ב־1968 סירב משורר קנדי בן 33, חצוף במידה שקשה לתאר ושמו לאונרד כהן, לקבל את הפרס הספרותי היוקרתי ביותר בארצו, פרס המושל הכללי. למעשה, הוא אפילו לא טרח להגיע, ושלח מברק קצר שיוקרא בידי מנחה הטקס. ״אף שחלק גדול ממני משתוקק לפרס הזה״, נאמר בו, ״השירים אוסרים זאת לחלוטין.״
הוא פשוט התנהג כחוכמולוג, מודה כהן היום, אם כי לדבריו הסיבה לכך אינה ברורה לו כיום יותר משהייתה אז. באותו ערב הלך כהן למסיבה בסוויטה במלון באוטווה. עם בואו סימן לו הסופר מרדכי ריצ׳לר, יהודי ממונטריאול כמוהו, לבוא לחדר האמבטיה.
״הוא שאל, בחומרה מסוימת, מדוע סירבתי לפרס״, מספר כהן. ״׳אני לא יודע׳, אמרתי. נדמה היה שזה עצר אותו במקום. ׳על כל תשובה אחרת הייתי נותן לך אגרוף באף׳״, השיב ריצ׳לר. המשורר הצעיר קיבל כנראה יותר הכרה מכפי שהיה מסוגל להכיל. וזו הייתה רק ההתחלה. בעשרים השנים הבאות היה כהן עתיד להפוך לסמל לאומי, לדמות פולחן, למי שנחשב אולי לזמר־מלחין המשכיל ביותר שהופיע אי פעם בזירת הפופ המסחרי. כעת, בגיל 57, הונצח כהן, לעיתים קרובות למרות הסתייגותו, בשלל ביוגרפיות וכתבי ביקורת, לרבות ״האנציקלופדיה הקנדית לצעירים״. שם יכולים, מן הסתם, קוראים צעירים מכדי לחוות את הרטט הקיומי שעוררו בלדות מכוננות כגון ״סוזאן״, ״החלון״ ו״מעיל גשם כחול מפורסם״ להשלים במהירות את הידע על מה שהמשורר־זמר עדיין מסרב לכנות קריירה.
״ראיתי את עצמי במפורש כמי שאין לו קריירה״, אומר כהן, ״אלא כמי שיש לו גורל כלשהו. זה לא היה תסביך משיחי; התכוונתי לכך במובן מיקרוסקופי. היה משהו שצריך היה להתגלות; העבודה שלי הייתה להתגלות. אבל הרעיון הזה וכל תיאור נאה אחר שלי התפרקו, נמסו, התמוססו או התנפצו בתנאים השוחקים הרגילים של חיי אדם.״
המשורר, הסופר וכותב השירים יליד מונטריאול, עם חיבתו לחליפות כהות ויקרות, לנשים יפות ולהתבודדות מסוגננת, הוא אמן של קאמבקים חוזרים, שהפך את התמוטטות העצבים לכלי יצירה מלוטש היטב. פעם אמרו שאם לצרפתייה צעירה יש תקליט אחד, סביר שזהו תקליט שלו. דמיינו ״מה רוד מקיואן היה עשוי ליצור אילו היה אמן״, הציע המשורר והמבקר הקנדי דאגלס פדרלינג. ״או מה סרן קירקגור היה כותב בשביל הצחוק, אילו היה בחור מן הסוג הזה.״
אף שכוכבו של כהן דעך באמצע שנות השבעים, כשיצר סדרת אלבומים מדכדכים ובלתי נגישים עד כדי כך שהרתיעו אפילו את הדמיון הצעיר והקודר ביותר, רוח הרפאים הוותיקה חזרה בגדול ב־1988 עם ״אני הגבר שלך״. זה היה אחד ממכלולי המוזיקה המעודכנים ביותר של העשור, בוודאי אחד המצחיקים שבהם, והצלחתו המסחרית המהדהדת הראשונה. למרות עצמו, כהן, דמות הפולחן, זוכה סוף־סוף להתקבל בזרם המרכזי.
למעשה, כהן ביסס לעצמו מעוז עמיד במפתיע בתור מי שמישהו כינה פעם ״רוח הרפאים של שנות השישים״, הרודפת בעזות את שולי הפופ. הופעותיו המחודשות הפתאומיות משמחות מעריצים ותיקים שחשבו שכבר מזמן נעלם, ומושכות מעריצים חדשים, רובם צעירים, הנדהמים מכך שאדם כמו לאונרד כהן בכלל קיים ומורשה להקליט תקליטים. מקרה טיפוסי הוא זה של התסריטאי ברוס ג׳ואל רובין, שבאביב שעבר השמיע לבנו המתבגר את המוזיקה של כהן. ״הוא פשוט אהב אותה״, אומר רובין, שזכה בשנה שעברה באוסקר על ״רוח רפאים״. אבל כשנשאל מה השמיע, ציין רובין את ״שירים של לאונרד כהן״, אלבומו הראשון של כהן, שיצא ב־1968 ובו שירים כמו ״סוזאן״ ו״להתראות, מריאן״. כשגילה שכהן הוציא מאז תשעה אלבומים נוספים; שסוזאן וגה, ג׳ניפר וורנס ואיאן מקאלוך מציינים אותו כהשפעה חשובה, ואילו להקת הבי מטאל אחת, סיסטרס אוף מרסי, לקחה את שמה מאחד משיריו — ויש גם הלהקה הפחות מוכרת מאדמונטון, פיימס בלו ריינקוט; וש״כולם יודעים״ נעשה להמנון של חרדה אפוקליפטית בגיל ההתבגרות בסרט ״רדיו חזק״ — רובין הביע תדהמה.
״ראיתי את הסרט הזה״, הוא אומר, ״אבל לא ידעתי שזה כהן.״
ייתכן שזה ישתנה; לאחרונה זכתה המוזיקה של כהן לתשומת לב מן הסוג השמור בדרך כלל לאמנים מוכרים יותר, כגון גרייטפול דד ואלטון ג׳ון. ״אני המעריץ שלך״, אלבום מחווה שיזם מגזין הרוק הצרפתי המשפיע ״לה זנרוקופטיבל״, יצא ברחבי העולם בשנה שעברה. הוא כולל מבחר קלאסיקות של כהן בביצוע אמנים ולהקות כגון האוס אוף לאב, איאן מקאלוך, הפיקסיז, פיימס דד פיפל, ניק קייב והזרעים הרעים וג׳ון קייל. כהן אומר שהמחווה ריגשה אותו.
הטרובדור התחבולן מקווה גם להשלים את אלבומו החדש שלו מתישהו באביב הזה. המיזם, המתעכב כבר זמן רב, מצופה בכיליון עיניים בידי המעריצים, ולא פחות מכך בידי כהן, המשתוקק להשתחרר מעריצותו הנמשכת ארבע שנים. ובמרס האחרון קיבל כהן הזדמנות לפייס את הקנדים שנעלבו מן החוצפה שלו בעבר. בטקס פרסי ג׳ונו בוונקובר — פרסי ג׳ונו הם הגראמי של קנדה — צורף כהן להיכל התהילה של ג׳ונו, לצד מאורות מקומיים כגון גאי לומברדו, האנק סנואו, ניל יאנג, פול אנקה, גורדון לייטפוט ולהקת דה בנד. לשם שינוי, כהן לא נשא את לבו המנופץ על שרוול חולצתו השחורה. למעשה, הוא לבש טוקסידו ללא רבב ואימץ הבעה כמעט מבורכת של ענווה והכרת תודה, שלא עלתה בקנה אחד עם התדמית שטיפח בקפידה: הנרגן המחוספס ושטוף התאווה של הפופ, שכבר עבר דרך קבע את שיאו. הוא היה פתוח, ידידותי, אדיב ופגיע.
״אילו קיבלתי את תשומת הלב הזאת בגיל 26״, אמר כהן בנאום התודה שלו, ״היא הייתה מסחררת את ראשי. בגיל 36 היא הייתה עשויה לאשש את בריחתי אל דרך רוחנית חולנית למדי. בגיל 46 היא הייתה משפשפת את אפי בכוחותיי הדועכים וגורמת לי לתכנן מילוט ואליבי. אבל בגיל 56 — לעזאזל, אני רק נכנס לקצב, וזה בכלל לא כואב.״
ובכן, חבריי אינם ושערי אפור. כואב לי במקומות שבהם פעם שיחקתי. ואני משוגע לאהבה, אבל איני מנסה לפתות. אני רק משלם את שכר הדירה שלי מדי יום במגדל השיר. מתוך ״מגדל השיר״, זכויות יוצרים 1987, Stranger Music Inc.
לרעיון של לאונרד כהן נטול כאב צריך להתרגל מעט, אפילו בדרום קליפורניה שטופת השמש והנהנתנית לכאורה, שבה כהן מתגורר חצי שנה — במיוחד משום שהבדידות והייסורים שבמוזיקה שלו עדיין אחראים לחלק גדול כל כך מכוח המשיכה שלה. אבל השאלה כמה מזה אמיתי וכמה העמדת פנים הביכה עיתונאים ומבקרים. לדברי המשורר והמבקר הקנדי מייקל אונדטייה, מחבר חיבור ביקורתי קצר על יצירתו הספרותית של כהן, האטימות המכוונת של כהן דומה לזו של בוב דילן ונורמן מיילר.
״שלושתם״, אומר אונדטייה, ״נשענים במידה רבה על יכולתם להיות ציניים ביחס לאגו שלהם או למעמדם כקדושי פופ, ובאותו זמן ממשיכים לבנות אותו. ההתנהלות הפרדוקסלית הזאת מעניקה הגנה עצמית מובנית לפרטיות שלהם; הם יכולים לשטות באנשי התקשורת, המשמשים להם רמקולים, ובכל זאת לשמור על היושרה שלהם ולהיראות כנים לקהלם.״ גאונותו של כהן, מוסיף פדרלינג, הייתה להעלות ״את אי־הנוחות האישית שלו לדרגת ייסורים, ואז להשתמש בה כמטפורה, ובעצמו כסמל, לעולם ששאננותו נראתה כמובילה להשמדה״. הוא, מוסיף פדרלינג, ״מזכיר איזו דמות של גרהם גרין שאפשר לצפות למצוא בזירת כל נסיגה של כוח אימפריאלי, כל דעיכה חדה של ערכי המערב הישנים. הוא תמיד צעד אחד לפני איזה אסון גדול ומיטיב. כיחיד הניצב מול גאות המאורעות, כהן נאלץ להסתפק באהבה — או לפחות בסקס — בין ההריסות.״
״לאונרד יאמר: ׳תראו את קרעי לבי; תלשתם אותו בצמד מלקחיים׳״, אומרת ג׳ניפר וורנס, שהייתה בעבר זמרת ליווי של כהן. וורנס נתקלה בלעג נרחב בתעשיית המוזיקה כשהציעה להקליט אלבום המוקדש כולו למוזיקה שלו. ובכל זאת, לפני שש שנים זכה ״מעיל גשם כחול מפורסם״ להצלחה חד־משמעית ונמכר בכמעט חצי מיליון עותקים.
״הוא מכיר בכך שעצם החיים טומן בחובו כמויות עצומות של צער, חוסר תקווה וייאוש, וגם תשוקה, תקוות גדולות ואהבה עמוקה ונצחית. המילים המורכבות שלו מדברות על תערובות מורכבות של אלוהים וסקס ורוחניות ומיתוס ומחילה ואובדן דרך.״
אחרי כמעט שישה עשורים בחזית חייו, חילק כהן את קיומו למדורים באופן שיש שיראו בו קיצוני. כשאינו במסע הופעות, הוא מנהל אורח חיים שנראה זהיר ומדוד. בשנים האחרונות נעשה כהן גם נוכחות כמעט קבועה בלוס אנג׳לס; בחודשי האביב והקיץ הוא שוהה במונטריאול, שם יש לו דירה בגטו האתני של רחוב סנט אורבן, שכיום עבר התברגנות ושכתיבתו של מרדכי ריצ׳לר פרסמה אותו. הוא מבלה את ימיו במדיטציה — לפעמים בחברת נזיר בודהיסטי שהוא ידידו כבר 18 שנה — באימון במשקולות ובאופני כושר, בהלחנה, בטיפול בענייני עסקים ובניהול קשרים רומנטיים.
הוא טוען שאינו הולך למועדונים, לקניונים או למסיבות הוליוודיות ואינו משתמש בחומרים בלתי חוקיים, ומעדיף ״חיים שקטים מול שולחן כתיבה״. הוא מכנה את עצמו אגורפוב קל ואומר שהוא נמנע מעימות עם המציאות המשתרעת של לוס אנג׳לס. ״אני לא מכיר היטב את לוס אנג׳לס, וזה אחד הדברים שאני אוהב בה. אני אפילו לא יודע עד לאן העיר נמשכת.״ הוא אומר שלעיתים רחוקות הוא יוצא מעבר לבית קפה סמוך באזור קרנשו, שם אפשר למצוא אותו לפעמים ממלא את מחברותיו או בחברת חברתו הנוכחית, רבקה דה מורניי, או לאולפני ההקלטה, שאליהם הוא הולך מיד אחרי השלמת כל שיר. הוא חי כאן, הוא אומר, כדי להיות קרוב למוזיקאים שלו ובגלל מזג האוויר החם.
קלי לינץ׳, מנהלת משרדו של כהן, אומרת שהיא מכירה אותו מספיק זמן כדי לראות את כל הצדדים השונים באישיותו. ״יש ההופעות״, היא מספרת, ״הבודהיזם, מערכות היחסים, המשפחה — לאונרד מצליח לשמור את כל אלה נפרדים למדי. פשוט התחלתי לחשוב עליו כעל גבר יהודי נחמד מאוד, שבמקרה הוא אינטליגנטי במידה יוצאת דופן.״
ג׳ולי כריסטנסן, אחת מזמרות הליווי של כהן, נזכרת כיצד בעת שהופיע באירוע של קרן הנסיך בלונדון לפני כמה שנים, רץ כהן אל הרחוב בהתרגשות נערית כדי לקנות ארטיקים ללהקתו. אחרים זוכרים כיצד כהן צעיר הרבה יותר רדף בכיסא גלגלים אחרי פקידים וביורוקרטים של מועצת קנדה ברחבי משרדיהם, בניסיון לדרבן אותם לאשר מענק ספרותי.
״הוא בהחלט אוהב להשאיר אותך מנחש״, מוסיפה כריסטנסן, לשעבר חברה בלהקת פולחן בשם דה דיוויין הורסמן. ״אני מאמינה שאני מכירה אותו היטב למדי וחושבת שביסודו הוא אדם יציב מאוד — מישהו שאפשר לסמוך עליו, לא מישהו שמרבה להתבכיין על הבירה שלו, כפי שמאשימים אותו שלא בצדק.״
היא באה לאמריקה תחילה, ערש הטוב ביותר והרע ביותר. כאן יש להם הטווח והמנגנון לשינוי. וכאן יש להם הצמא הרוחני. כאן המשפחה מפורקת וכאן הבודדים אומרים שהלב צריך להיפתח באופן יסודי. הדמוקרטיה באה לארצות הברית. מתוך ״דמוקרטיה״, זכויות יוצרים 1991, Stranger Music Inc.
כשהוא מחמם מעט ספגטי על הכיריים, מציע כהן את מקומו הרגיל ליד שולחן המטבח. כאן, ליד החלון, טובלים בשפע אור שמש ים־תיכוני, ברוח קרירה יציבה ובמראה מלבב של רחוב מגורים שעדיין נחשב אופנתי ליד הנקוק פארק.
כהן גר בדירת דופלקס עם בתו בת ה־17, לורקה, שאחיה הגדול אדם, גם הוא מוזיקאי, מחלק את זמנו בין מונטריאול לבית אמו בפריז. כהן גר וכותב בקומה העליונה. הסלון שלו לבן על גבי לבן, מזכיר את סוויטת המלון הבוהקת בסגנון לואי התשיעי שבנו חייזרים בלתי נראים כדי לגרום לאורח האנושי שלהם להרגיש בבית בסרטו של סטנלי קובריק ״2001: אודיסיאה בחלל״. חדר השינה שלו שימושי ומסודר, חדר האמבטיה נקי אך פזורים בו ספרים. אבל בחדר העבודה הווילונות סגורים, ושולחן העבודה, שעליו מחשב מק קלאסיק חדש לכתיבה, מכשיר פקס וסינתיסייזר, תופס קיר שלם.
למרות הדמות שהוא מאמץ לעצמו בתור ״עוד כותב שירים בלוס אנג׳לס״, כהן עדיין יודע איך לטבול את מרפקיו במה שהוא וספר בראשית מכנים בעברית ״תוהו ובוהו״ — כאוס ושממה. הוא אומר שהתפרקות, אפילו בסביבה נאה, לעולם אינה נעימה. אבל בלעדיה לא היה יכול לצאת, פעם או פעמיים בעשור, עם דרך חדשה להפליא להכות בתוף המצוחצח היטב שלו: ניכור, חורבן אישי ואהבה מסוכלת. אנחנו מצפים מן האמנים שלנו, אמר, לפלרטט עם השיגעון ולשלוח מסרים מן הקצה. אבל הוא עושה זאת בשקט. בתעשייה שבה צעקות ״תסתכלו עליי!״ הן הדרך הקצרה ביותר לאור הזרקורים, כהן הפנה אליו את תשומת לב ההמונים בלחישה.
״המקובלים מפרשים את התוהו ובוהו כחומר הגלם של הבריאה״, הוא אומר. ״אם באמת עומדים לבנות את היקום בצלם הבורא, התהליך כרוך בקשר אינטימי עם כאוס ושממה. אלה אבני הבניין, הדנ״א.
״למרבה הצער, צריך להכיר היטב מאוד את המרכיבים האלה, אלה שמהם נולדים צורה ויופי, ואתה רוצה להרחיק אותם ממך ככל האפשר, במשך רוב הזמן. אבל כשמנסים ליצור משהו בעל צורה בת־קיימא או משמעות, צריך להתמודד עם כמה מן המרכיבים האלה. יש אנשים שכותבים שירים נהדרים במושב האחורי של מונית. תמיד רציתי להיות אחד מהם. למרבה הצער, אני מן המתמודדים עם תוהו ובוהו.״
הוא אומר זאת בלי אירוניה נראית לעין. אבל אף שאופן דיבורו רציני, מושך וידידותי במפתיע, יש במילותיו תחושה מסוימת של נוסח מוכן, כאילו הוא מצטט מתוך ״לאונרד כהן בכרך כיס״. ״אני לא חושב שמצבי ייחודי״, הוא ממשיך. ״אפילו לא הייתי מכנה את מה שאני מרגיש ייסורים; זה יותר כמו אי־נוחות. אבל אני מהסס לדבר על העניינים האלה משום שמנקודת מבטי הם בעצם בעלי אופי דתי, קשורים קשר אינטימי לעבודה שלי. אי־הנוחות הזאת מזדככת בכור ההיתוך של הקשב, האינטואיציה וההתמסרות, ומה שיש לומר עליה נמצא ביצירה עצמה.״
כדי להמחיש באופן מוחשי יותר את כובד מצוקתו הנוכחית, מוציא כהן את שירו האחרון מתיבה בחדר העבודה: כל 15 הפאונדים שלו נשפכים ממחברת עבה אחת, ואז מאחרת ומעוד כמה — כמו שיר השירים על סטרואידים.
הגרסה שהוקלטה לאחרונה ל״דמוקרטיה״, שנכתב במשך שלוש שנים, צומצמה ללא רחם ועובדה בעוצמה של חליל ותוף, והיא נשמעת כאילו תוכל להיות להיט במצעד ארבעים הגדולים — דבר שכהן מעולם לא ממש זכה לו. השיר הוא שיר הלל כן, אירוני ולעיתים קרובות מוטרד לאמריקה, חריג עוד יותר משום שהוא בא מאדם שעמד פעם בוכה בסופת שלג עם שחר מחוץ לבנייני הפרלמנט באוטווה, נרגש מהיותו חלק מן ״הניסוי הקנדי האצילי וההגון״. הוא נשמע כמו גרסתו של משורר מוזר ל״בלדה של הכומתות הירוקות״. אילו נכתב לפני 16 שנה, השיר הנוגע ללב הזה היה יכול להיות אפוס אידיאלי לחגיגות מאתיים השנה, אולי מתנה בתמורה לאשרת ה־H-1 שלו. הוא בוודאי יאכזב את המעריצים שלו בבית ובחו״ל שממשיכים להפגין בוז אופנתי למדינה הזאת. אבל השקפת עולמו אינה מה שקהילת האמנות תגדיר כתקין פוליטית. כהן, שעל פי דיווחים השתמש לרעה בחומר כזה או אחר בזמנו, אמר שיבחר בגישת טום קלנסי כלפי מדינות המייצאות חומרים אסורים: הכרזת מלחמה גלויה. הוא תמך במלחמת המפרץ ונשאר איתן בתמיכתו בישראל.
אבל ממילא איש מעולם לא האמין שכהן הוא רדיקלי באמת; אפילו לא בימיו הבוהמייניים במונטריאול של שנות החמישים, עיר שלני ברוס כינה שמרנית יותר ממחוז אורנג׳. כהן הוא ביסודו קנדי נחמד מן המעמד הבינוני, מנומס, מתחשב, לעיתים קרובות אמביוולנטי וחשדן כלפי הצלחה, אפילו כשהיא שלו.
״אני מסיר את הכובע בפני המדינה הזאת. זה ניסוי נהדר, ואני חושב שזו קטנוניות רבה מצד אנשים להשמיץ אותו. למונטריאול יש עניינים אחרים החשובים למשתתפים, אבל לניסוי הזה יש משמעות עולמית שאין בדיוק למאבק שלנו, לדרמה שלנו בקוויבק ובקנדה. באמריקה יש לאנשים ראייה נעלה של גורלם, תחושה של הקהילה שלהם. הם חייבים למצוא פתרונות, והיפרדות אינה נראית אחד מהם.״
נולדתי כך, לא הייתה לי ברירה. נולדתי עם מתנת קול זהב. מתוך ״מגדל השיר״, זכויות יוצרים 1987, Stranger Music Inc.
המבט לאחור אל שורשיו של כהן אינו מרתיע במיוחד, למרות התחמקויותיו מדי פעם. הוא נולד ב־1934 וגדל בווסטמאונט, ביתם של רוב בני העילית במונטריאול, שהייתה אז ברובה דוברת אנגלית. הוא זוכר את אביו, שמת כשהיה בן תשע, כג׳נטלמן אדוארדיאני רשמי שהעדיף ערדליות אלגנטיות והאמין במעלותיהם של חינוך חילוני ובסיס ביהדות המסורתית.
החיים היו רגועים, עד כדי כך שהוא מבקש שתאמינו שאינו זוכר דבר משנותיו הראשונות. למעשה, ילדותו מתועדת בסרטים ביתיים שצילם אביו: תמונות מרצדות של ילד קטן, הנראה שמנמן במעיל הדפל, בסוודרים ובצעיפים שלו, מתגלגל במורדות מון רויאל במגלשיים או מדשדש הביתה בשלג תחת שמיים אפורים ומעוננים.
אבל חבריו הקנדים זוכרים את כהן המתבגר בעיקר כ״בחור קודר ובודד עם בעיית משקל קלה״, לדברי פדרלינג. כהן התגלגל לאוניברסיטת מקגיל, שם הושפע מן המשורר אירווינג לייטון.
״ראיתי גאונות״, נזכר לייטון, שכהן, נאמן לברית של הגזמה הדדית בת שלושים שנה, מכנה המשורר החי הגדול ביותר בשפה האנגלית. ״הייתה סביבו איזו אווירה של מסוגלות וחוכמה ועוצמה. עין אחת הייתה מלאה שמחה, האחרת כאב.״
מורה דרך נוסף היה המשורר לואי דודק, שלימים גינה את החלטתו של כהן להתחיל להופיע על חשבון כתיבתו. ב־1956 הוציא דודק סדרה של חוברות שירה מאת סטודנטים, וכהן, שנהנה מחיים נוחים בקמפוס בתור מעין בוהמיין מנוכר, חיבר את הכותר הראשון בסדרה: ״הבה נשווה מיתולוגיות״.
ספר שירה שני, ״תיבת התבלינים של האדמה״, יצא ב־1961, ובאותה עת כבר בילה כהן את רוב זמנו ביוון, בכתיבה, בחיים זולים מכספי ירושה קטנה ובבילוי עם סופרים ואמנים אחרים. הוא כתב רומן אוטוביוגרפי, ״המשחק האהוב״, ב־1963; זכה בפרס ספרותי של קוויבק ב־1964 על קובץ שירה שלישי, ״פרחים להיטלר״; והיה נושא סרט תיעודי של CBC באמצע שנות השישים, ״גבירותיי ורבותיי: לאונרד כהן״. הוא פרסם רומן שני ניסיוני, ״מפסידים יפים״, וכשהתבסס בקנדה כמשורר המוביל של דורו, כבר הפך את עניינו רב השנים במוזיקה לקריירה.
אבל כשלא הצליח להתפרנס מכתיבה, נסע כהן לנאשוויל בכוונה להקליט תקליט קאנטרי. בסופו של דבר אכן עשה זאת, ובילה שנתיים בחווה שכורה, ברכיבה, בחבישת כובע סטטסון ובנעילת מגפיים, כשהוא נושא רובה וינצ׳סטר. אבל בדרך עיכבה אותו בניו יורק סצנת הפולק המתפתחת.
זמרת הפולק ג׳ודי קולינס מספרת על הופעתו הפומבית הראשונה. היא כבר הקליטה את ״סוזאן״ בהצלחה ניכרת, ובאירוע התרמה שכהן זוכר שנערך למען ״איזו תחנת רדיו קומוניסטית בניו יורק״, הזמינה אותו לבמה. חיוור וידיו רועדות, הרים המשורר בעל הקול המחוספס את הגיטרה והתחיל לשיר. אבל באמצע השיר עצר, הניח את הכלי והודיע באומללות שפשוט אינו יכול להמשיך.
״הקהל השתגע״, נזכרת קולינס. ״זה היה עשרים שנה לפני אמנות המיצג, והנה לאונרד עובר משבר קיומי על הבמה.״ למעשה, נזכר כהן ביובש, ״הבעיה הייתה שהיה קר מדי, ולא הצלחתי לכוון את הגיטרה.״
ג׳ון האמונד החתים את כהן בקולומביה רקורדס, החברה שבה הקליט בוב דילן. הרעיון של האמונד היה שאם טרובדור כמו דילן יכול לזכות בשבחים כמשורר, מה יקרה אם יחתים משורר מבוסס שכבר משתוקק להיות טרובדור? כמו דילן, הפגין כהן גאונות בהעמדת הפנים של המשורר המנוכר, כוכב העבר ההרוס מעט, הסגפן האבל, וכעת השורד העייף מן העולם. וגם כמו דילן, הוא הפגין מלאכת מילים קפדנית ואומץ לשנות את אמנותו בכל עת שהתאימה לו.
היינו שלושה הבוקר. אני היחיד שנותר הערב. אבל עליי להמשיך. הגבולות הם הכלא שלי. מתוך ״הפרטיזן״, מאת אנה מארלי והיי זרט, זכויות יוצרים 1944, 1972, MCA Music.
כהן מכין קנקן קפה חדש ומסיים את הספגטי שלו בעמידה. אם מצמצמים את העיניים ומביטים דרך החלון במטבחו שבקומה העליונה, אפשר כמעט לדמיין שהשדרה שטופת השמש נמצאת במונטריאול. האם בחר באזור מתוך מחשבה על כך?
כהן מודה שיש לאזור תחושה דומה. כשהוא מביט דרך החלון הזה, הוא אומר, קל לו לדמיין שהוא גם ביוון. הוא שב לעיתים רחוקות לביתו באי הידרה, שבו שולחן דומה ונוף דומה.
הגאוגרפיה, מתעקש כהן, תמיד הייתה משנית בעיניו, והדבר רק מתחזק ככל שהוא מתבגר. מקומות, הוא אומר, נעשו בני החלפה, כמעט לא שווים את המאמץ לעבור אליהם או, לצורך העניין, לעבור מהם — אלא כדי לשיר. הוא אוהב לצאת למסעות הופעות, ובמהלכם חי חיים חופשיים יותר מדאגות. ״אני אוהב לאכול ולשתות עם הלהקה שלי״, הוא מסביר, ומציין שבמסעות ההופעות הוא ״מבושם״ רוב הזמן. ״במסע הופעות אתה חלק מכנופיית אופנועים — זה מין מבצע של פגע וברח. אתה רוכש מיומנויות דרך. אתה נעשה טוב בחיים בחדרי מלון ובאריזת תיק אחד, בהעלאת מופע מדי ערב ובמפגש עם אלף אנשים. זה נעים מאוד, חברתי וטקסי במידה רבה.״
כהן, שלהקותיו לאורך השנים כללו את וורנס, לורה ברניגן וצ׳רלי דניאלס, ראה עולם. ב־1973 שר בפני כוחותיו הישראליים המנצחים של אריאל שרון בצד המצרי של תעלת סואץ, ליד איסמעיליה. בשנים האחרונות הופיע במדינות שונות שהשתייכו בעבר לגוש המזרחי, שם, כמו במקומות אחרים באירופה, רוחשים לו הערצה עמוקה ונרחבת. אבל השוק במדינות האלה מתאים מטבעו לאמנותו של כהן, המשתרעת על פני כמה מסורות של העולם הישן, ובהן שירת המשוררים הבריטים מן המאה השבע־עשרה, זמרי הבלדות הצרפתים והשיר האמנותי של שנות השישים.
חלק גדול מאהבתו של כהן נתון לפדריקו גרסיה לורקה, המשורר שנהרג במלחמת האזרחים בספרד. כהן קרא לבתו על שם לורקה והלחין אחד משיריו. בגיל 15, בחנות ספרים במונטריאול, נתקל כהן בשורות של לורקה: ״דרך קשת אלווירה / אלך לראותך חולפת / לחוש את ירכייך ולהתחיל לבכות.״ התוצאה הייתה התגלות מיידית. כהן אימץ במודע את הדימויים החושניים של לורקה, וראה בו ״משורר להתאהב בו״. באירוניה מסוימת, התיאור הזה התאים לימים לכהן עצמו. חזונו של לורקה היה של ״יקום שהבנתי היטב״, אומר כהן, ״והתחלתי לרדוף אחריו, ללכת בעקבותיו ולחיות בו״. אבל הוא לא קרא את הביוגרפיה העבה של המשורר שיצאה בשנה שעברה. הוא אפילו לא יקרא את הביוגרפיה שלו עצמו, ״נביא הלב״ המלומדת שיצאה לאחרונה, מאת לורן ס׳ דורמן וקלייב ל׳ רולינס.
״לאנשים יש זמן לשבת ולקרוא ביוגרפיות? הם לא שמעו את החדשות הרעות? אנחנו באמצע המבול. ובכן, אולי זו ההתנהגות המתאימה במבול: מצא לך פינה, נעלי בית, מקטורן טוויד עם טלאי עור במרפקים; הדלק את המקטרת הישנה, פתח את הביוגרפיה ובלה ערב נעים.״ לפדרלינג, האחרון שחקר את מעלליו של כהן, שלח מכתב בן שורה אחת. ״אתה רואה ישר לתוכי״, כתב. פדרלינג, שהמו״ל שלו שלח עותק של המכתב יחד עם הספר, אומר שהוא מרוצה מאוד מן ההכרה. לא היה כדאי לו להיות מרוצה.
״יש לי מגירה שלמה מלאה בדברים האלה״, אומר כהן. ״עם המחשב שלי, קל מאוד להכין אותם. גם אתה תקבל אחד״, הוא אומר.
צילום צבע: לאונרד כהן / מוג׳גן ב׳ עזימי.