מעט אומץ, ומנות גדולות במידה שווה של התרברבות וקסם, הפכו את מוריס כהן לדמות בלתי צפויה בעלת השפעה בסין.
״כהן שני־האקדחים: ביוגרפיה״, מאת דניאל ס׳ לוי, סנט מרטינ׳ס פרס, 379 עמודים, 29.95 דולר.
נתקלתי לראשונה בשם הגנרל מוריס אברהם ״שני־אקדחים״ כהן כשלמדתי את תולדות סין המודרנית במונטריאול. כהן, מהגר יהודי יליד פולין שהגיע לסין דרך בריטניה וקנדה, השתמש בקשריו האישיים כדי לסייע לתנועה הציונית להשיג את תמיכת סין הלאומנית ב־1945.
שני־אקדחים התאים בנוחות להתעניינותי המתפתחת ביחסי סין וישראל, ונראה כנושא אידיאלי לעבודת הצטיינות. הייתה רק בעיה אחת: מלבד תיאור יחיד, בלתי ביקורתי ברובו ומבוסס כולו על סיפוריו המפארים את עצמו והקשים לאימות, לא היה מספיק חומר זמין לתמוך במשימה.
הדבר לא היווה מכשול גדול לדניאל ס׳ לוי, כתב מערכת במגזין טיים. במהלך שתי מלגות מחקר שלח לוי 1,500 מכתבים בבקשת מידע, איתר וראיין יותר ממאה אנשים שהכירו את כהן אישית, ונאבק בסי־איי־איי, שסירב בעקביות לחלוק את הערכותיו על כהן. תוצאת המאמצים האלה היא מחקר מעולה על אחת הדמויות המוזרות ביותר שיצאו מסין בעת החדשה.
ספרו של לוי מתחיל בפסקת תזה תמציתית שכדאי לחזור עליה כדי להמחיש עד כמה בלתי צפויה הייתה דמותו של כהן: ״מוריס אברהם ׳שני־אקדחים׳ כהן היה חריג, יהודי נמוך ועב גוף ששקל מאתיים פאונד וששרד בצמרת החברה הסינית. הוא דיבר קנטונזית מעטה, ומעולם לא שלט בדקויות השפה בעלת ששת הטונים או במורכבות הכתובה של סימניה. באנגלית שלו היה ניגון קוקני כבד עם שמץ מבטא מערב־קנדי, שהיה בלתי מובן לסינים רבים. והיידיש והעברית המעטה שלו לא הועילו לו במזרח. ובכל זאת, ההרפתקן יליד פולין נעשה שומר ראשו של ד״ר סון יאט־סן, אבי סין המודרנית, ועלה לדרגת גנרל בצבא הסיני בשנים שבין נפילת קיסרות המנצ׳ו לפלישה היפנית לסין במלחמת העולם השנייה״.
אביו של כהן, יוסף, ברח מן הפוגרומים לאמריקה, אבל נתקע בדרכו בלונדון בסוף שנות ה־80 של המאה ה־19, והתיישב בה לחיי אדיקות ועוני כסוחר סמרטוטים באיסט אנד. מוריס, שהגיע כמה שנים אחר כך עם אמו ואחיותיו, בחר בחיי עבריינות. ב־1896 פנה לאגרוף בתשלום, תחילה כ״מוישה השמן״ ואחר כך כ״כהן הקוקני״, והשלים את הכנסתו כמשתף פעולה במשחקי הונאה, כייס ורמאי. לאחר שנתפס בגניבה נשלח למוסד תיקון כשר בלואישם, ועם שחרורו ב־1905 הוגלה לערבות קנדה, שם עבד לזמן קצר כפועל אצל איכר חלוץ.
כהן נדד לוויניפג, חזר לתכסיסיו הישנים ושוב מצא את עצמו בכלא. כעבור זמן, בדומה למשה המקראי שעל שמו נקרא, התערב לטובת סיני שלבנים הכו ושדדו. זו הייתה התנהגות חסרת תקדים לאדם לבן, והיא הביאה את כהן לידיעת הקהילה הסינית אסירת התודה בססקטון. לבסוף התחבר כהן למה סם, מהגר בן 52 מדרום סין שניהל בית הימורים. מה החל לממן את משחקי הפוקר של כהן, סחר בסחורות שגנב, וכשהעמיקה ידידותם העניק לו כניסה לפזורה הסינית המסוגרת. מה גייס את כהן כמתרים וכאיש יחסי ציבור מקומי למפלגה הלאומנית, ולבסוף הביאו נאומיו של כהן אותו לידיעת מנהיגה, ד״ר סון יאט־סן.
סון נערץ בידי לאומנים וקומוניסטים כאחד כאבי המהפכה הסינית. עם זאת, כהן וסון לא נפגשו בפועל עד זמן רב לאחר מלחמת העולם הראשונה. כהן, שהמציא את עצמו מחדש כאיל נדל״ן קטן באדמונטון, עבר אותה כסמל ביחידת הנדסה בצבא הקנדי. ב־1922, לאחר שמאס באדמונטון, יצא כהן לשנגחאי, ושם הצליח להשיג היכרות עם סון. מוקסם מרעייתו המרשימה של סון, סונג צ׳ינגלינג, התחנן כהן ביראת כבוד להיות שומר ראשו. סון, שהיה אז נשיאה הנצור של סין הנשלטת בידי אילי מלחמה, שכר אותו מיד והעניק לו את התואר ״פוגואן״, כלומר שליש.
כשפתח סון במערכה לאיחוד סין, חילץ כהן, שנשא את צמד אקדחי הסמית אנד וסון בקוטר 0.45 המזוהים עמו, את מעסיקו ממצבים קשים ואף ספג כמה כדורים בזרועו למענו. במקביל שלח את ידיו לעניינים שונים — וגם למאכלים שונים; עבור כהן הגרגרן, סין לא הייתה רק מקור הכנסה אלא גם מסעדה סינית עצומה — ופקח את עיניו להזדמנות גדולה. למרבה הצער, ולא בפעם האחרונה, החל כהן לחרוג ממידותיו. סון הפוריטני, שהתנצר, התייאש מן הדיווחים על מעידותיו המוסריות הבולטות של כהן במוסדות מפוקפקים בשנגחאי.
גרוע מכך, כהן החל להציג את עצמו בכזב כאחד מיועציו המרכזיים של סון. אחרי אזהרות ונזיפות רבות פיטר אותו סון לבסוף. כהן קיבל את משרתו בחזרה לאחר התנצלויות רבות, אבל זמן קצר אחר כך, ב־1925, מת גיבורו. אף שכהן נשאר נאמן למדאם סונג כל חייו, לבסוף התפכח מן המפלגה הלאומנית, שב־1927 פתחה בטיהור עקוב מדם נגד בעלי בריתה לשעבר, הקומוניסטים הסינים.
כפי שמתעד לוי, כהן לא הצליח ליצור קשרים אישיים קרובים עם יורשו של סון בהנהגת הלאומנים, צ׳יאנג קאי־שק, ואת שארית חייו בילה בדילוגים בין שנגחאי, שם ניסה לעורר פעילות עסקית בתיווך עסקאות; אנגליה, שבה אימץ את תפקיד אבי המשפחה; ומונטריאול, שבה התקיים מחסדיה של אישה שסבלה הרבה.
כהן מעולם לא הצליח לשחזר את תהילות העבר שלו, שאותן חי מחדש עם כל מי שהיה מוכן להקשיב לסיפוריו בבר. בעוד מעריציו בקנדה ובאנגליה בלעו אותם בשקיקה — העיתונים המקומיים כינו אותו ״גנרל״ כהן ובכך תרמו למיתולוגיה העצמית שלו — החוגים הדיפלומטיים והמודיעיניים שאליהם השתוקק כל כך לחדור פטרו אותו כיהודי קוקני נפוח שאין בו ייחוד או חשיבות מיוחדים.
בהמשך חייו נעשה כהן סנגור המשטר הקומוניסטי, שמימן את ביקוריו התקופתיים במדינה מתוך כבוד לשירותיו לסון. תמיד אפשר היה לסמוך על כהן שיראה את הטוב ביותר במארחיו ויפריך האשמות בשלטון סמכותני. כשהוא פועל בשולי ענייני סין ואינו מסוגל לדבר סינית, מעולם לא הצליח לגבש הערכה מדויקת של המציאות החברתית והפוליטית במדינה. אבל זה לא מנע ממנו לקדם את עצמו כמומחה ותיק לסין, ובאופן אירוני, לקראת סופם של חיים שיציבותם הלכה והתערערה, הצליח להפוך את פרסומו למשרות תיווך רווחיות, בין היתר עבור מדינת ישראל הצעירה.
למרבה הצער, מעמדו מעולם לא הספיק כדי לתווך כינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. ב־1950, לאחר שהמשטר הקומוניסטי החליף את הלאומני, הוא חיזר אחר ישראל אך נדחה, משום שזו צידדה בארצות הברית בעניין קוריאה. מאוחר יותר, כשישראל החלה להתעניין, כבר גילו הסינים את הערבים ואת העולם השלישי.
האירוניה הגדולה ביותר בקריירה של כהן אולי היא שהסינים, אף שנרתעו מהתרברבותו ורצו להרחיקו, כמעט תמיד שיתפו פעולה עם קידומו העצמי, ואפילו אישרו את דרגת הכבוד של אלוף שהעניק לעצמו. זמן קצר לפני מותו ב־1971 ביקר כהן בסין בפעם האחרונה, כאורח במשתה ממלכתי לציון מאה שנה להולדת סון. לפי לוי, במהלך הארוחה ניגש שר החוץ הסיני ג׳ואו אנלאי לשולחנו של כהן, טפח על כתפו, הרים את ספלו לברכה ופנה אליו באנגלית: ״מוריס, ידיד ותיק״, ואמר ״חיים ארוכים״.
כהן החל לבכות. ״הנה אני״, אמר לכתב למחרת, ״זקן שכמוני. אחרי כל השנים וכל הדברים שעשיתי להם בשנגחאי. הם היו צריכים לבעוט לי בתחת ולגרש אותי מהמדינה. במקום זה ראש הממשלה עצמו בא ומכבד אותי בהרמת כוסית... רק הסינים״, ייבב בפליאה. רק כהן, אפשר בהחלט להוסיף — תוך שנזכרים שממשלת סין תיעזר לבסוף בשירותיו של יהודי מפורסם נוסף, המיליארדר הישראלי המנוח והדיסקרטי לאין שיעור, שאול אייזנברג.