במאי ישראלי שואב מטראומות הצבא עבור מדע בדיוני הוליוודי
אבי נשר היה חייל צעיר ביחידת כוחות מיוחדים ישראלית שפעלה בעזה בתחילת שנות השבעים, כאשר נתקל לראשונה במה שהוא מכנה 'החיה'. אף שהיו מאומנים היטב ומלאי מוטיבציה, חבריו ליחידת הקומנדו היו איטיים מדי על ההדק. 'היינו בחורים משכילים מבתים טובים', מסביר נשר, כיום בן 37 צעיר למראה. 'אם ראינו אישה מתקרבת אלינו עם נשק, או אולי נער צעיר', הוא נזכר, 'היינו מהססים'. כתוצאה מכך איבדו אנשים. הדבר הדאיג את מפקדיהם, שהצמידו להם פסיכיאטר. תפקידו היה לעזור להם להתגבר על הרתיעה לירות ראשונים, לשחרר את האינסטינקטים הנמוכים יותר ולתת לחיה שבפנים לפרוץ. 'ראיתי כמה חיות מדהימות באותם ימים', הוא ממשיך, 'ושמעתי סיפורים מחרידים על מאמצים דומים שנקט ה־CIA. הסיפורים האלה נשארו איתי הרבה זמן.' בפברואר הם יבואו לידי ביטוי עם צאת סרטו ההוליוודי הראשון של נשר, 'Nameless' — 'ללא שם' — מותחן מדע בדיוני בתקציב שבעה מיליון דולר שמפיקה רפאלה דה לורנטיס עבור MGM/UA. הסרט, שנשר כתב, מככב בו מייקל בִּין, המוכר לחובבי הסוגה מ'שליחות קטלנית' ומ'שובו של הנוסע השמיני'. העלילה סובבת סביב שען נעים הליכות, המגלה בהדרגה שהוא למעשה מכונת הרג שגידל ואימן ה־CIA. בדומה לארנולד שוורצנגר ב'זיכרון גורלי', דמותו של בין לומדת שזיכרונותיה האמיתיים הוחלפו בזיכרונות של זהות מלאכותית.
וכמו ב'זיכרון גורלי', הוא נאבק להשיב לעצמו את זהותו בעוד צוות סוכנים מנסה לחסל אותו. 'ללא שם' אינו הסרט שמעריציו של נשר בישראל היו מצפים לו. סרטו הראשון באורך מלא, שיצא ב־1978 בשם 'הלהקה', היה מבט גחמני על להקת בידור צבאית במלחמת ההתשה עם מצרים בשנים 1967–1970. הסרט, מעין תשובה ישראלית ל'צלילי המוזיקה', הופק תמורת 200 אלף דולר וזכה להצלחה בקופות. אחריו באו 'דיזנגוף 99' ו'הפחדנים', שלא הותירו חותם גדול. אולם ב־1985 ביים נשר את 'זעם ותהילה', סרט על האצ"ל בתקופה שלפני קום המדינה, המחתרת הצבאית המזוהה עם התנועה הרוויזיוניסטית הימנית. אף שהמבקרים הישראלים תקפו אותו, הסרט התקבל היטב בפסטיבלים בשיקגו ובמונטריאול ומשך את תשומת לבה של הוליווד לנשר. 'לא יכולתי לעשות את ללא שם בישראל', אומר נשר, 'בדיוק כפי שלא יכולתי לעשות את הלהקה בארצות הברית'. עד היום הוא אינו יודע איך הצליח ליצור את 'הלהקה' בכסף שעמד לרשותו.
אף שנשר משגשג בזכות משאביה של הוליווד, רגישויותיו הישראליות ממשיכות לצוף. ניסיונו ניכר לא רק בקו העלילה של 'ללא שם' אלא גם במשחקם של כוכביו. נשר נזכר כיצד גבר נמוך ומוצק ניגש אליו במעלית ושאל אם הוא אכן אבי נשר. עוזי גל, שעבד אז בלוס אנג'לס כשומר ראש, שירת באותו ענף של הכוחות המיוחדים שבו שירת הבמאי והכיר את סרטיו. נשר שכר אותו לאמן את השחקן מייקל בין. 'אמרתי לגל: אני לא רוצה שתאמן שחקן', אומר נשר. 'אמרתי: בוא נעמיד פנים שאתה ואני צריכים לנסוע לביירות, ועלינו לקחת איתנו את מייקל בין. בתוך עשרה שבועות אני רוצה שתעביר אותו את מה שאתה ואני עשינו במשך ארבע שנים.' בין עבר גרסה צה"לית, מעט מקוצרת, של 'שבוע הגיהינום' האימתני של יחידות ה־SEAL האמריקאיות. נשר מתאר את המשטר: 'כל יום, בחמש בבוקר, על החוף, במשך עשר שעות, עוזי העביר את מייקל את זה. כאב טהור. אבל זה שינה את הסרט באופן עצום. מייקל לא למד סדרה של טכניקות — הוא למד גישה. ואת זה אי אפשר לזייף.' נשר שכר גם את הפסיכיאטרית ילידת ישראל נילי שלו, שתלמד את בין לבטא סוגים שונים של חרדה, מאי־נוחות קלה ועד אימה תחת מתקפה.
נשר מאמין שלעולם לא היה יכול ליצור סרט מדע בדיוני בארצו. 'בישראל', אומר נשר, 'המציאות כבר קודרת כל כך שהיא גובלת בדיסטופיה. המדינה מתקיימת באופן משונה ואלים כל כך, שזה כמעט סוריאליסטי. כלומר, יש האיש הזה, סדאם חוסיין, שמאיים עלינו בלוחמה ביוכימית. אתה מדליק את הטלוויזיה ומישהו מדבר ברצינות על השמדת כל עולמך. אתה לא יכול להתמודד עם עוד מוזרות.' נשר אומר שלא היה מצליח להתמודד עם חוסר האמון הישראלי העמוק בקלילות. מדע בדיוני דורש דמיון וחוש משחק מפותח. במזרח התיכון של ימינו אלה נתפסים כמצרכים מסוכנים, טוען נשר, במיוחד אצל עם המצולק מהשואה ומעשורים של מלחמה. 'לעולם לא יהיה לכם אי.טי ישראלי. במקום זאת מקבלים את האובססיה הגדולה הזאת לאומללות של חיי היומיום — לכאב, לקשיים ולמאבק לצלוח עוד יום. בישראל חוששים משמחה מפני שהיא תוביל לקלות דעת. אם כולנו נהיה מאושרים מדי, מי ישמור על הגבולות? תחושת פליאה נעשית דבר מסוכן מאוד.'