גברים יהודים נמצאים כיום בכל רחבי הטלוויזיה האמריקאית, בסדרות מצליחות כמו ״סיינפלד״, ״חשיפה לצפון״ ו״מרפי בראון״. למה עכשיו? איזו דמות הם מציגים? ואיפה הנשים היהודיות?
מעריצי קומדיית המצבים החדשה של NBC ״משתגעים מאהבה״, שבה הקומיקאי פול רייזר מגלם יוצר סרטים תיעודיים יהודי מניו יורק הנשוי לאשת יחסי ציבור לא יהודייה מקונטיקט, אולי שמו לב שבכל פרק דמותו של רייזר נעשית פחות ופחות יהודית.
״אני לא ממש יכולה לדבר״, מעידה פיי אן, עוזרתו של מפיק הסדרה דני ג׳ייקובסון, ״אבל זה נכון. פול לא רוצה שלדמות שלו תהיה השתייכות דתית כלשהי. הוא לא ידבר על זה עם העיתונות, ולתסריטאי הסדרה כבר אסור להעלות את זה בתסריטים שלהם. אין יותר ביטויים ביידיש! מישהו הזכיר את המילה ׳הפטרה׳ בפרק לא מזמן, ופול הורה להוציא אותה.״
פעם ״טיהור אתני״ כזה של תסריט טלוויזיה לא היה דורש הסבר. מה שהיה תמוה הוא איך דמות יהודית מוצהרת, כמו פול קופר של רייזר, קיבלה בכלל סדרת טלוויזיה משלה.
בימים ההם הקפידו תסריטאי הטלוויזיה ומפיקיה היהודים הרבים על עצת עולם הבידור: ״כתוב יהודי, וליהק לא יהודי״. ההנחה שלהם הייתה שאמריקה שבפנים היבשת לא תתחבר לטיפוסים עירוניים רגשנים המדברים בידיים ומגלים חיבה חשודה לבייגל ולפסטרמה.
אבל כפי שמעידה עונת הטלוויזיה הנוכחית, חל שינוי יסודי בעמדות בעשרים השנים מאז ש״ברידג׳ט אוהבת את ברני״, סדרה שנויה במחלוקת על זוג בנישואי תערובת, הורדה מן המסך אחרי עונה אחת בלבד בעקבות מחאות של ארגונים יהודיים וקתוליים. בימים אלה של כבלים והפצה לתחנות מקומיות, שעות השיא מאוכלסות יותר ויותר בדמויות יהודיות מוצהרות ששמן פליישמן, סיינפלד, סטיין ובראש.
עדיין אין די יהודים טלוויזיוניים כאלה כדי להשלים מניין, אבל לנוכח מיעוט הגיבורים היהודים בעבר, הקומץ הנוכחי נראה כמבול. פרסומים מן הזרם המרכזי, כמו ניוזוויק ושיקגו טריביון, הכריזו על הבולטות החדשה של היהודים בטלוויזיה הארצית כמגמה.
אנשי התעשייה ופרשני התקשורת טרם הגיעו להסכמה מדוע הפריחה הקטנה הזאת מתרחשת עכשיו, או מה היא אומרת, אם בכלל. האם ריבוי פתאומי זה של יידישקייט גלויה הוא אופנה חולפת, צירוף מקרים לא סביר או תופעה חברתית משמעותית? מדוע כמעט כל הגברים הראשיים האלה מעורבים רומנטית עם נשים לא יהודיות? ומדוע, בעצם, אין נשים יהודיות בתפקידים מקבילים?
פיטר נואה, מפיק קומדיית המצבים של ABC ״הכול חוץ מאהבה״, שבוטלה לאחרונה וכיכב בה הקומיקאי הנוירוטי במיוחד ריצ׳רד לואיס, פוטר את נוכחותם הפתאומית של יהודים בכל פינה בשעות השיא כאופנה. לדבריו, מבצעים כמו לואיס, ג׳רי סיינפלד ופול רייזר מגלמים יהודים בטלוויזיה מפני שהגיעו למדיום עם דמויות במה מגובשות שפיתחו כקומיקאי סטנד־אפ, ולא יכלו להיפטר מן השטיקים שלהם בלי לפגוע בזהותם הבימתית. אילו הגיעו לטלוויזיה כלא־יהודים בעלי כישרון דומה, אין לנואה ספק שגם אז היו מקבלים סדרות משלהם.
״אף אחד לא קם בוקר אחד ואמר, ׳היי, לא יהיה נחמד ללהק דמות יהודית?׳״, אומר נואה. ״התופעה קשורה למי שהם כמבצעים. אבל אני גם חושב שהיה נוח להם שדור התסריטאים־המפיקים הנוכחי הוא הראשון שמרגיש שאולי הוא רוצה להציג משהו קרוב יותר למי שהם עצמם.״
כמה מנהלי טלוויזיה שפעם היו נרתעים מהזכרת דמות יהודית מוצהרת רואים כעת בדמויות כאלה נכס עסקי. ייתכן שהכבלים לא שיפרו באופן מוחשי את איכות התוכניות, אבל גישת השידור שלהם לקהלים ממוקדים נטלה את השליטה בשוק מידי הסטריאוטיפ של קהל כללי יותר מאמריקה התיכונה. עליית הכבלים פירושה גם שנתוני צפייה שבעבר היו חורצים את גורלה של תוכנית נחשבים כעת למספיקים להישרדות, ושוק הצעירים העירוניים המעודכנים, העשוי לתמוך ב״סיינפלד״ או ב״חשיפה לצפון״, כבר אינו זוכה לבוז מצד המפרסמים.
מבקר הטלוויזיה של לוס אנג׳לס טיימס, ריק דו בראו, מזהיר מפני ראיית אהדת היהודים לכאורה הזאת כדבר חדש. ייתכן שהיהודים הרבים העובדים בטלוויזיה רגישים פחות למוצאם מכפי שהיו קודמיהם, הוא אומר, ואין ספק שיהודים התקבלו לזרם המרכזי האמריקאי. אבל אם רוצים להתחקות אחר שורשי התהליך, הוא מציע, קראו את פיליפ רות או את ג׳וזף הלר, וצפו בסרטים המוקדמים של הבמאים וודי אלן ומייק ניקולס, או של השחקנים דסטין הופמן, ריצ׳רד בנג׳מין ואליוט גולד.
״יש אמרה שכל הדברים הטובים מגיעים לטלוויזיה כשהם מתים״, מהרהר דו בראו. ״במובנים רבים זה פשוט חדשות ישנות.״
למרבה הצער, גם ההיעדר המדאיג של נשים יהודיות בתפקידים דומים הוא חדשות ישנות. רק סדרה אחת, ״ספק סביר״ של NBC, שבה השחקנית החירשת מרלי מטלין מככבת כתובעת מחוזית לוחמת, מציבה דמות יהודית נשית בתפקיד הראשי. קשה אפילו למצוא נשים יהודיות בתפקידי משנה, שכן כמעט כל הגברים היהודים בטלוויזיה עורגים לאלות קרח לא יהודיות, או נשואים להן.
״תראו, הבחור היהודי עם החברה הלא יהודייה הוא פשוט כיוון קל״, אומר דייוויד קריין, מפיק שותף של ״Dream On״. ״יש משהו קומי בדינמיקה הזאת. אני לא מכיר הרבה תסריטאים שהחיים שלהם באמת משקפים את זה, או את כל השטיקים האחרים שרואים.״
המפיקה מרתה קאופמן הייתה מעורבת ביצירת שני פיילוטים לסדרות אפשריות, ״זוגות״ ו״אלבום משפחתי״, שיופיעו בהן נשים יהודיות. היא אומרת שהגברים היהודים העובדים בטלוויזיה משקפים את נישואי התערובת שלהם עצמם או, לעיתים קרובות יותר, ״מגשימים את פנטזיות התיכון שלהם להתחתן עם מלכת הנשף״.
קאופמן רואה את הבעיה האמיתית במחסור הכללי בתפקידים טובים לנשים. ״ברגע שנתקן את זה, נוכל לדאוג לתפקידים טובים יותר לנשים יהודיות. עושים את זה בצעדים קטנטנים, תוכנית אחת בכל פעם.״
ולבסוף, עכשיו שבטוח להיות יהודי בטלוויזיה, האם תסריטאים, מפיקים ומבצעים המעוניינים בכך ימצאו משהו בעל ערך לומר על העניין? קשה לדמיין זאת, כאשר רבים כל כך מן הגברים והנשים היהודים הצעירים הכותבים ומפיקים תוכניות טלוויזיה אינם בטוחים בעצמם מה מרכיב זהות יהודית.
״אני לא יודעת מה הופך דמות ליהודית״, אומרת קאופמן. ״אני לא חושבת שאלפי שנות היסטוריה הופכות אותך ליהודי. אני חושבת שיש הזדהות תרבותית, ויש שיאמרו אליטיזם. בעיקר זה עניין של קול, של נימה ושל הטעמה.״
מוסיף מייקל פילרמן, מפיק ״אחיות״ של NBC: ״אנחנו לא ממש יכולים להגדיר את עצמנו. יש שאומרים שיהודים הם גזע, אבל אני לא רואה בעצמי חלק מגזע. אני משווה את עצמי לפרוטסטנטי, ולא, למשל, לשחור. בואו פשוט נאמר שאני לא מתבולל, אבל גם לא בדואי.״