מדע בדיוני בישראל

לוקוס, מדע בדיוני בישראל, 19 בנובמבר 2018, זרקור.

ישראל, כך אומרים לי, נמצאת כנראה ברגע של מדע בדיוני. או, על פי הביקורות המוקדמות והנלהבות להפתיע על האנתולוגיה שערכתי עם עמנואל לוטם, ״ציון בדיונית: אוצר של ספרות ספקולטיבית ישראלית״, אולי המדע הבדיוני נמצא ברגע ישראלי. וכך ראוי שיהיה. אחרי הכול, המדינה היהודית שאבה השראה מחיקוי של הרומן האוטופי מסוף המאה ה־19 מאת אדוארד בלאמי, ״מבט לאחור, 2000–1887״: ״אלטנוילנד״, ארץ ישנה־חדשה, של ההוגה הציוני תיאודור הרצל. שבעים שנה בלבד לאחר ייסודה הקשה, ילדת חלומו מוכרת ברחבי העולם כמעצמה מדעית וטכנולוגית וכמקור לשלל המצאות וחידושים שנראים לקוחים מן המדע הבדיוני.

מדינת ישראל המודרנית משתרעת גם על מבצר הרודיאני לשעבר — מגידו, או כפי שכינו אותו היוונים, ארמגדון — נקודת האפס של הדמיון האפוקליפטי. בקרב ישראלים, הפחד מבעירה סופנית לעולם אינו רחוק מן פני השטח. דבר מכל אלה אינו נעלם מעיני סופרים ישראלים, שבעשורים האחרונים החלו לתרום למאגר הגדל של ספרות פנטסטית ישראלית בעברית, ברוסית ובאנגלית. מאורות ספרותיים מהוללים כגון שמעון אדף, אורלי קסטל־בלום, אמיל חביבי, גייל הראבן, אתגר קרת, סייד קשוע ונאוה סמל מתחרים כעת על מקום בחנויות הספרים עם סופרי סוגה מוצהרים כמו קרן לנדסמן, ניר יניב, יעל פורמן, אופיר טושה גפלה, אסף גברון, יואב כ״ץ, ורד טוכטרמן, גיא חסון, הגר ינאי ופסח (פבל) עמנואל. אמנים ברמה עולמית כמו אבי כץ, שאייר את ״ציון בדיונית״, מעטרים כיום באופן קבוע עטיפות ספרים. למדינה יש אפילו פרסי הוגו משלה — פרס גפן, המוענק באייקון, אחד מכמה כינוסים שנתיים.

כל זה לא מנע מן הסוכן שלי להיתקל בחומה כשניסה למכור ספר שחשב שיימכר בקלות. ״המדפים שלי״, התבכיינתי בפניו, ״כורעים תחת משקלם של קובצי פנטזיה ספרדית, פורטוגלית ופינית. יש לי יותר אנתולוגיות של מדע בדיוני ופנטזיה סיניים מזמן לקרוא אותן. הפיליפינים מייצרים אותן בקצב ובסדירות של הטייפונים הפוקדים אותם. לא רק שקנדה, ארץ הולדתי, מתגאה בכמה קבצים לאומיים, כשקוויבק ממהרת בעקבותיה, אלא גם מונטריאול, שבה התבגרתי, יכולה להתהדר בכמה קבצים באנגלית ובצרפתית. ונראה שגם העולם הערבי צובר תנופה, לאחרונה באנתולוגיה ׳עיראק+100׳. כמה זמן יעבור עד שהדרוזים, הבדואים, הצ׳רקסים וכן, גם הפלסטינים, ילכו בעקבותיהם?״

אבל באשר לישראל, שבה חייתי בשנים 1977–1986 — בטיח. גורנישט. נאדה. כל אחד יכול לנחש מדוע. הניחוש שלי היה ששמה הטוב של המדינה היהודית, בלי לייפות את הדברים, היה בשירותים. המו״לים, הסקתי — אף שאיש מהם לא הזכיר זאת בדחיותיו — פשוט לא רצו להיות מטרה לתנועת BDS, החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות, שברור כי היא מרגישה את כוחה. או שאולי פשוט לא היה בארצות הברית שוק גדול לספרות זרה בתרגום. למעט כמה חריגים בולטים — אתגר קרת, עמוס עוז, דוד גרוסמן ואחרים — הספרות הישראלית מעולם לא צברה תנופה רבה בצפון אמריקה, אפילו בקרב יהודים אמריקנים, שנראו כמי שמעדיפים עדויות נלהבות לעוצמה הצבאית הישראלית על פני ביטויים סתומים של חרדה פרברית בצפון תל אביב. מדע בדיוני ופנטזיה ישראליים, נישה בתוך נישה בתוך נישה, אולי פשוט היו גשר אחד רחוק מדי.

עם זאת, סיכוייה של אנתולוגיית מדע בדיוני ופנטזיה ישראלית כלשהי באנגלית לא העסיקו במיוחד את הסופרים הישראלים או את מעריציהם. רק לפני עשרים שנה היה קשה למצוא יותר מקומץ כותרים בעברית מאת מחברים מקומיים. גם לא נראה שהיה תיאבון לעוד. קוראים ישראלים ראו ברוב החומר המקומי תוצרת נחותה והעדיפו תרגומי מדע בדיוני מאנגלית. כיום לא רק שיש שוק לספרות סוגה מתוצרת מקומית, אלא שמו״לים ישראלים אפילו אינם מרגישים צורך לשווק אותה כספרות סוגה. מרכולתם, כשנמצאה ראויה, זכתה למידה מסוימת של תשומת לב ביקורתית. והצרכנים, שנשללו מהם סימני הזיהוי של הסוגה, לא נראו מוטרדים מכך שמצאו את עצמם קוראים בלי כוונה מדע בדיוני או פנטזיה. ריאליזם קסום — אין בעיה. פנטזיה אורבנית — בהחלט. אימה — אולי. אבל אם הם קוראים את זה, ברור שזה לא יכול להיות מדע בדיוני או פנטזיה.

במדינה שסגדה לריאליזם חברתי, שבזה זמן רב לרוב ביטויי הפנטסטי, שראתה בדמיון קליל הסחת דעת קטלנית מצורכי ההישרדות ובזהות תת־תרבותית סטייה מעצם טבעה, די היה בכך שקהילת המדע הבדיוני והפנטזיה המקומית יכלה להתמסר לנטיות הדמיוניות שלה בלי לשקוע בחרפה גמורה. שחקני משחקי תפקידים, למשל, כבר לא נפסלו לשירות בצה״ל. הכינוסים הישראליים סיפקו מרחבים בטוחים לתצוגות קוספליי. הישראלים, שמאז ומתמיד נטו לשירה בציבור, אפילו התחילו לשיר פילק.

זה רחוק מאוד מן ישראל שבה חייתי ב־1978, כשבמהלך שירותי הצבאי ההתנדבותי בן חמש השנים עבדתי במקביל כחבר מערכת כתב העת החלוצי למדע בדיוני ופנטזיה ״פנטסיה 2000״. כסגן טרי ששובץ בחיל הצנחנים, למשל, הייתי צריך לקבל אישור מן השליש של הבסיס כדי לכתוב סקירת ספרים חודשית לג׳רוזלם פוסט. השליש, אלוף־משנה עם שלושה ״פלאפלים״, הודיע לי שאצטרך לתרום את ההכנסות הזעומות לאגודת החיילים הבודדים. הזכרתי לו שאני חייל בודד — אדם שאין לו משפחה או אמצעי תמיכה אחרים בישראל. ״אז לך תבקש מהם כסף!״ נבח.

אבל זה היה אז, והיום הוא, ובכן, העתיד. ובגרסה הזאת, סופרי מיינסטרים מהוללים כבר אינם מהססים לכתוב מדע בדיוני ופנטזיה מהסוג שהייתם מצפים מאנשים בעלי שורשים עמוקים בסוגה. אנשים בעלי שורשים עמוקים בסוגה כבר אינם עמלים בצללים או שוקעים בייאוש לנוכח הסיכוי הקלוש שיפרסמו אותם. בתי הוצאה ישראליים גדולים מבינים במדע בדיוני ובפנטזיה, כמה מהם אפילו מעסיקים עורכים לתחום במשרה מלאה, וישמחו להפיץ יצירות מקומיות שימצאו ראויות. מבקרים בעיתונים ובמגזינים, שבעבר אפשר היה לסמוך עליהם שילעגו לתוצרת הזאת או יתעלמו ממנה לחלוטין, מגלים כעת מידה של התלהבות והיכרות מפתיעה עם מוסכמות הסוגה.

כדי לציין את השינוי העמוק הזה, ראיינתי כמה מן הקולות החדשים יותר במדע הבדיוני ובפנטזיה הישראליים, ובהם קרן לנדסמן, גיא חסון ויעל פורמן, לצד ילד הפלא הספרותי שמעון אדף, איש המדע הבדיוני המנוסה אהוד מימון ועורך ״פנטסיה 2000״ לשעבר אהרון האופטמן. וכמובן, אפשר לסמוך עליהם שיערערו לחלוטין חלק ניכר מן הטיעונים שהעלינו במבוא ל״ציון בדיונית״, שהקישור אליו מובא כאן. בלי ללעוס קלישאה עד דק, המדע הבדיוני והפנטזיה מבטיחים, מעל הכול, שינוי רדיקלי. יש אמרה מפורסמת שפגשתי לראשונה בעברית: ״דברים שרואים מכאן לא רואים משם״. אלה האנשים שנמצאים בשטח. אני גר בלוס אנג׳לס — טוב, עמנואל גר בתל אביב, אבל הוא מתרגם, ומתרגמים לא יוצאים הרבה. ובכל זאת, יחד אני חושב שדייקנו.

שלדון טייטלבאום.

שלדון טייטלבאום סיקר מדע בדיוני ופנטזיה בלוס אנג׳לס טיימס, Wired, ‏Foundation: The International Review of Science Fiction, ״אנציקלופדיית המדע הבדיוני״, ״אנציקלופדיה יודאיקה״, SF Eye, ‏Midnight Graffiti ובפרסומים אחרים. הוא העורך השותף של ״ציון בדיונית: אוצר של ספרות ספקולטיבית ישראלית״, שיצא בספטמבר 2018 בהוצאת Mandel Vilar Press. את המבוא הנרחב אפשר לקרוא בכתובת locusmag.com/introduction-to-zions-fiction.