׳הכול כבר נאמר, שוב ושוב ושוב.׳״ (שלהבת 2020)

תוצאה של הרוויה הזאת היא שכותבים נוטים להסתגר בעולמות פרטיים. נראה שאין זה מקרה שסיפורים בגוף ראשון, שבהם — לדברי דייוויד ברין בהודעת דוא״ל פרטית — לכותבים יש שליטה רבה ביותר בדמויותיהם, שכיחים יותר במדע הבדיוני ובפנטזיה הישראליים מאשר במקומות אחרים. ואפילו סיפורים בגוף שלישי הנכתבים כאן נוטים לעסוק בחיים פרטיים. כמעט אין אופרות חלל ישראליות. תתקשו למצוא מרגלים ישראלים בדיוניים המסתננים בתושייה למפקדותיהם של זורעי רוע מדומיינים — בניגוד בולט למוניטין העולמי של המרגלים האמיתיים. אין גם אנשים רגילים הנקלעים במקרה לנסיבות המחייבות אותם להציל את הגלקסיה, כמו החייט היהודי השלומיאל יוסף שוורץ ברומן הביכורים של אייזק אסימוב, ״אבן בשחקים״, מ־1950. לא. גיבורי המדע הבדיוני והפנטזיה הישראליים הם בדרך כלל אנשים רגילים המנהלים חיים רגילים, גם אם אביזריה ורעיונותיה של הספרות הספקולטיבית מעקמים אותם. ואפילו בסיפורים המעטים המספקים את החריג הבלתי נמנע לכלל הזה, התכונה הבולטת ביותר של הגיבורים היא רגילותם השגרתית.

כותבי המדע הבדיוני הישראלים אינם מתפרנסים בדרך כלל מיצירתם הספרותית. ובכל זאת, אחדים משתוקקים לפריצה מסחרית. חשבו על יואב בלום, שזכויות העיבוד הקולנועי של רב־המכר שלו ״מצרפי המקרים״, מ־2011, נרכשו בחו״ל, או על ״ויהי בוקר״ של סייד קשוע, מ־2005, שעובד לסרט ב־2021 ועורר מחלוקת מסוימת בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן, כששחקניו הערבים סירבו להופיע על הבמה עם הבמאי הישראלי שלו משום שהסרט הוצג כתוצר ישראלי. אמנם הדור הנוכחי של מבקרי המדע הבדיוני והפנטזיה בעיתונים ובכתבי העת, המודפסים והמקוונים, גדל בסביבה הזאת, ולו במונחי התרבות הפופולרית. אבל עדיין יש רתיעה, אפילו בקרב כותבים, מעיסוק ללא בושה במה שבעבר, באמריקה, נהגו לפטור כ״השטויות האלה של באק רוג׳רס״. אפשר לטעון שהדבר מוסיף רובד נוסף להיעדרם הכללי של מוטיבים מן המדע הבדיוני הקשה בספרות המדע הבדיוני והפנטזיה שסופרים ישראלים נוטים ליצור.

כשמדובר ביצירה המקומית, ציבור רוכשי הספרים בעברית מביע סלידה מתמשכת מחומר המזכיר את מה שלביא תדהר מכנה בסיפורי ״תחנה מרכזית״ שלו, מ־2016, ה״מעלה והחוצה״ הבין־פלנטרי הגדול — כלומר, מדע בדיוני קשה במיוחד. אחרי הכול, מה התועלת במעלה־והחוצה כשאי אפשר להשתלט על הכאן־ועכשיו החונק יותר ויותר? הרתיעה הזאת ניכרת בבירור לא רק באופקים המדומיינים המצומצמים המגבילים סיפורים רבים כל כך, אלא גם בשיווק באמצעות כריכות הספרים. בביקורכם הבא בישראל, היכנסו לחנות הספרים הקרובה ובדקו את מלאי המדע הבדיוני והפנטזיה. מחצית ממנו תמצאו על מדפים המסומנים ״מדע בדיוני ופנטזיה״ — עניין המעורר בחו״ל מצוקה רבה בשל ההתנגדות להסתגרות בגטו ז׳אנרי (לה גווין 2002ב). אבל המחצית האחרת לא תישא שום סימון ז׳אנרי ותהיה מפוזרת בין כותרי הספרות המרכזית. ויש לכך סיבה טובה. כשלא אומרים להם שהם קוראים מדע בדיוני או פנטזיה, הקוראים הישראלים עשויים להמשיך בלי מחאה, ורק לעיתים רחוקות קולטים שהם, כמו וייל אי קויוטי, צעדו מעבר לשפת הצוק המטפורי אל מחוזות האגדה. אבל אם המו״לים מוצאים לנכון לציין ״מדע בדיוני״ על הכריכה, הספר מוכנס לגטו לא רק על המדפים אלא גם בעיני קונים אפשריים.

דוגמה לכך היא קובץ המדע הבדיוני והפנטזיה הראשון של גיל הראבן, ״הדרך לגן עדן״, מ־1999, שנשא כריכה סתמית ללא תווית ז׳אנרית, כראוי למטרתה. כסופרת ישראלית עטורת שבחים ובעלת קהל מעריצים עצום בזרם המרכזי, זכה ספרה, המורכב כולו מסיפורים ספקולטיביים, לביקורות מצוינות. נותר לתהות אם הביקורות היו מחמיאות באותה מידה אילו סומן הספר כמדע בדיוני. לפנינו אפוא מכלול יצירה שהוא בדרך כלל מהורהר, קודר וסוליפסיסטי. יתרה מזאת, לעיתים קרובות מדי הוא אובססיבי ביחס למוות. ייתכן שהוא ישראלי באופן ייחודי במובן המוגבל של השמות הניתנים למקומות ולאנשים, או שהוא נטוע עמוק יותר בקרקע הזאת. אבל כפי שאמרנו, זה עניין שולי. המכנה המשותף האמיתי הוא כנראה האפלה והניכור המתגנבים לחייו של היחיד.

נועה מנהיים מסבירה עוד בהתכתבות האישית שלנו: ״יוצרים ישראלים שגדלו בתוך הז׳אנר, ויותר מזה בתוך קהילת החובבים […] כבר מרגישים — בהכללה רחבה — כמו חייזרים, לא חלק מהחוויה הישראלית, ולכן אינם מעוניינים לנסות להבין אותה, לפרש אותה או להגיב אליה בכלים ז׳אנריים.״

מה שמעניין אותם הוא איך הם מרגישים. בכלי המדע הבדיוני והפנטזיה הם עוסקים באישיויות וביחסים בין יחידים, בקונפליקטים רגשיים שלעיתים קרובות אינם ניתנים לפתרון. אהוד מימון, עורך סדרת האנתולוגיות השנתית בעברית של מדע בדיוני ופנטזיה ישראליים ״היֹה יהיה״, כתב לנו: ״הכתיבה של [הדור] הצעיר נעשתה אישית יותר ולאומית פחות. היא עוסקת ביחיד כיחיד, לא כנציג של דור או של החברה בכללותה. המוקד הוא ענייני היום־יום ולא עניינים לאומיים.״

ייתכן שזה נכון לחלק גדול מכתיבת המדע הבדיוני והפנטזיה החדשה ברחבי העולם, אבל מה ששמנו לב אליו אצל הכותבים כאן הוא שבדרך כלל כתיבתם נוטה להיות אפלה יותר מרוב הכתיבה האחרת. עד כמה אפלה? לא רק שהיא עוסקת לעיתים קרובות מדי במוות בכלל, אלא מעבר לכך נראה שהיא טרודה יתר על המידה בהתאבדות בפרט — נטילת החיים ממש, ניסיון לעשות זאת, או מחשבה עליה כעל הפתרון הטוב ביותר למצב הרגשי, להבדיל מ״המצב״, שעמו מתמודד הגיבור. אמנם התאבדות אינה עוד נושא הטאבו שהייתה פעם במדע הבדיוני ובפנטזיה בעולם. אבל כפי שטוענת מאיה אמיתי, ״יש [חוקרים] המציגים טענה בדבר תדירות גבוהה יותר של התופעה הזאת [התאבדות] בספרות העברית המודרנית, בהשוואה לספרות המערבית״ (אמיתי 2014: 24).

על פני הדברים, נראה שזה מנוגד לשלושת אלפים שנות דת ומסורת. אבל למעשה, התאבדות שכיחה למדי הן בתנ״ך והן בהיסטוריה היהודית — למשל, התאבדותם ההמונית של אחרוני מגיני מצדה מול הרומאים בשנת 72 לספירה — כצורה של קידוש השם או כבריחה מגורל גרוע ממוות. בתקופה המודרנית נהגה התרבות הישראלית להדגיש מאוד הקרבה עצמית דומה למען האומה ולהאדיר חיילים שמסרו את חייהם, לפעמים במעשי התאבדות ממש, למען ארצם. אבל נותר גם מקום רב להתאבדות אנומית או אגואיסטית, אם נשתמש בקטגוריות של אמיל דורקהיים. ואכן, התאבדות כמוטיב מופיעה ביצירתם של סופרים ישראלים ידועים רבים — משוררים נכבדים כגון חיים גורי, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי ונתן זך, וכותבי פרוזה כגון עמוס עוז, א״ב יהושע, יהושע קנז ואתגר קרת (ראו האריס 2014).

אנחנו מוצאים את הדבר משונה מאוד. לישראל אחד משיעורי ההתאבדות הנמוכים בעולם המערבי: פחות משבעה לכל מאה אלף נפש בכלל האוכלוסייה ב־2018 (גולדברגר ואחרים 2020: 13). בה בעת, דוח האושר העולמי של האו״ם ל־2021 מדרג את ישראל במקום הארבעה־עשר בין המדינות המאושרות בעולם. ובכל זאת, המעשה הזה שב ומופיע בקורפוס הספרותי הישראלי. במחקרו על התאבדות במדע הבדיוני הציע ויליאם גוטיירז־ג׳ונס, ב־2015, שכותבים מה״ג ולס ועד ויליאם גיבסון העמידו את גיבוריהם בפני חורבן עצמי בניסיון להישאר רלוונטיים בעיצומם של שינויים מדעיים וטכנולוגיים מחוללי תמורה. ההתאבדות עשויה להיות סופית, או שהדמויות עשויות להחליף את קיומן הגופני בהעלאה למישורי קיום אחרים. כך או כך, האסטרטגיה הזאת מוצגת כדרך להתעלות.

אבל הדבר אינו מסביר במלואו את הקדרות של המדע הבדיוני והפנטזיה הישראליים, הניכרת גם בהיעדר הומור למרות המסורת הארוכה שלו במקומות אחרים בתפוצה היהודית. בעשורים האחרונים לא היו הרבה צחוקים בספרות הישראלית בכלל, קל וחומר במדע הבדיוני ובפנטזיה. הסאטירה מבוססת היטב, אבל צחוק לשם הצחוק? כמעט שלא. הנטייה הכללית היא להימנע במכוון מכל כתיבה העשויה להתפרש כשיקוף של המצב, אפילו בדרכים מטפוריות או אלגוריות.

אלנה גומל משתמשת במונח שטבעה עם עמיתתה ורד שם־טוב, ״לימבוטופיה״: התחושה של היתקעות בהווה נצחי. בהודעת דוא״ל פרטית היא מסבירה: ״מדע בדיוני ופנטזיה עוסקים כולם בשוני: בין שעולמותיהם אוטופיים ובין שדיסטופיים, הם חלופה למה שקיים. אני חושבת שהמצב יצר שיתוק כזה של הדמיון ההיסטורי, עד שאיננו יכולים עוד לחשוב על חלופה כזאת. אולי הפנטזיה או האימה מציעות אפשרות לייצג את הסכסוך בדרך מתווכת ואלגורית. אבל אני לא רואה איך המדע הבדיוני הישראלי יכול לעשות זאת במישרין.״

אהרון האופטמן, העורך המייסד של כתב העת המכונן ״פנטסיה 2000״, שראה אור בשנים 1978–1984, כתב לנו: ״אולי כותבי [המדע הבדיוני והפנטזיה] בארץ הזאת חוששים ׳להידבק׳ בפוליטיקה, להיות מואשמים שהם שמאלנים או ימנים, חס וחלילה. לכתוב על עתיד שבו יש מדינה פלסטינית לצד ישראל? זה פוליטי. במקום ישראל? גרוע עוד יותר. כיבוש ואפרטהייד שלא נגמרים? שוב פוליטיקה. אולי הם פשוט מפחדים לעסוק בזה.״

למעט לביא תדהר הפורה באופן יוצא דופן, שלא במקרה גדל בחו״ל במדינות שונות וכיום חי בבריטניה, הדבר עשוי להסביר את נדירותה היחסית של ההיסטוריה החלופית במדע הבדיוני ובפנטזיה הישראליים, בהשוואה לכמה תת־ז׳אנרים אחרים. המדע הבדיוני והפנטזיה בישראל אינם נוטים לתיאור של היסטוריה בהירה מזו שיש לנו, החל בשינוי בנקודת מפתח כלשהי בעבר, אלא לייאוש.

הסופר יצחק בן־נר מספק דוגמה מאירת עיניים. ב־1988, ארבעים שנה לאחר הקמת מדינת ישראל, ביקש ירחון מהודר בשם ״פוליטיקה״, שאינו קיים עוד, מכמה הוגים מקומיים לתאר את ישראל בעוד ארבעים שנה. כמעט כולם כתבו מסות דידקטיות שתיארו איך האומה צריכה להיראות אז, לפי השקפותיהם האקדמיות, הפילוסופיות או הפוליטיות השונות. רק אחד, בן־נר, כתב מה שהיה נחשב אז לסיפור מדע בדיוני: ״Fucking City״, ״עיר מזוינת״, תיאור בגוף ראשון של יום בחייו של חייל רגלים ישראלי שנשלח לסייר בעיירה פלסטינית תחת כיבוש ישראלי (בן־נר 1988: 52–55). הרעיון שצה״ל עוד ישחק כעבור עשורים באותם משחקי חתול ועכבר ישנים עם ילדים מיידי אבנים בגדה המערבית נראה לעורכי המגזין ולקוראיו כאחד, במונח שהישראלים אוהבים יתר על המידה, בלתי נתפס. המחבר בוודאי ראה ביצירתו היסטוריה חלופית — הכיבוש בגדה המערבית יימשך גם ב־2028…? אין סיכוי. היום זה נקרא כמו עיתונאות פשוטה וישירה.

רק ב־2018 הופיעה ההיסטוריה החלופית הישראלית הראשונה הראויה לשמה: ״אוטונומיות״. סדרת הטלוויזיה בת ששת הפרקים, המתרחשת בהווה, דמיינה מלחמת אזרחים ב־1989 בין ישראל החילונית לירושלים החרדית, שפיצלה את הארץ למיני־מדינות עצמאיות למחצה. רוב האנשים ראו את הסדרה במונחים דיסטופיים מובהקים. אבל קרלו שטרנגר כתב ב״הארץ״ השמאלי: ״אינני טוען שקנטוניזציה של ישראל תפתור את כל בעיותיה של המדינה. אבל ׳אוטונומיות׳ מראה שהיא יכולה להביא למצב שבו התרבויות השונות של ישראל יתחילו להעריך זו את יופייה של זו במקום להרגיש מאוימות זו מזו״ (שטרנגר 2018).

הדבר מביא אותנו אל הפיל בתא מעבר האוויר: היעדרם הכמעט מוחלט של ערבים — פלסטינים ואחרים — או, במובן רחב יותר, של המצב כולו, מן המדע הבדיוני והפנטזיה הישראליים מן השנים האחרונות. הרתיעה הכללית מראיית הערבים כחלק מן החברה הישראלית, או מעיסוק בהם כחלק מן המצב, נראית לנו תמוהה למדי, בלשון המעטה. על אחת כמה וכמה בעיני קהלי קוראים בחו״ל, הנראים כמי שמקשרים באופן כמעט רפלקסיבי בין השם ״ישראל״ לבין הסכסוך. למען האמת, כך גם אצל הישראלים. המצב שולט בחייהם, ובכל זאת מספרי הסיפורים הספקולטיביים שלהם אינם מספרים עליו. כמעט בלתי אפשרי למצוא סיפורי מדע בדיוני או פנטזיה המציעים פתרון — היסטוריה עתידית או חלופית של דו־קיום בשלום או ארמגדון, מלחמה עתידנית בין יהודים לערבים המשתמשים ברובוטים ובסייבורגים, או כל דבר אחר. פשוט אין דבר כזה. למה? גזענות? לאומנות? קוצר ראייה? האם אנו עדים כאן לדמיון שהתרוקן לחלוטין בידי דורות של מאבק? לפחדים ולאימות הקרובים כל כך לפני השטח עד שהם מאיימים להתפרץ לכאוס אם אין עוקפים אותם בהתמדה? או אולי, גרוע מכול, האם המדע הבדיוני והפנטזיה הישראליים הם פשוט אסקפיסטיים כפי שטוענים מבקריהם הרבים, ועוסקיהם מבודדים למרבה הצער בבועות ספרותיות שכפו על עצמם?

אמרו לנו שוב ושוב שהמדע הבדיוני מציב מראה מול מציאויות מסנוורות, מטרידות או כואבות מכדי להתמודד איתן במישרין. מן הראוי היה אפוא שכותבי המדע הבדיוני והפנטזיה הישראליים יקפצו קדימה לפני עמיתיהם בזרם המרכזי, שכמה מהם אכן העמידו את הסכסוך ואת משתתפיו במרכז סיפוריהם. אין בכך כדי לומר שמוטלת על כותבי הז׳אנר הישראלים חובה להרהר במישרין ברצח רבין, באיום הגרעיני האיראני, בתסבוכות החוזרות בלבנון ובעזה, באינתיפאדות או בכל נקודת מפנה אחרת שחוותה מדינת היהודים או הניצבת בפניה. לפני הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות אכן אמרו לסופרים לעיתים קרובות על מה לכתוב. הימים האלה, למרבה המזל, חלפו מזמן. ובכל זאת, אילו לא ידענו אחרת, היינו מסיקים שדור כותבי הז׳אנר של היום מורד לא רק בהשתחוות קודמיו בפני אלי הריאליזם החברתי הרוסי, אלא בכל סוג של מציאות הקיים מעבר לדאגות היום־יום בחייו האישיים של כל אחד מהם.

ואף על פי כן, הדבר מסקרן. אי אפשר שלא לחשוב על המדע הבדיוני האמריקאי מסוף שנות הארבעים עד אמצע שנות השישים, בשיא המלחמה הקרה, כשאנשים חיו תחת איום מתמיד של מלחמה גרעינית. סיפורים רבים כל כך נכתבו אז ושם בנושא הזה, מ״רק אמא״ של ג׳ודית מריל, מ־1948, ועד ״המנון לליבוביץ״ של וולטר מ׳ מילר, מ־1959, שלא לדבר על ״הנחלה החופשית של פארנהאם״ של רוברט היינליין, מ־1964, הגזעני באופן מתועב. לעומת זאת, אף שבמהלך העשור האחרון חיה ישראל תחת צל דומה העולה מאיראן, כותבי המדע הבדיוני והפנטזיה הישראלים לא מצאו בכך נושא מרתק, ראוי, מעניין או מתאים. קנדי אחד כן מצא: נואה בק, הבקיא בלוחמה ימית, עסק בסכנות האלה ברומן שהוציא בעצמו, ״הישראלים האחרונים״, מ־2013, שבו כיכב כוח הצוללות הישראלי, שייטת 7. אף שיש כמה רומנים באורך מלא, כגון ״שלום על ישראל״ של זאב בן־יוסף, מ־1995, המתארים את חורבנה של ישראל בידי אויביה, אין ולו סיפור קצר ישראלי אחד שהאיום הזה הוא נושאו או אפילו חלק מן הסאבטקסט שלו.

למה? רייצ׳ל האריס טענה שביצירתם של סופרים ישראלים שנולדו משנות השבעים ואילך חל מעבר מאתוס לאומי יחיד, המעוגן בדת ובהיסטוריה היהודיות, בשפה העברית ובתרבות הציונית — האתוס שאפיין את הספרות הישראלית מאז הקמת המדינה — אל זיקות מגוונות יותר, אך לעיתים קרובות חופפות (האריס 2015: 1–14). לכך מוסיפה גומל בהתכתבותה האישית: ״המדע הבדיוני והפנטזיה הישראליים אינם בעצם שונים כל כך מאלה שבספרויות רבות שאינן ממוקדות בעולם דובר האנגלית, ונאלצות להגדיר את עצמן הן מול מציאות ההסכמה של ארצותיהן והן מול ההגמוניה האנגלו־אמריקאית. […] ככל שמציאות ההסכמה העולמית מתפוררת, קשה יותר ויותר להחליט מה בעצם ׳פנטסטי׳ לעומת ׳ריאליסטי׳. כך המדע הבדיוני והפנטזיה נעשים מערכת מוסכמות שמפיץ השוק האנגלי רב־העוצמה ברחבי העולם, והספרות הישראלית הזאת חייבת למקם את עצמה ביחס למוסכמות האלה, ממש כמו כל ספרות לאומית אחרת. […] הייתי אומרת שמה שמייחד באמת את המדע הבדיוני והפנטזיה הישראליים הוא יחס מסוים למרחב ולזמן. מרחב: הארץ המובטחת/השטחים הכבושים; וזמן: ההיסטוריה הישראלית/היהודית, המשכיות או שבר. זה שונה מאוד מן המרחב הבלתי מוגבל והזמן הליניארי של המדע הבדיוני והפנטזיה האמריקאיים. הכרונוטופ, אם נשתמש במונח של בחטין, של התרבות הישראלית הוא רב־שכבתי, פרדוקסלי וסגור בתוך עצמו.״

האם הגורמים האלה אחראים לפיל בתא מעבר האוויר? אולי. אבל יש גם זרמים תת־קרקעיים אחרים. יובל בנזימן סבור שאין לייחס את הרתיעה בקרב סופרים ישראלים הנמנעים כיום מתיאור היחסים עם הפלסטינים להכחשה או להסטת המבט, לפחדנות או לאטימות, ואפילו לא לחוסר מודעות. הבעיה של אלה הנוטים לעסוק בכך — ובוודאי בזרם המרכזי הישראלי היו רבים כאלה — טמונה בבעייתיות של ״כתיבת סיפור על אי־היכולת לספר סיפור״ (בנזימן 2011: 95). בנזימן טוען שהערבים והיהודים המאכלסים את הספרות הישראלית, רב־ממדיים ככל שיהיו בתיאורם, אינם יכולים ליצור בהצלחה מציאות מוסכמת כלשהי, אפילו מדומיינת. ואם כך, למה לטרוח לנסות?

מעניין שבנזימן מציע קבוצת רומנים ספקולטיביים משנות השמונים כדי להמחיש עד כמה קשה היה לסופרים ישראלים לעשות זאת. ״חיוך הגדי״ של דויד גרוסמן, מ־1983, דוגמה מוקדמת ומרשימה לריאליזם מאגי ישראלי, זקוק לארבעה מספרים נפרדים, שאף אחד מהם אינו יכול בסופו של דבר לגבש נקודת מבט משותפת אפילו על ההיבטים הבסיסיים ביותר של הסכסוך. ״הדרך לעין חרוד״ של עמוס קינן, מ־1984, מותחן על השתלטות צבאית על מדינת היהודים בעתיד הקרוב, מציע נקודות מבט על הסכסוך התלויות לעיתים קרובות בשאלה אם הגיבורים ויריביהם נמצאים באותו רגע על פני השטח, ישראל, או מתחתיו, במרחב הארכאולוגי והפוליטי. ״האופסימיסט״ של הסופר הערבי הנוצרי אמיל חביבי, מ־1974, נפתח בשוטה שבכותרת המסביר את האבסורדים של החיים בישראל באמצעות מכתבים לחייזרים מבקרים.

בכל אחד מן הסיפורים, אומר בנזימן, ״המספרים יכולים לספר את הסיפור [רק] באמצעות אימוץ נקודת מבט מרוחקת ובאמצעות הונאה עצמית שהסיפור שהם מספרים אינו המציאות האמיתית שלהם אלא אגדה. הם מספרים אותו כפנטזיה, שלכאורה יש לה סוף טוב, אבל הסוף רע, והעולם שהם מתארים מתגלה כמוחשי״. ניסיונותיהם כמעט בהכרח נכשלים, והמאמצים ״להציג את [ה]סכסוך במלואו דרך מנסרה יציבה אחת [נענים] בהצגת המפגש בין ישראלים לערבים פלסטינים כדו־שיח בין חירשים״ (בנזימן 2011: 96–97). אולי הקבוצה הספקולטיבית הישראלית פשוט נחשפה למספיק סיפורים על לולאות זמן כדי להאמין שהיא חיה באחת ממש. וכפי שכולנו יודעים, כשאתה בלולאת זמן, הבית משחק נגדך בקלפים מסומנים, ככל שתשחק בנתוני היסוד.

לעומת זאת, עליית המשיחיות הדתית והתרחבותה של החרדיות, היהודית והמוסלמית כאחת, אינן נעדרות מן המדע הבדיוני והפנטזיה הישראליים. מחברי סיפורים כאלה, כמו בנימין תמוז ב״פונדקו של ירמיהו״, מ־1984, או בן־נר ב״מלאכים באים״, מ־1985, אינם נרתעים מן הנושאים האלה משום שלעימות הזה, בניגוד למצב, עשוי להיות פתרון כלשהו — אולי קודר, אבל לפחות ישנו. בנוגע למאבק הדתי־חילוני יכול להיות עתיד, ולכן אפשר לספר עליו סיפורים. לעומת זאת, על המצב אפשר לכתוב רק בזמן הווה, כמעגל קסמים שפשוט ממשיך להסתובב.

חוקר התרבות אורציון ברתנא כתב לנו שהספרות הישראלית מעולם לא הצליחה להשתחרר מחוסר יכולתה להביט קדימה. ״אולי היא אינה מביטה קדימה משום שברגע שנעשתה חילונית החלה להביט מן העבר אל ההווה, אבל לא מעבר לו… אולי העתיד הושאר, בלי להודות בכך, לתרבות הדתית, ואנשים [נעשו] מפוחדים מכל מחשבה עתידנית מופשטת או מכל מחשבה רצינית על עתידנו. […] אנסח זאת כך — בחברה הישראלית יש כפילות של ניגוד: או חשיבה דתית ממוסדת, ואז אין מקום למדע בדיוני משום שהוא עשוי לערער על התבנית המטפיזית המסורתית, או חשיבה חילונית, ואז אין מקום למדע בדיוני משום שהחילוניות, כשהיא מתנגשת בחשיבה הדתית הממוסדת, ׳שופכת את התינוק עם מי האמבט׳.״

נועה מנהיים כתבה לנו שכישלונם של המדע הבדיוני והפנטזיה הישראליים לעסוק בסכסוך, וביתר דיוק בהיבט הפלסטיני, ״מכאיב לי במיוחד, שכן הוא נובע מדורות של חינוך המפנה את גבו לאזור [המזרח התיכון] ומתקשורת מגמתית המטשטשת ומוחקת את האחר. מכיוון שהמדע הבדיוני עוסק זה זמן רב באחרות ובזרות בדרכים עמוקות, הוא יכול היה להיות קרקע פורייה לעיסוק בנושא. אבל כדי לייצג את האחרים בדרך כלשהי, להסתקרן לגביהם ולתת להם מקום ביצירה [הספרותית] שלך, צריך קודם לראות אותם. וזה, לצערנו, דבר שאנחנו פשוט מסרבים לעשות, בכל רמה ורמה של קיומנו כאן.״

הסופרת רותם ברוכין רואה את הדברים אחרת לגמרי: ״אני חושבת שהמדע הבדיוני והפנטזיה התרחקו בעשורים האחרונים מן המיקוד בהיבט הלאומי והפוליטי והתרכזו בנושאים חברתיים. בהקשר הזה אתם משווים את המצב שלנו היום למלחמה הקרה — אבל בעיניי הוא רחוק ממנה מאוד. האיום הגרעיני האיראני, למשל, אינו מפחיד אותי כלל. אני רואה בו איום ריק שראש הממשלה [נתניהו] מנופף בו כדי להפחיד אותנו, בעוד השנאה וההסתה לאלימות בארץ הזאת, שכן מדאיגות אותי מאוד, רק מחמירות. […] בחיי כלהט״בית, ההסתה נגדי ונגד אנשים כמוני גוברת משנה לשנה, וזו הפוליטיקה החברתית שעליה אני כותבת… בקיצור, אני כן כותבת על נושאים פוליטיים וחברתיים, אבל אלה אינם הנושאים שעליהם שאלתם — ולדעתי כל כותב בארץ הזאת יאמר לכם דברים דומים: אנחנו כותבים על הקשיים שלנו.״

רמי שלהבת מחבר בין שתי נקודות המבט הסותרות לכאורה: ״נכון, רבים מן הכותבים שלנו אינם מפחדים להיכנס למקומות מסוכנים. הם מתמודדים עם מוות ועם מתחים חברתיים, מערערים הנחות יסוד של החברה והתרבות הישראליות וחולקים על תפיסות אוניברסליות. אבל כשמסתכלים מקרוב יותר על הספרות הזאת, מוצאים שיש לה גבולות בלתי נראים. יש נושאים שכמעט אינם נידונים.״

מעניין שאלנה גומל מוצאת רתיעה דומה אצל ״הסטודנטים הערבים שלי, שחלקם מעוניינים לכתוב מדע בדיוני ופנטזיה באנגלית: הם אינם רואים את עצמם כישראלים אלא יותר כחברים בקהילה בינלאומית של כותבים שרוצים להצליח במקום אחר. אני חושבת שרבים מהם פשוט מאסו במצב ואין להם מה לומר עליו.״ אבל להסברים האלה אנחנו מוסיפים עוד אחד: כוחו והשפעתו של השוק. כאמור, ישראל מפוצלת פוליטית לשניים. במונחים מעשיים פירוש הדבר שכל מראית עין של נקיטת עמדה בסוגיית הפיל בתא מעבר האוויר תרחיק מיד מחצית מקהל הקוראים האפשרי, שהוא דל דיו מלכתחילה. לכן רוב כותבי המדע הבדיוני והפנטזיה הישראלים נמנעים מכל רמז לכל סוג של מחלוקת ציבורית.

האם אנחנו מסוגלים אפוא לפענח את חידת הפיל בתא מעבר האוויר? כמובן שלא. היא מושרשת עמוק מדי במציאות של המצב ובהשלכותיו הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות מכדי שתהיה לה תשובה מקיפה אחת. כל ניסיון להבין מדוע הסכסוך נעדר מן המדע הבדיוני והפנטזיה הישראליים המודרניים נתקל בהתנגדות מצד ההיבטים העמוקים ביותר של הנפש הישראלית. ובכל זאת, ברבדים העמוקים האלה, אנחנו מאמינים שהמצב אינו נעדר באמת; הוא נוכח ברבים מדי מן הטקסטים האלה, אבל בדרכים עדינות וכמעט בלתי נראות. הוא נוכח באווירת האבדון הקודרת, בתחושת הייאוש המכרעת ובמשאלות המוות המופיעות בתדירות כה גבוהה בסיפורים שקראנו. חוסר האפשרות לפתור את הסכסוך מוליד בהכרח חוסר יכולת לדמיין עתיד אפשרי שיש בו ניצוץ כלשהו של תקווה. אם יש אור בקצה המנהרה, אין זה אלא פנס הרכבת המתקרבת.

למעט סיום מלאכותי לחלוטין, מן הסוג שכל הקוראים סולדים ממנו, המצב חסר תקווה, וחוסר התקווה הזה מוצא את דרכו אל סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה ישראליים רבים, אפילו כשאין בהם דבר על הסכסוך, ולו רמז. גיבורים רבים כל כך בוחרים למות או מייחלים להיות מתים. רבים כל כך מוצאים שחייהם ריקים, חסרי תכלית ומובילים לשום מקום. תחושת הייאוש חסר התקווה שסיפורים רבים כל כך מעוררים היא סימן בל יימחה שהטביע המצב. אף שהסכסוך עצמו נעדר מסיפורי המדע הבדיוני והפנטזיה הישראליים המודרניים, צלו מרחף מעל רבים מהם. ובכל זאת, כפי שציינה אורסולה ק׳ לה גווין, ״כמובן, כל מה שכותבים עליו בא מן הניסיון. מאין עוד יוכל לבוא? אבל הדמיון מחבר מחדש, יוצר מחדש […] בורא עולם חדש, מחדש את העולם״ (לה גווין 2002).

הערה: מאמר זה הוא גרסה ערוכה של המבוא שכתבו המחברים ל־More Zion’s Fiction: Wondrous Tales from the Israeli ImagiNation, שראה אור ב־2021.

מקורות

אמיתי, מאיה. 2014. ״בין ׳הנפש הפנימית׳ ל׳טוב למות בעד ארצנו׳: ייצוגי התאבדות בספרות העברית המודרנית״. עבודת דוקטורט שלא פורסמה, אוניברסיטת תל אביב.

בן־נר, יצחק. 1988. ״Fucking City״ [בעברית]. פוליטיקה 20: 52–55.

בנזימן, יובל. 2011. ״ממשי יותר מן המציאות: טקסטים תרבותיים ישראליים משנות השמונים והסכסוך הישראלי־ערבי״. Israel Studies Review, כרך 26, גיליון 1: 88–106.

גולדברגר, נ׳ ואחרים. 2020. ״אובדנות בישראל״. משרד הבריאות הישראלי, https://www.health.gov.il/PublicationsFiles/loss_2021.pdf (נבדק ב־4 בנובמבר 2021).

גוטיירז־ג׳ונס, ויליאם. 2015. ״התאבדות במדע הבדיוני העכשווי״. קיימברידג׳: הוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳.

האריס, רייצ׳ל ס׳. 2014. ״מוות אידיאולוגי: התאבדות בספרות הישראלית״. אוונסטון, אילינוי: הוצאת אוניברסיטת נורת׳ווסטרן.

האריס, רייצ׳ל ס׳. 2015. ״הספרות הישראלית במאה ה־21 — הדור חוצה התרבויות: מבוא״. Shofar, כרך 33, גיליון 4: 1–14.

לה גווין, אורסולה ק׳. 2002א. ״תשובות לשאלון״. האתר של אורסולה ק׳ לה גווין, http://www.ursulakleguinarchive.com/FAQ.html (נבדק ב־3 בנובמבר 2021).

לה גווין, אורסולה ק׳. 2002ב. ״על הבוז לז׳אנרים״. The Birthday of the World. לונדון: הארפר קולינס [ספר אלקטרוני].

שלהבת, רמי. 2020. ״למה אנחנו צריכים פוליטיקה עכשיו?״ [בעברית]. בלי פאניקה, 1 בספטמבר. https://www-blipanika-co-il (נבדק ב־4 בנובמבר 2021).

שטרנגר, קרלו. 2018. ״סדרת הטלוויזיה המציעה פתרון אפשרי לבעיותיה של ישראל״. הארץ, 25 באוקטובר.

טייטלבאום, שלדון, ועמנואל לוטם. 2018. מבוא ל־Zion’s Fiction: A Treasury of Israeli Speculative Fiction. https://locusmag.com/introductionto-zions-fiction/ (נבדק ב־3 בנובמבר 2021).

תדהר, לביא. 2016. ״תחנה מרכזית״. ניו יורק: טכיון.