ספרות: המהדורה החדשה של ״האנציקלופדיה למדע בדיוני״, המשתרעת על 1.3 מיליון מילים, מחפשת סדר בתחום שקשה להכילו. מאת שלדון טייטלבאום, מיוחד ל״טיימס״.
כאשר הוצאת גרנדה פרסמה בבריטניה ב־1979 את ״האנציקלופדיה למדע בדיוני״ הראשונה, התלוננו עורכי הכרך המכונן, בן 730,000 המילים, שהתחום גדול הרבה יותר מכפי ששיער איש. ״בתחילה דמיינו״, כתבו האוסטרלי פיטר ניקולס והקנדי ג׳ון קלוט המתגורר בלונדון, ״שאולי נוכל להכניס הכול, את כל העובדות הרלוונטיות. כמעט מיד התבדינו״.
כמעט 15 שנה אחר כך יוצאת המהדורה השנייה, המיוחלת זמן רב, של ספר העיון זוכה פרס הוגו, בהוצאת ליטל, בראון ושות׳ בבריטניה וסנט מרטין׳ס פרס בארצות הברית. במחיר של 75 דולר — מהדורה אמריקאית בכריכה רכה ותקליטור CD-ROM עתידים לצאת בהמשך — המהדורה החדשה מגיעה ל־1.3 מיליון מילים. העורכים כבר אינם רק מתפכחים מהיקף התחום. הם מסוחררים ממנו.
״המדע הבדיוני גדל לממדים בלתי אפשריים״, אמר ניקולס בריאיון בכנס המדע הבדיוני העולמי שנערך לאחרונה בסן פרנסיסקו. ״זה היה מרתיע מאוד. את השנתיים האחרונות ביליתי על שפת תהום, והמאמץ רוקן אותי. אני לא מאמין שהייתי עושה זאת שוב״.
ב־1979, אמר עורך האנתולוגיות והמורה דייוויד הרטוול, המדע הבדיוני דמה לבייסבול לפני התרחבותו למונטריאול ולטורונטו, או להוקי קרח לפני שסן חוזה וטמפה ביי רכשו את זיכיונותיהן. כיום המדע הבדיוני משתרע על מגוון מסחרר ומפוצל יותר ויותר, הכולל יצירות נגזרות מסרטים ומתוכניות טלוויזיה, רומנים גרפיים, ספרות לנוער, סיפורים שבהם הקוראים בוחרים את מסלול העלילה, מותחנים טכנולוגיים, ספרות הישרדות, אימת מדע בדיוני, פנטזיה המבוססת על הנחות של מדע בדיוני, ספרות פרהיסטורית, מותחנים ארוטיים והיסטוריות חלופיות.
״עד תחילת שנות השבעים״, אמר הרטוול, ״עדיין אפשר היה להכיר את המדע הבדיוני. היה אפשר לקרוא את כל יצירות המופת, להיות בקיא בסגנונות הסופרים המרכזיים ושל רבים מן הפחות מרכזיים, ולהכיר את סדרות ההוצאה ואת כתבי העת. אבל בשנות השמונים המדע הבדיוני כבר נעשה ברובו בלתי ניתן להיכרות. אחד הדברים המרשימים באנציקלופדיה החדשה הוא שהיא שוב מאפשרת להכיר אותו — במידה מסוימת״.
אף שב־1979 נחשבה האנציקלופדיה לספר העיון הטוב ביותר בתחום, הכרך הראשון זכה לעתים לביקורת על טונו המתחכם. מבקרים גם הביעו אי־נחת מריבוי הקולות הצורם העולה מדפיו, מגחמות עריכה של חלק מן המשתתפים, ולפי כמה אמריקאים, מאנגלופיליה מופרזת. העורכים דוחים את הטענה האחרונה. ״שנינו בני מושבות״, אומר ניקולס, ״וככאלה יכולנו להביט בתחום מנקודת מבט יוצאת דופן, שבדרך כלל גם מועילה״.
המהדורה החדשה מציעה קול אחיד ועקבי יותר מקודמתה, בעקבות החלטת העורכים לשכתב את רוב התרומות. והיא אינה כוללת מידע אישי שלילי בביוגרפיות הסופרים. ״עצם זה שאנחנו יודעים את הדברים האלה לא אומר שהיינו חייבים להשתמש בהם״, אומר ניקולס. ״אף שהמוציא לאור הבריטי שלנו היה פעם בבעלות רוברט מקסוול, לא רצינו להפיק אנציקלופדיה צהובונית. ייתכן בהחלט שסופר הוא סך כל מה שמרכיב אותו או אותה. אבל כאן אנחנו שופטים אותם על פי הכתיבה שלהם״.
שאלות של שיקול דעת עריכתי נותרו בעינן. הערך על הרלן אליסון, למשל, מתחנף באופן מביך, בהתחשב בכך שלא תרם ולו רומן אחד לתחום שעוצב במידה רבה בידי רומנים. כל יבשת דרום אמריקה מצטמצמת לערך אחד.
לזכותם ייאמר שהעורכים הפכו את המהדורה החדשה לדעתנית בדיוק כמו הראשונה. הדיבור כעת הוא על אנציקלופדיה עם אופי, קריאה מרתקת ליד המיטה, גם אם מסורבלת. במה שעשוי להיות תקדים לספרי עיון, המגזין האופנתי ״אנטרטיינמנט ויקלי״ הכריז על ״האנציקלופדיה למדע בדיוני״ כחובת עיון.
״אנציקלופדיות בדרך כלל אינן קריאות״, אמר ניקולס. ״זאת תוכננה גם כהיסטוריה וגם כסדרת ערכים. ואי אפשר לכתוב היסטוריה של התחום בלי דעות די נחרצות. ניסינו למתן אותן, אבל אם מנסים לעשות הכול אובייקטיבי לחלוטין, זה כמו לעבוד ברִיק. ושום דבר לעולם אינו אובייקטיבי לחלוטין, מפני שעצם אורכו של ערך משקף שיפוט ערכי״.
״האנציקלופדיה למדע בדיוני״ היא כנראה האחרונה מסוגה, אומרים ניקולס ואחרים. אף שהוא נהנה מתור זהב חדש, המדע הבדיוני גדל והתפצל מכדי שאפשר יהיה לכמת אותו באופן בעל משמעות. ״להכין אנציקלופדיה כזאת זה כמו לנסות לצלם גל נע״, אומר ניקולס. ״אתה רוצה להקפיא את המולקולות. אבל אי אפשר באמת לעשות זאת, כי המולקולות משתנות אפילו בעודך צופה בהן. במקרה של המדע הבדיוני, התחום איבד את אחידותו, ונראה שהמולקולות עומדות להתעופף לכל הכיוונים״.