כמו גיבורת סרט גרמני המתחקה אחר עברה של עיר הולדתה, ההיסטוריונית אסתר דליל חושפת קשרים מתקופת המלחמה בין האליטה הפוליטית הצרפתית־קנדית למשתפי פעולה עם הנאצים.
אסתר דליל, שעוררה סערה במחקר שחשף את האנטישמיות בלאומיות הצרפתית־קנדית של שנות השלושים, עומדת לעשות זאת שוב. הפעם תיעדה כיצד פוליטיקאים ואישי ציבור מרכזיים מקרב הקנדים הצרפתים סללו לפושעי מלחמה נאצים צרפתים ולאוהדי נאצים את הדרך להימלט לקנדה אחרי מלחמת העולם השנייה, והגנו עליהם לאחר שהגיעו.
במחקר חדש שהיא מתכננת להפוך לספר אומרת דליל, בת 40 ועמיתת פוסט־דוקטורט באוניברסיטת מקגיל במונטריאול, כי גילתה דמיון מטריד בין שגרירות קנדה בפריז אחרי המלחמה לבין ״נתיב העכברושים״ הידוע לשמצה, שהבריח נאצים בעזרת מסמכים מזויפים לחיים חדשים מחוץ לאירופה ההרוסה.
אחד הנאצים לשעבר שהוברחו לקוויבק היה מוכר כרוזן דה ברנונוויל; מאוחר יותר התברר שהתואר היה מזויף. עברו של ז׳אק דוג דה ברנונוויל בתקופת המלחמה כלל כהונה כפקיד משטר וישי האחראי ל״ענייני יהודים״ במרוקו, ולאחר מכן בצרפת הכבושה, שם היה מקורב לקלאוס ברבי, ״הקצב מליון״ הגרמני.
בקוויבק הצטרפו לדה ברנונוויל הסופר הבלגי ואוהד הנאצים ז׳ורז׳ סימנון וכשמונה משתפי פעולה נוספים מתקופת המלחמה. דה ברנונוויל הנאה ורב הקסם היה חביבה של האליטה האינטלקטואלית הצרפתית־קנדית, שהייתה בעלת אהדה חזקה לפשיזם. הוא נשאר בפרובינציה עד ראשית שנות החמישים, אז גירשה אותו ממשלת קנדה, ונרצח בברזיל ב־1951.
מה שכונה ״פרשת דה ברנונוויל״ לא היה סוד באותה תקופה. ואכן, העיתונים הצרפתיים־קנדיים הגנו בתוקף על נוכחותו בפרובינציה, וכמה מהם העירו שאילו היה ״דה ברנוביץ׳״, קומוניסט יהודי, איש לא היה אומר דבר על הימצאותו שם.
אבל המחקר של דליל לוקח את הסיפור צעד נוסף. היא גילתה כיצד דה ברנונוויל ושותפיו זכו להגנתם של אזרחי קוויבק בולטים ומכובדים מאוד, ובהם לואי סן לורן, שלימים היה לראש ממשלת קנדה; מוריס דופלסי, אז ראש ממשלת פרובינציית קוויבק; וכן הרקטור לשעבר של אוניברסיטת לאוואל דוברת הצרפתית בקוויבק, ראש עיריית מונטריאול המנוח ומעצב דגל הפרובינציה.
לפני שדה ברנונוויל גורש, אמר לו סן לורן שהיוהרה שלו היא שהובילה לגירוש. ״טיפש ארור״, כתב סן לורן במכתב לרוזן המדומה. ״אם היית סותם את הפה, היית יכול להישאר.״
דליל אומרת שיש לה גם ראיות הקושרות למבצע ההימלטות את שגרירות קנדה בפריז — שלפני המלחמה הונחתה בידי פקידי ההגירה לראות גם באפשרות של הגעת פליט יהודי אחד לקנדה ״יותר מדי״.
״נראה שהייתה הרבה סחיטה. כולם סחטו את כולם״, אמרה דליל ל״הג׳רוזלם ריפורט״ בשיחה טלפונית. ההיסטוריון הקוויבקי רובר רומיי, ששימש נציגם של משתפי הפעולה הצרפתים, עזר להם להימנע מגירוש, אומרת דליל: ״הוא הודה במכתבים רבים שהשתמש בכסף לשוחד לפוליטיקאים, ואסף מידע כדי לאיים עליהם.״
הממצאים של דליל, שחלקם מבוססים על חומר שסווג בעבר ושמור בארכיונים בוושינגטון, נוגעים ל״יותר מאשר רק האנשים שהיו מעורבים ישירות״, היא אומרת. ״ללאומנים הקוויבקים הקיצוניים האלה היו קשרים עם פשיסטים צרפתים ידועים ועם לאומנים קיצוניים אחרי המלחמה, דבר שמוביל אותי לחשוד שהקשרים האלה היו קיימים גם לפניה.״
השאלה האמיתית, היא אומרת, אינה רק כיצד התנהגו הדמויות, שרובן כבר מתו, לפני כמעט חצי מאה. ״זה באמת נוגע לקנדים הצרפתים, לאופן שבו אנחנו רואים את העבר הלאומי שלנו.״
נטייתה של דליל לעורר אי־נוחות גרמה לכמה תלמידים ומורים לכנות אותה ״בוגדת בקוויבק״. דליל אומרת: ״אמרו לי שהבעיה אינה שמה שאני אומרת אינו נכון. הבעיה היא שאני מוכנה לתעד את זה, ובכך אולי לגרום לאחרים מחוץ לקוויבק לחשוב עלינו רעות.״
הסופר היהודי ממונטריאול מרדכי ריצ׳לר השתמש בחלק מן המחקר הקודם של דליל כדי לתמוך בטענתו שהאנטישמיות הייתה בעבר נפוצה בקוויבק, טענה שהציג במאמרי מגזין ובספרו מ־1992 ״או קנדה. או קוויבק. רקוויאם לארץ מפולגת״. דליל טוענת שמבחינת הקוויבקים, חטאו העיקרי של ריצ׳לר ״לא היה מה שאמר — אלא שפרסם את המאמרים החריפים בניו יורקר״.
״בצרפת״, היא אומרת, ״אפשר כיום לדבר בחופשיות על קשריו הקרובים של פרנסואה מיטראן עם קבוצה לאומנית קיצונית בזמן המלחמה. אבל בקוויבק, אף שהאנשים האלה ברובם כבר מתו, עדיין קשה מאוד להשלים עם מה שקרה אז.״
דליל מתייחסת לאופן שבו הגיבה קנדה דוברת הצרפתית לרב המכר שלה מ־1993, ״הבוגד והיהודי״, מחקר על אנטישמיות ולאומיות צרפתית־קנדית קיצונית בשנים 1929–1939. לדבריה, עמיתיה בקוויבק השמיצו אותה כמי ש״נקנתה בידי היהודים״, וכמה אוניברסיטאות ומוסדות מחקר בקוויבק הכניסו אותה לרשימה שחורה.
זו הייתה הפעם השנייה שבה זכתה לכתף קרה. ב־1987, כמועמדת לדוקטורט באוניברסיטת לאוואל, חזרה דליל, שאינה יהודייה, משלוש שנות עבודה באוניברסיטה העברית בירושלים, לשימוע על עבודת הדוקטור שלה, שעסקה באנטישמיות ובאהדה לפשיזם לפני מלחמת העולם השנייה בכתבי ההיסטוריון הקוויבקי הנערץ האב ליונל גרו. מבקרים טענו שהעבודה של דליל ״קיצונית״ ו״חסרת הקשר״, ושהאנטישמיות הייתה ״שולית״ ביצירתו הענפה של גרו.
עבודת הדוקטור שלה הונחה בצד למשך שנתיים; זמן ההמתנה הרגיל בלאוואל הוא שלושה עד שישה חודשים. השימוע שבו אושרה ברוב של שלושה מול שניים בוועדה, היא אומרת, היה כמו ״סצנה גותית מימי הביניים. חברה שלי שישבה בקהל אמרה לי, ׳קיבלנו את הרושם שאם לא תעברי, הם ישרפו אותך.׳״
היא טוענת שהאנטישמיות של גרו, שחי בשנים 1878–1967, הייתה גלויה לכול בכתביו משנות השלושים. ״היא״, היא מאשימה, ״טואטאה במכוון מתחת לשטיח״.
אסתר דליל, ילידת קוויבק ובתו של פקיד ממשל פדרלי צרפתי־קנדי, אומרת שאין לה אבות יהודים. שמה הפרטי — אמה פשוט מצאה את השם ״אסתר״ אקזוטי — תפס מקום בסערות שסבבו אותה. פרופסורים באוניברסיטה וחברים אחרים באליטה דוברת הצרפתית שואלים תמיד על הקשר היהודי שלה. ״זו הדרך היחידה״, היא אומרת, ״שבה מלכי השבט שלי דוברי הצרפתית יכולים להבין את בגידתי״.
דליל נמשכה לנושא הלאומיות הצרפתית־קנדית בזמן שלימדה קורס על רעיונות פוליטיים בקוויבק במכללה קהילתית מקומית בראשית שנות השמונים; בתחילה חיפשה דרכים חדשות להתבונן בגרו, באופן שעשוי לעניין את תלמידיה. וסקרנה אותה העובדה שספרי ההיסטוריה המוכרים של קוויבק לא אמרו דבר על האנטישמיות של גרו.
ואכן, בשנותיו הראשונות הייתה לגרו השפעה מועטה, ובני עמו לא קיבלו את הצעתו לחרם ״קנו בבית״ על בעלי חנויות יהודים. רק בשנות השישים, כשנזקקה הלאומיות הצרפתית־קנדית לגיבורים לאומיים, זכה להכרה רחבה יותר.
עבודתה על גרו זיכתה אותה ביותר מכינוי אחד. היא כונתה ״הנערה הרעה״ של קוויבק, על שם הגיבורה מן החיים האמיתיים של סרט גרמני מ־1990 החוקרת את עברה של עיר הולדתה בבוואריה בזמן המלחמה. אחרים כינו אותה ״פסיונריה בעלת זרועות גרומות״, וטענו ש״נקנתה בידי היהודים, אם היא לא יהודייה בעצמה״.
המו״ל של דליל, רוברט דייוויס, אומר שכמה חנויות ספרים החזיקו רק עותק אחד מספרה הראשון, כדי להגן על עצמן מהאשמות בצנזורה שקטה. מנהל בקניון אחד ניתק את החשמל לחנות ספרים אחרת, לאחר שלא נשמעה לאזהרותיו להפסיק להציע את ״הבוגד והיהודי״ למכירה.
אבל מישהו שם בחוץ מתעניין. ״הבוגד״ נשאר ברשימת רבי המכר של מונטריאול גאזט במשך 21 שבועות. ספרה החדש של דליל על ״הקשר הצרפתי־קנדי״, בשיתוף ג׳ון הלמן, חוקר אמריקאי ידוע של צרפת שגם הוא במקגיל, צפוי להשתוות לכך הן במכירות והן במחלוקת שיעורר.