״Inside the Cult of Kibu and Other Tales of the Millennial Gold Rush״, מאת לורי גוטליב וג׳סי ג׳ייקובס — הוצאת פרסאוס, 256 עמודים, 26 דולר.
לורי גוטליב ניצחה את האנורקסיה, אבל נתקעה בעולם הריקני והמפונק של חברת דוט־קום על סטרואידים.
שלי טייטלבאום, לוס אנג׳לס.
בגיל הזקנה המופלגת של 35, לורי גוטליב היא מחברת לא ספר זיכרונות אישי אחד, אלא שניים. הראשון, שיצא לפני שנתיים בהוצאת סיימון ושוסטר, נקרא ״Stick Figure: A Diary of My Former Self״.
הסיפור שמאחורי הסיפור? אחרי קריירה קצרה אך מצליחה כמנהלת פיתוח אצל המפיק הפורה אד פרסמן, ובהמשך כמנהלת פיתוח סדרות בפריים טיים של NBC, גוטליב בת ה־30 מחליטה להשליך את הזוהר המזויף של הוליווד — ״תיכון עם כסף״ — לטובת המסירות והעמל של בית הספר לרפואה בסטנפורד.
כשהיא עוברת על מחברות הכימיה מן התיכון, היא מגלה ומחליטה לפרסם סדרת יומנים נשכחים שכתבה בגיל 11. היומנים מספרים בחיות על הפיכתה מדמות המזכירה הולדן קולפילד לפני גיל ההתבגרות, עם הבחנות עוקצניות על הורים, משפחה וחברים ללימודים, לאנורקטית במצב חריף, שנלכדה איכשהו דווקא בערכים שהיא טוענת כי היא מתעבת. על רקע בוורלי הילס היהודית, ״התפסן בלחם השיפון״ הזה נעשה רב מכר, והקולנוען מרטין סקורסזה רוכש אופציה עליו.
מעבר לסטנפורד ולראשיתו של ספר הזיכרונות השני, ״Inside the Cult of Kibu and Other Tales of the Millennial Gold Rush״, שבו לורי מגלה שגם בסטנפורד, מוסד הנודע בצדק ברמתו האקדמית הגבוהה, חייה של סטודנטית לרפואה בוגרת יחסית יכולים לעתים קרובות לפנות לכיוונים מוזרים באופן בלתי צפוי.
במשך שנתיים שוחה הדג הנצחי שלנו מחוץ למים נגד זרם של בוגרי ביוכימיה בני 22 שכמעט לא למדו לחיות בחברה. אחד מהם תוהה איך גוטליב תהיה ״כמעט בגיל המעבר״ עד שתוכל להתחיל לעסוק ברפואה. שגשוג הדוט־קום מפתה אותה, והיא נענית לשירת הסירנה לא רק של המיליונים המהירים שאחדים עושים, אלא גם של ההתרגשות והאופי ה״מהפכני״ של האינטרנט המתהווה.
היא יוצאת לעמק הסיליקון ומצטרפת לסטארט־אפ אינטרנטי צעיר המעוניין בשירותיה כעורכת התוכן הראשית. Kibu.com — קיבו פירושו ״יסוד״ ביפנית — מוקדש לכאורה להעצמת נערות, ומתפאר במימון התחלתי של 22 מיליון דולר ובתמיכתם של אנשי מפתח מאזור המפרץ.
משכורת בת שש ספרות, אופציות למניות וארסנל סיסמאות מפתות כמו ״יציאה לטריטוריה לא מוכרת״, ״היפרדות מפרדיגמות מקובלות״, והקטלנית מכולן, ״הזדמנות לחולל שינוי״, מסנוורים את גוטליב והיא מתעלמת תחילה מכמה פרטים מטרידים. ראשית, לחברה אין מודל עסקי ראוי. למעשה אין לה תוכנית עסקית בכלל. שנית, גוטליב, אחת משתי הנשים היחידות בחברה שמזוהות כיהודיות, מגלה שהיא מנוהלת בידי מה שהיא מתארת כחבורה של שיבוטי בריטני ספירס, מצקצקות בשפתיים מרוחות אודם ומקישות בציפורניים מעוצבות, הדורשות בקול להעניק לבנות אמריקה, על כל גיוונן, מהפך תרבותי.
גוטליב וסגנית הנשיא היהודייה האחרת מתגלות כשתיים מן העובדות המעטות בעלות הניסיון והידע הדרושים כדי להתאים את ההודעות המוגזמות לעיתונות ואת הדימוי העצמי המתנשף של החברה למציאות. מציאות שלמרבה הצער מובילה מזכירה לשעבר, שהיא מתארת כ״בריטני ספירס עם קמטי צחוק״, ולצדה מפיקות שונות של פורומים אינטראקטיביים, או ״ערוצים״ — נשים שגויסו ממכון היופי של הבוסית או מפגישות מקריות במטוסים — שככל הנראה אינן מסוגלות לכתוב שני משפטים רצופים באנגלית בלי המילה ״מענג״.
כשהן מערערות על הריקנות השלטת ועל ההתנהגות הדומה יותר ויותר לכת המשתלטת על קיבו — ישיבות כלל העובדים נערכות כדי לשיר ״יום הולדת שמח״ לעובדים שאף אחד מהם אינו מתקרב לגיל 30, להריע לסיסמה האחרונה, ולעודד ואף לאלץ עמיתים לחשוף את הרגעים המביכים ביותר שלהם — גוטליב ועמיתתה היהודייה מוצאות את עצמן בתפקיד הלא נחשק של הילדים החשים חובה להכריז שהמלך עירום לגמרי.
למרות יופייה יוצא הדופן והרקע ההוליוודי האופנתי שלה, גוטליב חשה במהרה ששוב נעשתה החנונית הלא רצויה באחוות מעודדות לחוצות יותר ויותר. ואכן, בתוך שלושה חודשים מהגעתה היא מוצאת את עצמה ״לא מועסקת״ בהחלטה מיידית. אבל במקום לחזור לבית הספר לרפואה עם פונפוני העידוד בין הרגליים, היא כותבת ל״אינדסטרי סטנדרד״ תחקיר משסע על חברה ש״וול סטריט ג׳ורנל״ עצמו הכתיר כ״נערת הפוסטר של סטארט־אפים אינטרנטיים המנוהלים בצורה כושלת״. הכתבה מובילה לשותפות עם ג׳סי ג׳ייקובס, בן 26, לשעבר סגן נשיא לתוכן ב־Ifilm.com מלוס אנג׳לס, שאיתו היא כותבת את ״Inside the Cult of Kibu״, ספר שמגזין ״ויירד״ מתאר כ״רשת של צחוק״.
גוטליב, בתם של אב אמיד שהוא ברוקר ושל אם סוכנת נסיעות, שוחחה עם ״ג׳רוזלם ריפורט״ על גיל התבגרות שבו חיה בין החבורה המקובלת והאכזרית של בוורלי הילס לבין קהילה הפוכה של מנודים; שתי הקבוצות היו מורכבות כמעט אך ורק מיהודים.
מצד אחד, לדבריה, מעולם לא ראתה בעצמה לא מושכת או חנונית, אפילו בסטנדרטים הגבוהים של בוורלי הילס. מצד אחר, היא הייתה חכמה, גלויה בדעותיה והתעניינה בעניינים שבאותו הקשר ב־1978, כשכתבה את יומנה, סימנו אדם להדרה.
״שיחקתי שחמט״, נזכרה. ״אהבתי מתמטיקה. לא התעניינתי בבגדים או באיפור. קניות, שהיו תשוקתה של אמי, היו בשבילי עינוי. אבל בדרכי הנרקיסיסטית בת ה־11 חשבתי שאני דווקא די מעניינת. אז למה נידו אותי?
״האירוניה, אני מניחה, היא שבזמן שדחיתי את מה שאנשים אמרו לי על איך אמורים להיראות ולהתנהג ולהיות, בסופו של דבר עשיתי בדיוק את מה שהם עשו: דיאטה״.
אולם לורי הרחיקה לכת ואכלה פחות מ־200 קלוריות ביום, עד שהוריה אשפזו אותה לבסוף. בשלב כלשהו באשפוז נמצאה גוטליב מחזיקה במספריים, בכוונה לגזור כל שומן שחשבה שעדיין נותר על בטנה.
״ברור שחלק מזה היה שרציתי לפגוע בעצמי, שרציתי למות. הבנתי שעם הזמן הפכתי לאדם שאינו אני. כשהם איימו להאכיל אותי בכוח, החלטתי לנסות לחזור לנורמליות״.
גוטליב מייחסת חלק מן הסבל שלה למסרים המעוותים שמנחילה תרבות פופולרית שאינה מתפשרת על חזונה הצר של הגוף הנשי האידיאלי. החזון הזה לא כלל נערות יהודיות יפות עם תלתלים הדוקים ואף שאינו קטן וסולד — גם אם, כמו גוטליב, היו רזות.
״האנורקסיה נתנה לי תחושת עליונות״, היא נזכרת. ״היה לך כוח רצון שלאחרים אין. נשים היו מעירות שיש לך יכולת ראויה להערצה להתנגד לדברים שהן אינן יכולות. האירוניה היא שרוב הנשים האלה בכלל לא היו בעודף משקל.
״ביומנים כתבתי על אמי שלקחה אותי לרופא בתקווה שיכניס בי קצת היגיון. קראתי את מגזין ׳בון אפטיט׳ בחדר ההמתנה, והבחנתי שבמגזינים שאמא קראה תמיד היו כתבות נהדרות כמו ׳12 רעיונות נהדרים לעוגיות׳, אבל בעמוד הבא היו ׳12 רעיונות נהדרים לדיאטה׳ שאמרו לך לא לאכול את מה שזה עתה אפית.
״אפילו היום, תקראו מגזין עם כתבה שלי על נערה בעלת דימוי עצמי מעוות, ובעמוד הבא מופיעה דוגמנית שיש לה בבירור הפרעת אכילה״.
אבל חלק ממצוקתה מייחסת גוטליב לדפוס של חוסר תפקוד משפחתי שלדעתה היה נפוץ באופן מסורתי אצל אימהות של משפחות יהודיות אמריקאיות רבות. ״כמו נשים רבות בדור ההוא, תחום סמכותן היה הבית. לא היו להן חיים משלהן או קריירות. הן רצו להפעיל שליטה איפשהו, ולעתים קרובות המקום שבו עשו זאת היה הבית״. גוטליב מאמינה שזה נכון לגבי אמה, אף שעבדה במשרה חלקית כסוכנת נסיעות.
״אנורקסיה עוסקת בשליטה באותו מובן: מוצאים פינה שבה אפשר להפעיל שליטה. מדובר בתחושה שאין לך שליטה בתחומים אחרים של חייך, אבל התחום היחיד שבו יש לך שליטה הוא המזון שאת מכניסה לגוף. האנורקסיה שלי הפכה בסופו של דבר למאבק רצונות, הרבה יותר מאשר למשהו שקשור לאסתטיקה. זה נעשה משחק של ׳מי ינצח בזה?׳״
אבל ככל שגוטליב נעשתה רזה יותר, כך הייתה אומללה יותר. זה לא התאים לה, ולכן שינתה את התנהגותה. ״מפני שזה קרה בגיל צעיר כל כך, התגברתי על זה מהר״, אמרה.
למזלה של גוטליב, היא כבר פתרה את בעיותיה בנוגע להדרה חברתית לפני שהגיעה לקיבו, שם גילתה שכמו בתיכון היו מי שנחשבו מגניבים ומי שלעולם לא ייחשבו כאלה.
״בקיבו״, היא מספרת בספר, ״היו גם שתי קליקות: מי שניסו להיות אחראים ולשמור את העסק במסלול — הילדים החרוצים — ומי שרק רצו למרוד וליהנות — הילדים המקובלים״.
תחילה נקטה גוטליב צעדים כדי להבטיח את מקומה בקבוצה השנייה, ובעיקר החליקה את שערה במחליק כדי שגם היא תוכל להיראות כחברה בצוות השחקנים של ״דוסון קריק״.
״אם יש דבר אחד שלמדתי בתיכון״, היא כותבת, ״הוא שאם רצית להפעיל כוח כלשהו, היית צריכה להיות בחבורה המקובלת״.
אבל בזמן שעמיתותיה התפנקו בלק סגלגל לציפורני הרגליים על חשבון החברה, בעיסויים קבועים, בטיפולי שעווה ופנים, גוטליב אומרת שהיא ״עבדתי שבועות של 80 שעות, התמלאתי אקנה מרוב לחץ, הפסקתי להתעמל ונתתי לשערי המתולתל להתייבש באוויר״.
״כשאנשים העירו עד כמה אני וסגנית הנשיא היהודייה האחרת דומות, פירשתי זאת כבורות. בחדר מלא יהודים איש לא היה מציע שהיא ואני יכולות להיות אחיות. אבל בקרב גויים נראינו דומות זו לזו יותר מלכל אדם אחר בחברה.
״האמת היא שכל זירת עמק הסיליקון הייתה לא־יהודית בערך באותה מידה שהוליווד הייתה יהודית לחלוטין. אני יודעת שזה סטריאוטיפ, אבל כשאני חושבת על טכנולוגיה, אני לא מצפה שהבחור שבא לתקן את המחשב שלי יהיה יהודי. בקולג׳, הבחור שישב עד שלוש בבוקר וכתב קוד לא היה ׳דייוויד גולדשטיין׳. הדייוויד גולדשטיינים היו ערים כל הלילה כדי להתכונן למבחני LSAT או MCAT״ — מבחני הקבלה לבתי הספר למשפטים ולרפואה.
״וכמובן, לעולם לא תחשבו על הקמפוסים של אפל או מיקרוסופט כעל מבצרי יידישקייט. האמת היא שעמק הסיליקון, וכל הזירה ההיא של אזור המפרץ ופאלו אלטו, הם לבנים, הומוגניים ופרוטסטנטיים־אנגלו־סקסיים ככל שאפשר. אחד הדברים הנחמדים בהתפוצצות בועת הדוט־קום הוא שלפחות יצאתי משם״.